ראיתי בכמה מקומות  של מדקדקי הזמן שהעירו על הביטוי השגור בפי ההמון: אחד לצד השני, אחד אוהב את השני, אחד אחרי השני.   אשר אין ביטוי זה נכון .  כי כאשר אומרים אחד אוהב את השני - משמע שאחד אוהב את השני אבל השני לא אוהב את הראשון.   וביותר העירו שכאשר אומרים אחד אחר השני - זה היפך המכוון דהלא הראשון הוא אחר השני 

לכן צריך לומר זה אוהב את זה, זה אחר זה וכיוצ"ב.

 

אולם לפק"ד אין כאן   כלל מקום ספק לשבש את הביטויים הנ"ל.  ושתי הטענות הנ"ל תלויים בטעות אחת בהבנה של המשיגים. 

 

המשיגים הבינו שכאשר אומרים "אחד ליד / אחר השני ". הכוונה בתיבת השני היא שני במניין והיינו שאנו מגדירים את אשר אנו מתייחסים אליו  להיות אחד במניין (כי הוא הנושא ופונים אליו תחילה) וחברו הוא השני והיינו השני במניין.  וע"ז הקשו שכאשר אומרים האחד ליד השני משמע שהשני לא ליד האחד. וביותר שאין האחד   אחר הראשון.  

 

אולם נראה פשוט שאין הכוונה אחד ושני במניין. אלא הוא כמו לומר איש אחר רעהו , איש אחר משנהו - אותו הדבר  הוא אחד אחר השני.  והיינו שכל אחד שנבחר הוא הראשון וחברו הוא משנהו = השני.  

ותדע שכך הוא שהלא הביטוי "אחד אחר השני" נאמר גם כאשר עוברים אנשים רבים ואיך יפול עליהם הביטוי הנ"ל? אלא ע"כ שהם נכנסים בסמיכות כל אחד אחר רעהו. 

 ובאמת  בלא"ה גם מעצם כך שאומרים אחד אחר השני יש לחזר שאין זה שיבוש,   שאם היה טעות לכאורה הוא טעות גסה ואיך נשתרבבה טעות כזו?

 

ואין להרחיק לכת ולומר שכל זה מכלל השיבוש וכי עד כדי כך טעו אינשי? או שמא בודהו היה שיכור באותה העת?  

 

רק יתכן שהלשון היותר נאה  וברורה היא "זה אל זה" וכמו שמצינו במקורות. 

 

 

ואגב דעסקינן בראשון ואחרון נימא בה מילתא מעניין לעניין באותו העניין: 

 

דרך העולם לומר  על כל אחרון "אחרון אחרון חביב" ומקורו בדברי רש"י בבראשית (ל"ג, 2) 

ולמה שהאחרון יהיה חביב? הלא החביב והחשוב צריך להיות בראש?

 

אלא שבמקור הביטוי   הוא במפגש בין יעקב לעשו ושם נאמר:

וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים (בר' ל"ב ,2)  וע"ז פירש"י אחרון אחרון חביב.  והיינו בגלל שהמאוחר יותר רחוק יותר מן הסכנה של עשו שמא יכה את משפחת יעקב.

אבל לגבי דברים טובים אדרבה הראשון הוא החביב והחשוב וכמו בכל מקום.