החללית עשתה את דרכה כמו תמיד בלתי מורגשת במרחב האפל זרוע הכוכבים. חרישית, ממוקדת מטרה, קלילה כמו אור ומהירה ממנו נעה מעלה, מטה, לצדדים, ומסביב. היא שרטטה בגופה מעגלים, אליפסות, פרבולות, ואת הספרה 8 –אין סוף פעמים. דומה היה שהיא תנוע לנצח. "לעזאזל!", חשבתי. כולם בארוחת החג של ראש השנה, ורק אני בתורנות. איך נדפקתי! ומה אם אני סתם מסתובב בחלל ולא תהיה שום תוצאה השנה?". אבל אז, כשכמעט התייאשתי, ראיתי את הנורית הוורודה נדלקת על הצג הרחב שלפניי, כשתמונה מכדור הארץ הולכת ונפתחת, הולכת ומוגדלת עד שראיתי אותה במלואה.

היא ישבה בשולחן חגיגי עטוף מפה צחורה, מקושט בפרחי יסמין לבנים, שכאשר לחצתי על המחוון הכסוף בלוח שלפניי, "דמה ריח", יכולתי להריח את ריחם העדין,הפותח את הלב. לב...היו לה פנים בצורת לב, עיניים חמות בצבע אגוז זהוב, ושיער שגלש כחיטה בשלה על כתפיה. סביבה ישבו אנשים לבושים חג, מחייכים, אוכלים מה שנראה כמטעמים ("דמה טעם" נתן לי את טעמו האהוב כל כך של הגפילטע פיש, עם חזרת אדומה, חריפה...אח, אח...למה אני בתורנות? למה אני?).

היא לא הפסיקה לחייך, אבל אותי, המנוסה,לא הצליחה להוליך שולל. עם למעלה מ-10 שנות ניסיון בחללית האהבה, איש לא יוכל להעמיד פנים שהוא מחובר לאהבה, אם זה לא כך.לא, לאישה זו, שנראתה בשנות ה-40 המוקדמות, לא היה כל חיבור לאהבה בחייה. עד כה....וזה בדיוק מה שאני הולך לשנות.

אני מנמיך. החללית לא משמיעה שום רחש. גופה המאומן היטב פולח את השמים כלפי מטה, מטה, מטה, מרחק מזערי מקליפת כדור הארץ, המרחק המינימאלי שיאפשר לי לעשות את העבודה שעבורה אני משלם לעצמי את הסכום השמן של שתי כוכביות בינלאומיות. זה סכום שהיה שווה בתקופה של סבא שלי, לשני מיליון דולר של נייר. איזה קטע...על פיסות הנייר המצחיקות האלה אנשים עבדו בטירוף בכל מיני עיסוקים שלא סבלו,והכול בשביל נייר...הפרימיטיביות בהתגלמותה! בחיי, כמה מזל יש לנו היום, כשהשכר על עבודתנו זמין לעצמנו ובלתי מתכלה לעולם – אור כוכבים! והכי כיף זה שכל אחד בעצם משלם לעצמו ולא צריך לחכות שמישהו יעשה לו טובה...

אני מקליק על כפתור "סיפור רקע" ועוקב אחר ילדותה, התבגרותה והתפתחותה של מספראלה. נולדה בבית המתמטיקה. גדלה לצד אשפי מספרים. פיתחה גאונות מיוחדת לעולם הסטטיסטיקה. זכתה ב-5 פרסים בינלאומיים על תפקיד המספרים בחיינו. היא חקרה והוכיחה למעלה מכל ספק, שללא מספרים,אין חיים. אני יושב מרותק. לא ידעתי שהיא כל כך מוכשרת,האישה הזאת! אני מרחף באצבעי על המסך ונוגע בקלילות במה שמכנים אצלנו –"החיבור לאנרגיית האהבה". נו, כאן האישה רחוקה מלהיות מוכשרת. האזור חסר צבעים, חסר נפח, חסר מיקוד, מין מרק כזה בלי בשר, מתאבך על המסך, נוזל לכל הכיוונים. אני בטוח שגם אין לו טעם. עצוב לי. ככה, עם המרק חסר הטעם הזה, נטול החיבור לאהבה, העבירה האישה קצת יותר מ-40 שנה בחייה...

כל זה הולך להשתנות עכשיו. אצבעותיי מתחילות במה שאני מכנה – "ריקוד האהבה". אני מרחף על עשרות כפתורים, נוגע במסך עשרות פעמים, בעיניים עצומות מגיע לגלי אלפא ועובד חזק בדמיון מודרך, שבו אני רואה את מספראלה יוצאת לאט לאט מהביצה הטובענית של המספרים, שבה רבצה עד כה. אני רואה אותה יוצאת מהמים השחורים, נוטפת חצאים, רבעים ושמיניות של אחוזים, שנושרים ממנה, כשהיא פוסעת מהם והלאה, עד שגופה העירום, הנקי, הצח, מתגלה .

 עורה הופך שקוף יותר ויותר, עד שאני רואה את הלב שלה פועם. הוא לא קטן, אבל אטום לגמרי, וצבעו לא דומה בכלל למה שהוא אמור לייצג. אני ממשיך לרחף על הכפתורים, ובמקביל ממשיך לעבוד בגלי אלפא, עד שלבה של מספראלה הופך שקוף יותר ויותר, ואני יכול לראות את הדם הולם בפרוזדורים ובחדרים שלו. צבעו הופך ורדרד יפהפה. אני כבר מזיע מרוב שזה קשה, אבל לא מרפה, עד שאני רואה על המסך את המשפט המרצד:"המשימה הושלמה. הושג חיבור עם אנרגיית האהבה".

מספראלה ליקקה את צלחת הקינוח, תפוח אפוי בדבש, מקושט בשקדים ואגוזים,ושאלה את עצמה מה היא עושה שם, עם עוד 10 אנשים לא מוכרים, שלא היה להם איפה לחגוג את ראש השנה. בדרך כלל היא לא הקדישה תשומת לב לחגים.החופש היה בשבילה עוד הזדמנות לחשוב על המחקר הבא שלה, על מספרים. אבל איך שהוא היא שוכנעה להגיע לכאן, לארוחת חג של פנויים-פנויות בגיל 40 פלוס.היה לה חם פתאום, וכאב מוזר החל לטפס מקיבתה כלפי מעלה, לחזה. אוויר, היא חייבת אוויר! היא יצאה החוצה ונשענה על עץ אלון בגינה, נושמת נשימות עמוקות, מתבוננת בשמים זרועי הכוכבים. אי שם נדמה היה לה שכוכב אחד מנצנץ ישר אליה, כשהוא נע בתנועות מעגליות, אליפטיות, ובצורת הספרה 8.

הכאב הלך והתפוגג, ותחושה אחרת, מתוקה , הציפה את בית החזה שלה.היא שמעה את לבה פועם. מעולם לא ידעה שאפשר לשמוע לב בכלל. היא הביטה למעלה, אל הכוכבים, וחייכה לעצמה, פוסעת חזרה, מלאה במין אנרגיה מסתורית שלא ידעה לתת לה שם. כשנכנסה שוב פנימה, כל היושבים חייכו אליה. אחד במיוחד. איך לא שמה לב אליו קודם? היא חשה את לבה פועם, עורקיה נמסים במתיקות, כשהלכה והתיישבה לצדו ללא מילים, מתקשה להבין מה קורה לה.

הרחק למעלה המשכתי את התורנות שלי, מנווט ביד אמונה את החללית, כל גופי כאב לאחר העבודה המאומצת. נשענתי לאחור, עוצם את עיניי, נכנס לגלי אלפא ומדמיין שאני הוא אותו גבר, המחייך לצדה של מספראלה ליד שולחן ראש השנה ומלקק את טיפות הדבש האחרונות מהתפוח האפוי. יאמי!

*  הסיפור נכתב בהשראת ציור של חברתנו רפאלה מהקפה. הנה הלינק אליה, למי שחי בבורות   ועדיין לא מכיר את הציורים שלה...

 http://cafe.themarker.com/user/93393/

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)