לפני כשבע שנים, נסע עו"ד ידוע בשם דורי קלסברג במכוניתו, ולפתע מסיבה בלתי ברורה התנגש ברכב שנסע לפניו.

קלסברג הזמין את כוחות ההצלה, וכשאלה הגיעו, לא נותר להם אלא לקבוע את מותם של אם ובתה שנסעו ברכב.

קלסברג הועמד למשפט וקיבל את העונש הכי חמור שנגזר על מישהו שעשה תאונה ברשלנות — 15 חודשי מאסר. הוא השתחרר לאחר עשרה חדשים בשל התנהגות טובה, ועדיין כולם אמרו שהעונש חמור מדי בשל היותו אדם מפורסם. זה אומר שכל הנהגים שפוגעים/ דורסים למוות/ מתנגשים וגורמים להרוגים — וזה משהו שקורה, למרבה הצער, מדי יום בארץ הזו — נענשים בעונשים פחותים מזה — רובם כלל לא נידונים למאסר כי אם לעבודות שירות.

למעשה, רבים מהנהגים כלל לא נענשים מסיבות מוצדקות — הם לא אשמים. נהג שנוסע במהירות סבירה וילד רץ לו אל הגלגלים — לא ייענש, ורישיונו יוחזר לו במהירות מפני שהוא כלל לא אשם. גם נהגים שאיבדו שליטה על רכבם בשוגג, לא ייענשו אם לא נהגו נהיגה רשלנית.

אבל, ישנה קבוצה של נהגים שמקבלים עונשים כבדים ביותר של למעלה מעשר שנות מאסר, ויש ביניהם כאלה שהתאונה לא היתה באשמתם, מישהו קפץ להם לגלגלים — ובכל זאת הם ימצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח.

שואלים למה? כי הם ברחו מזירת התאונה.

נהג שדרס באשמתו או לא — וברח, יקבל על הבריחה, ובצדק, עונש חמור ללא שיעור מאשר על הדריסה עצמה.

ההסבר לזה ברור. איש אינו מניח שמישהו דרס בכוונה. גם מי שהתרשל או נהג בפזיזות לא היתה לו כוונה לפגוע במישהו ובודאי שלא להרוג.

אבל אחרי שקרתה תאונה, כשאתה בורח — זו כבר כוונה להפקיר אדם פצוע לגורלו, על זה מקבלים פי כמה מאשר על הדריסה עצמה.

למרות זאת, כמעט בכל שבוע אנחנו שומעים על תאונת "פגע וברח", על נהגים שפגעו ונמלטו, ועל ילדים או מבוגרים שננטשו לגורלם על ידי נהג שדרס אותם ברשלנות או בשוגג.

הצד השווה שבהם שרובם ככולם נתפסים. זה יקרה בתוך שעות או שבוע או חודשים, אבל הם ייתפסו, כי כמעט תמיד יש עדות לדריסה, וגם אם לא, בעידן של היום תמיד תהיינה מצלמות של בתי עסק או משרדים שיובילו את החוקרים למציאת האשם בתאונה.

זה קרה גם בשבוע שעבר. שני אזרחי צרפת נסעו במהירות גדולה ומסוכנת ברחובות תל אביב ופגעו בעוצמה בהולכת רגל שהלכה לעבודתה.

הם ברחו לבית בו התגוררו, ארזו את חפציהם ונמלטו עם בני משפחתם לצרפת.

בתוך שעות מצאה המשטרה את הרכב, ודי היה להביט בג´יפ האימתני הזה כדי להבין את עוצמת הפגיעה. מכסה המנוע היה שקוע כחצי מטר בתוך המנוע, זו ללא ספק מכת מוות. במקום לעצור ולהזמין את המשטרה הם ברחו לצרפת. הרכב אותר ע"פ המצלמות בחנייה כלשהי, ובאמצעות המספר התגלה בעל הרכב והנהג — שניהם ברחו לצרפת.

כעת הם יוסגרו או יישפטו שם, וכפי שאמר אחד מהם מביתו בפריז "אני יודע שאני אקבל עכשיו עשרים שנות מאסר".

שוטה שכמותו, אמנם קשה להאמין שהשניים יקבלו עשרים שנה, גם עשר יהיה עונש חמור לעומת העונש שהיה מקבל לו היה עוצר, מזמין את כוחות ההצלה ומנסה לעזור לנפגעת. ייתכן שהיה יוצא ללא מאסר כלל, אבל הוא נהג בחוסר אחריות משוועת, בשרירות לב וברשעות איומה הפקיר את הנפגעת לגורלה — על זה הוא ישלם ואיש לא ירחם עליו, כי אין מה לרחם על איש אכזר שכזה.

אבל מעבר לעונש הכבד, יש את המימד של הבושה, ובעצם הרבה יותר מכך, אדם שדרס והפקיר את הנפגע אין לו שום פנים לעמוד מול משפחתו, ילדיו, אחיו, ידידיו וחבריו לעבודה.

כאשר היכו גלי הצונאמי ביפאן ועשרות אלפי אנשים נהרגו ונעדרו, התפלאו הכתבים להיווכח שלא היו מעשי ביזה בעיירות העשירות שננטשו. כשנשאלו התושבים על כך הם השתוממו על עצם העלאת השאלה והגיבו: "מי שיעשה זאת, לא יהיו לו פנים", כשהכוונה דומה למה שאנחנו מכירים. כבודו יירמס ומעבר לכך — הוא לא יוכל להסתובב ברחוב, ובודאי שלא להביט בפני מישהו שהוא מכיר.

אנשים סולחים על הרבה דברים. אפילו על דברים שנעשו להם, אפילו על פגיעה מכוונת ובוודאי שעל פגיעה בשוגג, אך בני אדם אינם סולחים למישהו שנתפס בעיניהם כתת אדם, כמישהו אכזר וחסר מצפון. הם יתביישו להיות קרובים לאדם כזה.

ומדוע אנו מכבירים מילים על משהו שנראה כמובן מאליו?

כי המציאות מראה שאנשים לא מעטים, בכל הגילאים ובכל המעמדות, מתפתים לברוח מזירת תאונה שהם אחראים לה. ישנם שחוזרים לאחר שעה ומסגירים עצמם, ישנם שלאחר כמה ימים, וכל השאר כבר המשטרה מגיעה אליהם. לא כולם אכזריים חסרי מצפון, חלקם עושים זאת מאינסטינקט בסיסי של הימלטות מצרה. יש משהו שהוא למעלה מיכולתם להתמודד — הם בורחים.

כל אלה, אם ישננו את הסיטואציה לפני שהיא מתרחשת, כמו למשל לקרוא את המאמר הזה, כשייתקלו בה (בתקווה שלעולם לא ייתקלו), הם יפעלו בכיוון הנכון, יבינו את המשמעות החמורה של הבריחה כמו גם את חוסר התועלת שבה. אינו דומה מי שנתקל בהתרחשות חדשה שלא היה לו מושג עליה, לבין מישהו שנכנס למשהו שהיה מודע לו, ואין הכוונה לתאונה, אנשים יודעים על תאונות, הכוונה על הרצון לנטוש -שעליו אין האנשים יודעים עד שזה לא קורה להם בפועל. חשוב שהמסר יהיה שם, במוח, בלב, בתודעה.

ובימים אלה של אלול, עת שנה חדשה מתקרבת ובאה, יש מסר להורים, למחנכים ולכל אדם באשר הוא "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו", כאשר יש חשיבה על משהו וחרדה מפני משהו בטרם הוא מתרחש ובא לפתחו של אדם, הסיכויים להצליח מולם כאשר יתקל בהם — גדולה יותר.

מלבד חשבון הנפש על העבר יש בתקיעת השופר גם אזהרה לעתיד, לעורר את ליבם של בני האדם, כדי לסייע להם להיות מוכנים להתמודדות עם הניסיונות הבאים לפתחם.