ערימת הכביסה הציצה אלי מתוך מקומה הרגיל. לא יכולתי להתעלם עוד או להתכחש לה והחלטתי לטפל במפגע לאלתר. חיפוש בארנק ובמקומות אסטרטגיים אחרים בדירה אחר כסף קטן השאיר אותי עם המסקנה הבלתי נמנעת - לכספומט.

אני מגיע למכשיר. ביד רועדת מכניס את כרטיס האשראי לתוך החור ומקיש את הקוד. הכספומט מביט בי ומתגלגל מצחוק. אתה?? אני בכל זאת עושה עיניים. הוא נאנח, מכחכח בגרונו ופולט שטר סגלגל של 50 שקלים. אני נאנח קלות. חלק ראשון במסע אל האושר המכובס מסתיים בהצלחה.

מכאן אל הבנק, לפרוט את הכסף. התור בלאומי מורכב ומעניין. צעירה אחת לבושה צהוב - מגפיים, חולצה (יותר נכון בז') ושיער בלונדיני. זוג קשישים ממתין במידה כזו או אחרת של סבלנות, אישה עם קסדה שחורה סופרת את הכסף שלה להפקדה. אני רואה את ערימות הכסף שהכספרית סופרת וחושב על המינוס המזעזע שלי.

תורי מגיע. אני מבקש פריטה של הכסף: מטבעות של חמש. הכספרית אומרת שאין לה ואני בכל זאת מתפלל לנס. אחרי חיפושים בשקית שלה במגירה זה קורה. אני יוצא מאושר ועם המטבעות הנדרשים כמו ילד בחנות ממתקים. מגיע אל הדירה בחזרה אוסף את הכביסה ואץ רץ אל המקום ההוא - המכבסה האוטומטית.

הדלת נעולה - אני לוקח מפתח מהקיוסק הסמוך. אין לי אבקה וצריך לקנות במכונה. 2 שקלים שנכנסים יופי יופי לחריץ גם נעלמים יופי יופי בחריץ מבלי לספק את המצרך הלבן. אחרי כמה שניות של הלם וקללות נמרצות אני מכניס שני שקלים נוספים. הפעם זה עובד.

הופ לתוך המכונה. עכשיו הביתה. חוטף משהו זריז בתור צהריים(חומוס ותירס מקופסא) וחוזר. מה שהיה הכביסה שלי עכשיו דומה לערימת מלפפוני ים שעבר עליהם טרקטור. אני מוציא את יקיריי ישר למייבש. מוסיף שני דפים בשביל הריח והולך. כעבור חצי שעה אני חוזר עם ערימה ריחנית הביתה, עייף, אך מרוצה.