0

0 תגובות   יום שלישי, 27/9/11, 00:34

אני יודעת, אמרה שחוקה....

אולי, אבל בעיניי מסתתר מאחוריה עולם ומלואו.

כל כך קל במירוץ החיים השוחק הזה לעבור מנקודה א' לנקודה ב' מבלי שהחיים יישרטו אותך, או אפילו ייגעו בך -

להגיע לנקודה הסופית כפי שנכנסת.

ולפעמים זה באמת הרבה יותר פשוט, הרבה פחות דרמה. הרבה פחות חיפושים, וחיבוטי נפש, ותהיות, וטעויות...

ופניות לא נכונות בדרך, ומעקפים.

אבל האם זה באמת הכל? "לשרוד" את החיים? לעבור אותם? לעבור בשבילים החרושים של מי שהיה לפנינו ולהשאיר אותם נקיים וסלולים לאלו שיבואו אחרינו? וכדברי השיר, "ומה אני אשאיר אחריי, האם אשאיר איזה דבר?"

בהינתן שרובנו מאמינים שהחיים האלה הם מתנה חד פעמית שקיבלנו (לפחות בגוף הנוכחי) - האם לא מגיע לנו יותר מזה?

מאז שאני זוכרת את עצמי, באופן אינטואיטיבי תמיד ידעתי שלעולם, לחיים, יש הרבה יותר מזה להציע, וכשפגשתי והתחלתי להתעמק ויש אפילו לומר להישאב, לעולם הפסיכולוגיה החיובית ולעולמות המקבילים לה והמרתקים לא פחות - גם קיבלתי אישוש מדעי לכך שאפשר להרחיב את הניצוץ הזה שקיים בכל אחד מאיתנו לאור גדול, את הכמיהה השקטה, אותה "נקודה שבלב" שמנקרת - למשהו שיכול לשנות את העולם...

אצלי הניצוץ הזה שמחכה בסבלנות בין כל המטלות, השגרה והמירוץ - מתפרץ לו לפעמים ברגעים לא צפויים, אבל במחשבה שנייה אולי הם הכי צפויים כי הם הכי אנושיים, ולפעמים גם הכי קטנים ולא מורגשים.

רגע של חיבור - כשעולה דמעה מול סרט שנוגע בנימי הנפש, כשמילים בשיר מפלסות את דרכן ישר לתוך הלב ומעוררות משהו שהיה חבוי או כבוי, כשאתה מצליח באמת לגעת באדם אחר, מן רגע כזה שבו אתה שוכח את עצמך קצת, מתמסר אל הלא-ידוע, ולכמה רגעים מאמין שהבלתי יאפשרי באמת יכול לקרות.

בעבר האמנתי (וזו היתה ההנחה עמה יצאתי למסע המחקרי שלי בתחילה) שרגעי שיא גדולים הם אלו ההופכים את החיים ראויים לחיותם, אבל מהר מאוד הבנתי שרגעי החסד הקטנים, שבהם נדלקים הניצוצות - הם הם הפלא האמיתי. דמויות מופת וסיפורי גבורה נמצאים מסביבנו כל הזמן, והיכולת לפקוח את העיניים ולראות אותם כפי שהם באמת - מאפשרת לקסם האמיתי להתחולל...

מה הרגע שלכם?

שנה טובה ומלאה ברגעי קסם....

דרג את התוכן: