36 ,תמונות מהטרוף המקסים הזה בפייס וגם בפיקסה https://picasaweb.google.com/kavenet/yEKeFH02?authkey=Gv1sRgCIOyzsb4uaGQtQE
מיאנמר היא ממלכת הפסטיבלים. לנתיניה יש יום יום חג, קרנבל או פסטיבל, סוג של מוקדי משיכה לתיירים שמתקשים להגיע לממלכה הקסומה בגלל המשטר הדוחה המתקיים בה. בחודשי המונסון, הלוא הם יולי ואוגוסט מתרוקנת הממלכה הקסומה מפסטיבלים. ממשיכי דרכו של בודהה עסוקים בהרהורים,משייפים את הקצוות החדים של החיים, מתבוננים אל עצמם פנימה,לומדים ומעמיקים בספריו של בודהה ומניחים לגשם המונסוני העז, לשטוף את הזעם מהעולם.
אחרי שכבר השלמתי עם ההחמצה האפשרית של פסטיבל ראוי לשמו, נדהמתי לשמוע, שדווקא בעת ביקורי בממלכה הקסומה מתחולל אחד הפסטיבלים הכי חשובים, שאותי ריתק באופן אישי עד כלות. מדובר בפסטיבל הרוחות שמתקיים אחת לשנה בעיירה קטנטונת ליד העיר מנדליי, Taungpyone פסטיבל הרוחות מושך אליו אלפי אנשים מכל קצוות מיאנמר. כל מי שמאמינים בדבקות בכוחן המכשף של הרוחות, וגם כאלה שלא, באים להציע להן מנחה כמקדם בטחון לחיים שלווים.
במיאנמר פועלות 37 רוחות אלפי שנים. כל ה- 37 היו בני אדם, בדרך כלל בני משפחת המלוכה, שנהרגו באופנים איומים. נשים וגברים. עם מותם הוגדר להם טווח אחריות ומאותו יום הן שומרות, כל אחת בגזרתה, על שלומם ופרנסתם של התושבים. הרוחות מתנהגות כמו סופרמן או סופר וומן והן יכולות לעזור למאמינים בהן להשלים משימות בעלות חשיבות, להכחיד אויבים ועוד.
פרשת הרוחות מאירה את ההיגיון בחשיבה המיאנמרית, ומבחינתי ראויה להערצה. האמונה ברוחות התקיימה במיאנמר לפני הופעתו של הבודהה במאה ה- 11. המלך שהציג את הבודהה ניסה להשליט את דרכיו של הבודהה על ידי הריסת המקדשים של הרוחות, איסור הפולחנים הקשורים בהן ועוד. מהר מאד הוא הבין, שבני עמו אוהבים את הרוחות, נאמנים ותלויים בהן והדרך להכניס את הבודהה איננה המתת הרוחות אלא הטמעתן בדרך החדשה. הוא הפך אותן, את הנחותות, חלק מהפגודה המדהימה של הבודהה בינגון, הפולחן המשגע הזה, של 37 ה- NATS נמשך עד עצם היום הזה.
הפסטיבל שמעלה על נס את הרוחות ופועלן מתקיים שעה שבודהה עסוק בעצמו ובהרהוריו.תקופת המונסון. פסטיבל כזה ממש לא יכול להפריע לו. כמו שהוא לעולם לא מפריע לפולחן הרוחות.היחס של המיאנמרים לבודהה ולרוחות מתמצה במשפט: "Love the Buddha, fear the nats." לאהוב את בודהה ולפחוד מהרוחות.
פסטיבל הרוחות מתקיים על פני שטח לא גדול יחסית. כל מי שידו משגת שוכר במקום סוג של ביתן במבוק. כל הביתנים מחוברים ביניהם ויוצרים עיירה קטנה עם משעולים צרים בין שורות הביתנים. ביתני הבמבוק פתוחים. כל משפחה מביאה אתה את הרוח שהיא הכי אוהבת, מקימה עבורה מקדש קטן עם המון פרחים ואוכל שהרוח אוהבת.התפריט של הרוחות כולל: קוקוס,בננות, פרחים, נרות, משקאות חריפים, משקאות קלים, עוף מטוגן, דג מטוגן, המון סוגים של ממתקים ועוד. כל מי שעובר מוזמן אל הביתן הזה, ואם גם הוא מאוהדי הרוח הוא כמובן מוזמן לשאת ברכה ולבקש בקשה.
כאן המקום לציין שבעוד הבודהה איננו מבקש דבר, הרוחות תובעניות להחריד. אם מאמיניהן לא יעניקו להן את תשומת הלב הראויה, הן יכולות לשפוך עליהם את זעמן האיום הכבוש בקרבן מיום מותן (שהיה כאמור די מזעזע)
אל עיירת הפסטיבל הגעתי ברכבת. בכיתי מצחוק רוב הדרך. מעצם היותי התיירת היחידה שעלתה על הרכבת באותו יום, יועדתי לקרון האח"מים. הקרון הזה מציע שני ספסלים לאורך דפנות הקרון (אין מושבים) חוט צהוב חוצה את הקרון לשנים. החלק שאין בו מקום, והחלק השמור לאח"מים עם הכי הרבה מקום שיש. איש לא מעלה על דעתו לגזור את החוט ולהשתמש נכון יותר במרחב.
כל הנוסעים יושבים בצפיפות איומה ובהתרגשות לא פחותה. מחזיקים בידיהם פרחים ריחניים מקסימים, ומנחה מגוונת וריחנית לא פחות. כולם נוסעים לשאת תפילה לשגשוג,תהילה ומזל לשנה הקרובה. מעולם לא ראיתי מספר גדול כל כך של אנשים שיושבים קרוב מאד איש לרעהו, איפה שרק אפשר על הספסלים ועל הרצפה, ונהנים לגמרי, מספרים בדיחות וצוחקים, באווירה הכי שלווה ורגועה, פשוט תענוג.
בנוסף לביתנים הקטנים ישנם חללי התכנסות. שם נמצאת תזמורת מיאנמרית, המבוססת על כלי הקשה מדהימים ומסעירים ועל חליל או כלי נשיפה קטן אחד. חללי ההתכנסות הללו מארחים רקדנים מקצועיים,הלבושים כנשים המחוללים באכסטזה בשיתוף הקהל בפני רוח מסוימת. יש לומר שהמימון לטרוף החביב הזה מכיסים פרטיים של אנשים שיכולים להרשות לעצמם, והם חוגגים עם כולם במטרה לשמוח ולשמח.
מצאתי את עצמי עוצמת עיניים ומבקשת את אחת הרוחות , הרוח המופקדת על ההימורים והמזל, לדאוג לשכנע אותי לקנות פיס, אולי אריאלה הנהדרת תגיע גם אלי.....
הריקודים תחומים בזמן וזאת כדי לאפשר לחוגגים נוספים לממן ולהשתתף בשמחה באופן פעיל.התלבושות, הצבעים, השמחה, הנדיבות, ההרגשה שהכול אפשרי ויש על מי לסמוך, 37 מספר חזק, עטפו אותי מכף רגל ועד ראש. הרגשתי שאני מתרוממת באוויר הדחוס כמו בכדור פורח כשהמוסיקה החדשה מפוררת אותי לפרודות שמחה זעירות. איזה כיף – חלום. כל הזכויות שמורות למחברת
|