כותרות TheMarker >
    ';
    0

    למה לי לקחת ל- ♥?

    98 תגובות   יום שלישי, 27/9/11, 20:43

    http://cafe.themarker.com/music/2366334/

    אני ממליצה לכם לשים Play למוזיקה,

    שתהיה ברקע בזמן הקריאה חיוך

    נעים כזה . . .

     

    רציתי לשתף אתכם במשהו שמעסיק אותי.

    לכל אחד מאיתנו יש רמת רגישות מסויימת כלפי הסביבה.

    כשאני אומרת "סביבה", זה מתייחס למשפחה, לחברים,

    לחברים בעבודה, לחברים הוירטואליים,

    לחדשות שאנחנו שומעים באמצעי התקשורת.

     

    עד כמה אנחנו לוקחים ללב דברים קשים?

    כלומר, מצבים שלא קל להכיל.

     

    זה יכול להיות בחדשות:

    שומעים על תאונת דרכים מחרידה,

    גבר רצח את אישתו, את הילדים,

    השריפה בכרמל.

     

    זה יכול להיות ביחס לחברים שלנו:

    חברה טובה עוברת משבר,

    היא גילתה דרך הפייסבוק שבעלה מנהל רומן

    עם מישהי צעירה ממנו ב- 20 שנה במשך שנה . . .

     

    זה יכול להיות ביחס לקרוב משפחה:

    חלה לפתע במחלה קשה מאוד וצריך להתגייס עבורו.

     

    כל אחד ורמת הרגישות שלו לדברים קשים.

     

    יש אנשים שלא מסוגלים "להכיל".

    הם מתרחקים, לא יודעים איך להגיב,

    לכן מתעלמים.

    כמו מישהו שלא מגיע לשבעה כי לא יודע איך לתמוך,

    מרגיש שזה עושה לו כל כך רע שאינו יכול להתמודד בעצמו.

    או אותה חברה שלאחר שחבר חלה במחלה קשה

    היא במשך הזמן לא יכלה לשמוע את מצוקותיו,

    זה עשה לה כל כך רע שהעדיפה להתרחק.

    כמובן שבצד השני זה מתפרש כמשהו אגואיסטי,

    מגעיל, שהיא לא עונה לקריטריונים של חברה.

     

    יש גם שאלה עד כמה הצד הנזקק "מעיק".

     

    כלומר, האם הוא מתלונן וחוזר על אותן מצוקות שוב ושוב,

    או שיש לו בבסיסו גישה יותר אופטימית לחיים?

     

    אנשים נוטים בד"כ להתרחק מאנשים פסימיים

    המרוכזים בעצמם, אשר פחות קשובים לאחרים

    ומתלוננים רוב הזמן.

     

    גם עניין של פרופורציה.

     

    יש אנשים שלוקחים ללב כמעט כל דבר,

    בלי "באפרים", בלי סינון.

    כשיש בחדשות עוד משהו קטסטרופלי,

    הם לא ישנים כל הלילה והופכים למדוכדכים.

     

    יש אנשים שיודעים להפעיל סינון,

    אכפת להם, הם קשובים,

    אבל הדברים לא מערערים את חייהם.

    אני חושבת שיותר קל להם בחיים.

    הם יותר מאוזנים.

     

    לי מאוד קשה עם העניין של "לקחת ללב" ביחס לחברות טובות.

    במיוחד אם נוצר "זמן עומס",

    כאשר בו זמנית כמה חברות נמצאות במצוקות/משברים קשים.

    אני רוצה להיות שם בשבילן.

    אני מאזינה, אמפטית, מנסה לעזור במידת יכולתי.

     

    אבל - יש לזה מחיר.

    קורה שאני מרגישה לפתע, תשושה,

    מרוקנת מאנרגיה . . .

    אני יודעת שזה לא דבר חיובי בשבילי.

     

    ואני שואלת את השאלה:

    איך אפשר להיות שם ולעזור כמו שאני רוצה,

    ויחד עם זאת לא לשלם מחיר אישי?

     

    יש לכם רעיונות?

    ואיך אתם בקטע הזה? 

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (98)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/6/12 21:50:

      צטט: מאיה113 2012-06-30 21:13:00

      *באמת שאלה קשה קשה לי עם זוללי אנרגיות שמתישים צריך איזון לפעמים מרחק מאזן , חיבוק לשבוע ברכה.

      כן,עם "זוללי אנרגיות" זה באמת לא נעים בכלל,

      ואז כדאי להתרחק.

      יש עניין של זוללי אנרגיות מחד,

      ומאידך יש עניין של לעבוד על עצמנו,

      שלא להתרוקן, לא התעייף, לשים איזשהו מרחק וירטואלי,

      סוג של חומה שתגן עלינו מאובדן כוחות. 

        30/6/12 21:13:
      *באמת שאלה קשה קשה לי עם זוללי אנרגיות שמתישים צריך איזון לפעמים מרחק מאזן , חיבוק לשבוע ברכה.
        10/11/11 17:52:

      צטט: יהלשחר10 2011-11-10 13:10:10

      שאלה קשה לא יודע אם יש תשובה מתאימה

      תודה לך להתייחסות ♥

      בטח ששאלה מורכבת . . .

      וקיבלתי כאן מגוון של התייחסויות.

      אין פתרון פשוט וכוללני.

      כנראה שלכל אחד יש מינונים שמתאימים לו,

      בזמנים שונים גם יכולת הנתינה שלנו שונה.

      בקיצור . . . כן, מסובך. חיוך

        10/11/11 13:10:
      שאלה קשה לא יודע אם יש תשובה מתאימה
        13/10/11 09:59:

      צטט: רחלי45 2011-10-13 07:25:42

      לפני כמה זמן שמעתי את פרופ' יובל מדבר על הנושא, הוא אמר כך: מכלול הרגשות של הבן-אדם נקרא 'אגו', כאשר האדם יש לו פחות מידי 'אגו', אז צריך לטפל בו. אבל כאשר לבן אדם יש יותר מידי 'אגו' זה נקרא 'סופר אגו' ופה הכוונה שהאדם מכיל יותר מידי רגשות וצרות העולם וצריך לטפל גם בו כי גם זה לא טוב. מאז ששמעתי את זה, אני מנסה לטפל בעצמי, כלומר ב'סופר אגו' ולהנמיך ככל האפשר לקחת ללב יותר מידי.......

      היי רחלי,♥

      מעניין. לא חשבתי על הנושא מהזווית הזו.

      נותן מקום למחשבה.

      חיפשתי ומצאתי באינטרנט:

      האני העליון -  הסופר אגו

      הסופר אגו כולל את ערכי החברה והנורמות ל"מותר" ו"אסור" שהופנמו על ידי האדם

      במהלך התפתחותו .חלק זה של האישיות מתפתח אחרון,

      החל מגיל 3 ופועל לפי עקרון המוסר :

      השואף למימוש הנורמות והאידיאלים של החברה.

      עקרון זה נוגד את עקרון ההנאה והכאב של ה"איד"  ונוגד גם את "עקרון המציאות" של האגו ,

      מכיוון שהוא מכוון לאידיאלי ואינו שואף למימוש דחפים או מטרות מציאותיות.

        

      כתוצאה מכך הופך ה"האני" (אגו) למפשר בין ה"סופר אגו"  וגם לבין ה"איד",

      לבין המציאות היות ושניהם אינם מקושרים למציאות.

      סופר אגו  =נורמות וערכים שהחברה מכתיבה. אגו = מציאות. איד =סיפוק מיידי.

      סופר אגו: מה אנו צריכים לעשות. איד  =מה אנו רוצים לעשות, 

      אגו :  מנסה לפשר בין הרצוי למצוי (לאיד ולסופר אגו).

      לעיתים נכנע האגו  לדרישות האיד ומתנהג לפי עקרון ההנאה והכאב

      ולעיתים נכנע לדרישות הסופר אגו ומתנהג לפי דרישות המוסר.

      אך במרבית המקרים מוצא פשרה ומתחשב בכל הגורמים.

        

      הסופר אגו מפקח על מעשיו ומחשבותיו של האגו  ושופט אותם.

      מחולק ל-2 מערכות שיפוט:

      מצפון: הפנמת הדברים האסורים. מעוררי אשמה ורגשי נחיתות.

      אגו  אידיאלי: קבלת חיזוקים על התנהגות טובה.

      כך הוא לומד מה טוב ולמה עליו לשאוף,וכך הוא מפנים את הערכים האידיאלים של החברה.

       

      מאפייני הסופר אגו : 1.העיקרון המנחה אותו הוא עקרון המוסר.

      2. האגו  מנסה לפשר בין האיד  לסופר אגו.

      3.מחולק ל-2 מערכות שיפוט:מצפון ואני אידיאלי. 

      4.בניגוד לאיד שדומה אצל כל בני האדם כיוון שהוא מונע על ידי דחפים ביולוגים

      הסופר אגו  שונה מאדם לאדם משום שבני אדם שייכים לתרבויות שונות המדגישות ערכים שונים.

      5.בסופר אגו  יש ערכים מודעים,סמוכים למודע,ולא מודעים, (נמצא בכל רמות המודעות),

      "האגו", ו"סופר אגו" מתפתחים כל חיינו, לעומת "האיד" שלא משתנה.

        13/10/11 07:25:
      לפני כמה זמן שמעתי את פרופ' יובל מדבר על הנושא, הוא אמר כך: מכלול הרגשות של הבן-אדם נקרא 'אגו', כאשר האדם יש לו פחות מידי 'אגו', אז צריך לטפל בו. אבל כאשר לבן אדם יש יותר מידי 'אגו' זה נקרא 'סופר אגו' ופה הכוונה שהאדם מכיל יותר מידי רגשות וצרות העולם וצריך לטפל גם בו כי גם זה לא טוב. מאז ששמעתי את זה, אני מנסה לטפל בעצמי, כלומר ב'סופר אגו' ולהנמיך ככל האפשר לקחת ללב יותר מידי.......
        3/10/11 10:46:

      תודה לך דרדקי חיוך

      אכן נתת לי התייחסות רצינית ומעמיקה.

      נכון מה שאמרת,

      וכל שנותר הוא למצוא את "האיך",

      את הדרך שנכונה לי חיוך

        2/10/11 20:48:

      ועכשיו אחרי החיבוקים וגילויי החיבה אשתדל להיות מעט רציני,

      אם כי הדבר יקשה ממני.

       

      ואני שואלת את השאלה:

      איך אפשר להיות שם ולעזור כמו שאני רוצה,

      ויחד עם זאת לא לשלם מחיר אישי?

       

      קשתה עלי התשובה ישבתי דקות ארוכות,

      וחשבתי על שאלתך, ועדין מסופקני אם לי 

      יש תשובה שתתן את המענה הנכון.


      שרי לשאלתך אני קורא "עקומת הדילמות של החיים"

      במקביל ל"עקומת התמורה" משפת הכלכלה.


      אין ספק שבאגע שנתת שם, את ממעטת כאן,

      שם=עזרה, כאן=מחיר אישי.

      וכמו בשפת הכלכלה, על הצירים של עקומת התמורה,

      אנו צריכים לחשב את נקודת האיזון, כך גם כשאת מקריבה

      ממך ועוזרת לאחר.. את צריכה להציב לך בפניך את נקודת האיזון,

      ולשאול את עצמ, עצמך בלבד, מהו הסף או גבול הגמישות,

      שאפר את נקודת האיזון. ורק את ולא אחר יכול לענות לך,

      מקווה שמעט, בתבונתי הדלה הוספתי לך להגיע לנקודת האיזון,

      בכוח הנתינה.

       



        2/10/11 20:23:

      צטט: הדרדק 2011-10-02 18:11:32

      צטט: sari10 2011-10-02 18:07:47

      צטט: הדרדק 2011-10-02 16:40:08

      שרי יש לך תרופה עבורי?

      את יודעת שלי כבר לא יעזור כלום.

       חיוךנשיקה


      זה מענה מצויין.

      כן . . . ידעתי שאתה זקוק לקצת חיבה חיוך 

        2/10/11 18:11:

      צטט: sari10 2011-10-02 18:07:47

      צטט: הדרדק 2011-10-02 16:40:08

      שרי יש לך תרופה עבורי?

      את יודעת שלי כבר לא יעזור כלום.

       חיוךנשיקה


      זה מענה מצויין.

        2/10/11 18:07:

      צטט: הדרדק 2011-10-02 16:40:08

      שרי יש לך תרופה עבורי?

      את יודעת שלי כבר לא יעזור כלום.

       חיוךנשיקה

        2/10/11 18:07:

      צטט: רפאלה 2011-10-02 15:55:45

      מבינה לליבך. צריך למצוא את שביל הזהב. לפעמים הזולת אינו יודע איך להתמודד במצבים קשים וההתעלמות וההתחמקות זוהי צורת הבריחה שלהם. הכרתי חברות שכאשר הייתי חולה הן עברו לצד אחר של הכביש...ואני נהגתי כמוהן שנתיים לפני כן. מתוך ניסיון אישי אני יודעת שצריך להיות "שם" עם כל ההרגשה הלא נעימה. הכל בגבולות הטעם הטוב ולא כאשר הנזקק מנצל את זה. ************

      ניסחת יפה יקירתי.

      לעבור לצד השני של הכביש?

      אף פעם לא הייתי שם . . . מופתע

      לטעמי - מזעזע, אבל מראה שלהן יש בעיה . . .

      גבולות מסוימים? זהו, שלא תמיד הגבולות ברורים.

      צריך ליצור אותם בהתאמה אישית. ♥ 

        2/10/11 16:40:

      שרי יש לך תרופה עבורי?

      את יודעת שלי כבר לא יעזור כלום.

        2/10/11 15:55:
      מבינה לליבך. צריך למצוא את שביל הזהב. לפעמים הזולת אינו יודע איך להתמודד במצבים קשים וההתעלמות וההתחמקות זוהי צורת הבריחה שלהם. הכרתי חברות שכאשר הייתי חולה הן עברו לצד אחר של הכביש...ואני נהגתי כמוהן שנתיים לפני כן. מתוך ניסיון אישי אני יודעת שצריך להיות "שם" עם כל ההרגשה הלא נעימה. הכל בגבולות הטעם הטוב ולא כאשר הנזקק מנצל את זה. ************
        2/10/11 14:42:

      צטט: יובלש 2011-10-02 07:57:27

      כמו תמיד התשובה היא למצוא את שביל הזהב

      בין התנכרות, התעלמות והדחקה

      לבין השתתפות ברמת מעורבות רגשית גבוהה מידי.

       

      חמקמק שביל הזהב הזה אבל עם הגיל לומדים לזהות את המינון הנכון.

      שביל הזהב חיוך ♥ - תודה יובל - חיוך ♥

       

        2/10/11 14:39:

      צטט: P65 2011-10-02 00:43:22

      אין ספק שלהתנתק מחבר במצוקה זה מסר רע מאוד ובהחלט לא חברי ועוד ועוד. אבל צריך לשים לב עם אותו חבר באמת משתמש בעזרה בצורה חיובית או סתם צריך מנסה להעביר חלק מהקושי אלינו ולא עושה דבר. במיקרה יש לי חבר שרק התחתן וכבר מוצא את עצמו בטיפול זוגי, אז הוא טוחן לי את המוח וזה בסדר אבל אחרי שאני אומר לו , תשמע לא טוב לך , זה הזמן להגיד שלום והוא לא עושה דבר וממשיך להתלונן, אז אני בהחלט מסנן ואומר עזוב, את זה כבר שמעתי, מה אתה עושה עם זה? הקיצר לא לברוח ולהפנות עורף אבל לא לטבוע בצרות של אחרים, לעזור היכן שאפשר, שנה טובה

      תודה לך!!! הבאת לי השקפה קצת שונה,

      שיש בה הרבה חכמה.

      וגם - הרבה common sense בריא!!!

      שנה טובה וחתימה טובה!! ♥

       

        2/10/11 07:57:

      כמו תמיד התשובה היא למצוא את שביל הזהב

      בין התנכרות, התעלמות והדחקה

      לבין השתתפות ברמת מעורבות רגשית גבוהה מידי.

       

      חמקמק שביל הזהב הזה אבל עם הגיל לומדים לזהות את המינון הנכון.

        2/10/11 00:43:
      אין ספק שלהתנתק מחבר במצוקה זה מסר רע מאוד ובהחלט לא חברי ועוד ועוד. אבל צריך לשים לב עם אותו חבר באמת משדתמש בעזרה בצורה חיובית או סתם צריך מנסה להעביר חלק מהקושי אלינו ולא עושה דבר. במיקרה יש לי חבר שרק התחתן וכבר מוצא את עצמו בטיפול זוגי, אז הוא טוחן לי את המוח וזה בסדר אבל אחרי שאני אומר לו , תשמע לא טוב לך , זה הזמן להגיד שלום והוא לא עושה דבר וממשיך להתלונן, אז אני בהחלט מסנן ואומר עזוב, את זה כבר שמעתי, מה אתה עושה עם זה? הקיצר לא לברוח ולהפנות עורף אבל לא לטבוע בצרות של אחרים, לעזור היכן שאפשר, שנה טובה
        30/9/11 18:02:

      צטט: ValeryNahmias Naim 2011-09-30 17:25:55

      שרי, קראתי את הפוסט שלך ואגיב לך ממקום אישי. לצערי הרב התאלמנתי לפני חצי שנה ולאחר ארבעה חודשי נישואין בלבד. לאחר פטירתו של בעלי האהוב מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי (וגם האחרונה ב"ה) מתמודדת עם שכול ואובדן קשה מנשוא... והפלא ופלא אותם אנשים שחשבתי לחבריי הטובים נעלמו והתאדו כלא היו מהפחד או חוסר היכולת שלהם להתמודד עם המצב. מנגד חברים שבמשך השנים רמת הקשר היתה רופפת למדיי התייצבו לימיני ולא עזבו ונטשו אף לא לרגע... גם בזמן כתיבת שורות אלה. ולשאלתך... אנשים ברגעי מצוקה ומשבר, צריכים יותר מכל אדם בעולם להרגיש כי יש בסביבתם אנשים בעלי לב רחב ויכולת קיבולת והכלה אין סופית על מנת להתחזק ולצאת, בדרך אומנם איטית אך בטוחה מהחור השחור והנורא. מנגד אותם אנשים עם כל הרצון הטוב של הסביבה לעודד לתמוך ולעזור רוצים גם את הזמן שלהם להיות לבד עם עצמם על מנת לחשוב, לעכל ,להתמודד ולנסות לחזור לשגרה עד כמה שניתן. לפיכך כשאדם בסביבתך זקוק לעזרתך תני לו את מבוקשו אך אל תחנקי אותו דעי לך תמיד כי בתקופה הראשונה בעת הנפילה יש צורך בחיבוק חזק ותומך אך לאחר מכן יש צורך להרפות ולשחרר לכן בימים אלה אל לך לחשוב כי זה לא ייגמר לעולם וכי שהותך ותמיכתך יהיו נחוצים לפרק זמן לא מוגבל... ודבר אחרון אחרון חביב... בסוף כל דרך קשה שתחווי יחד אם חבר/ה בעת נפילה דעי לך כי זכית בחברות נאמנה ואמיצה למשך שארית חייך (מנסיון)....חברים נמדדים בעיתות משבר!!!! ולא בשום זמן אחר!!!!!!

      ולרי,

      אנחנו לא מכירות ואני מאוד מעריכה את השיתוף והתגובה המפורטת שלך.

      מצטערת לשמוע על החוויה הכל כך קשה שעברת.

      רק יכולה לדמיין לעמי כמה קשה היה לך.

      עצוב לי לשמוע שחברים שחשבת שהם חברים טובים "התאדו" כדבריך.

      אכזבה מרה.

      תודה על הטיפים שנתת והזווית האישית שהבאת ♥

       

        30/9/11 17:59:

      צטט: חן בטבע 2011-09-30 16:25:46

      שרי חברתי היקרה ! משהו מהגישה שלי - כאשר נקרית בדרכי הזדמנות לסייע לחבר/ה או לאדם בלתי מוכר , אני מבינה , ולמרות אינני אשה דתית, כי זה לא קרה סתם כך. יש לכך מטרה - ללמד אותי שיעור כזה או אחר ולא רק את הצד השני הנזקק לעזרה. כאשר מדובר באדם לא מוכר - אני מקפידה על גישה מירבית אפשרית של שמירה על מתן בסתר וגם על שימת גבולות רגשיים שלי, בעיקר כדי לשמור על עצמי... כאשר מדובר בחברים ומכרים - כמובן שצד הריגשי מעורב מאד. שנים ארוכות הייתי לוקחת ללב כל כך חזק עד כי הדבר הפריע לי מאד - באופן מצטבר. היום - אני משתדלת להקשיב תוך בדיקת דרכים מעשיות לסיוע ומבינה כי שימת גבולות ריגשיים רק תעזור לי לעזור לצד הנזקק בצורה יעילה ומירבית. לא תמיד מצליחה. היו גם לא מעט לילות ללא שינה .

      זו בדיוק הנקודה הבעייתית, לא לקחת אישית קשה למקום שמפיל אותך,

      זה לא משרת שום מטרה . . .

      אכן, לעיתים נוצר עומס ריגשי כבד כשכמה חברים וקרובים עוברים תקופות קשות מאד במקביל, ורק לאחרונה עברתי סיטואציה כזו בה חשתי שהסך הכל כבד מאד ושואב אותי. אני חושבת שלגיטימי לשתף גם חבר/ה בצרה כשהמשא שהוא מטיל עליך כבד מאד -אם את מרגישה שאת זקוקה להתרחק מעט - אבל - בשום אופן לא להיעלם ככה סתם ללא הודעה מוקדמת.

      ברור שלא, אף פעם לא נעלמתי לאף אחד ולא מתכוונת חיוך

      למדתי לשתף יותר בצורה בונה ועם גישה חיובית של מציאת פיתרון עתידי והמשכי ולכך לנסות לאזן את המשא. יחד עם זאת, דוקא אירועים חיצוניים שמחברים אותי לחוויות אישיות משמעותיות, כבדים לעיתים עוד יותר. שנה טובה , שמחה ומאושרת לך ולמשפחתך.

      תודה חנה ♥ נשיקה

       

        30/9/11 17:55:

      צטט: יהודית מליק שירן 2011-09-30 14:48:18

      הייתי במקום הזה הרבה פעמים,עד שעצרתי וחשבתי על עצמי. במקום כשנזקקתי לתמיכה רגשית היו לי המשפחה התומכת,חברותי המשוררות שהחברות עמן היא משהו כמו 20 שנה. חברות מוכחת בשטח. תלמידיי שהיו לי משענת תומכת. פסק זמן הוא הפסקה טובה למילוי מצברים. חג שמח ושנה טובה לך ולמשפחה.

      תודה יהודית ♥

      ואני מאחלת לך המון בריאות! 

        30/9/11 17:25:
      שרי, קראתי את הפוסט שלך ואגיב לך ממקום אישי. לצערי הרב התאלמנתי לפני חצי שנה ולאחר ארבעה חודשי נישואין בלבד. לאחר פטירתו של בעלי האהוב מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי (וגם האחרונה ב"ה) מתמודדת עם שכול ואובדן קשה מנשוא... והפלא ופלא אותם אנשים שחשבתי לחבריי הטובים נעלמו והתאדו כלא היו מהפחד או חוסר היכולת שלהם להתמודד עם המצב. מנגד חברים שבמשך השנים רמת הקשר היתה רופפת למדיי התייצבו לימיני ולא עזבו ונטשו אף לא לרגע... גם בזמן כתיבת שורות אלה. ולשאלתך... אנשים ברגעי מצוקה ומשבר, צריכים יותר מכל אדם בעולם להרגיש כי יש בסביבתם אנשים בעלי לב רחב ויכולת קיבולת והכלה אין סופית על מנת להתחזק ולצאת, בדרך אומנם איטית אך בטוחה מהחור השחור והנורא. מנגד אותם אנשים עם כל הרצון הטוב של הסביבה לעודד לתמוך ולעזור רוצים גם את הזמן שלהם להיות לבד עם עצמם על מנת לחשוב, לעכל ,להתמודד ולנסות לחזור לשגרה עד כמה שניתן. לפיכך כשאדם בסביבתך זקוק לעזרתך תני לו את מבוקשו אך אל תחנקי אותו דעי לך תמיד כי בתקופה הראשונה בעת הנפילה יש צורך בחיבוק חזק ותומך אך לאחר מכן יש צורך להרפות ולשחרר לכן בימים אלה אל לך לחשוב כי זה לא ייגמר לעולם וכי שהותך ותמיכתך יהיו נחוצים לפרק זמן לא מוגבל... ודבר אחרון אחרון חביב... בסוף כל דרך קשה שתחווי יחד אם חבר/ה בעת נפילה דעי לך כי זכית בחברות נאמנה ואמיצה למשך שארית חייך (מנסיון)....חברים נמדדים בעיתות משבר!!!! ולא בשום זמן אחר!!!!!!
        30/9/11 16:25:
      שרי חברתי היקרה ! משהו מהגישה שלי - כאשר נקרית בדרכי הזדמנות לסייע לחבר/ה או לאדם בלתי מוכר , אני מבינה , ולמרות אינני אשה דתית, כי זה לא קרה סתם כך. יש לכך מטרה - ללמד אותי שיעור כזה או אחר ולא רק את הצד השני הנזקק לעזרה. כאשר מדובר באדם לא מוכר - אני מקפידה על גישה מירבית אפשרית של שמירה על מתן בסתר וגם על שימת גבולות רגשיים שלי, בעיקר כדי לשמור על עצמי... כאשר מדובר בחברים ומכרים - כמובן שצד הריגשי מעורב מאד. שנים ארוכות הייתי לוקחת ללב כל כך חזק עד כי הדבר הפריע לי מאד - באופן מצטבר. היום - אני משתדלת להקשיב תוך בדיקת דרכים מעשיות לסיוע ומבינה כי שימת גבולות ריגשיים רק תעזור לי לעזור לצד הנזקק בצורה יעילה ומירבית. לא תמיד מצליחה. היו גם לא מעט לילות ללא שינה . אכן, לעיתים נוצר עומס ריגשי כבד כשכמה חברים וקרובים עוברים תקופות קשות מאד במקביל, ורק לאחרונה עברתי סיטואציה כזו בה חשתי שהסך הכל כבד מאד ושואב אותי. אני חושבת שלגיטימי לשתף גם חבר/ה בצרה כשהמשא שהוא מטיל עליך כבד מאד -אם את מרגישה שאת זקוקה להתרחק מעט - אבל - בשום אופן לא להיעלם ככה סתם ללא הודעה מוקדמת. למדתי לשתף יותר בצורה בונה ועם גישה חיובית של מציאת פיתרון עתידי והמשכי ולכך לנסות לאזן את המשא. יחד עם זאת, דוקא אירועים חיצוניים שמחברים אותי לחוויות אישיות משמעותיות, כבדים לעיתים עוד יותר. שנה טובה , שמחה ומאושרת לך ולמשפחתך.
      הייתי במקום הזה הרבה פעמים,עד שעצרתי וחשבתי על עצמי. במקום כשנזקקתי לתמיכה רגשית היו לי המשפחה התומכת,חברותי המשוררות שהחברות עמן היא משהו כמו 20 שנה. חברות מוכחת בשטח. תלמידיי שהיו לי משענת תומכת. פסק זמן הוא הפסקה טובה למילוי מצברים. חג שמח ושנה טובה לך ולמשפחה.
        30/9/11 13:52:

      צטט: מירי G 2011-09-30 12:18:48

      נדמה לי שענית לעצמך. עניין של פרופורציות. וההבדל בין אמפתיות לבין שותפות. את כנראה אובר רגישה - אבל אולי כדאי להבין שהבעיה היא לא שלך, היא של חברתך לכן, תפקידך להיות חברה תומכת ממקום של חוזקה ונייטרליות וממש לא שותפה שנושאת בנטל ומה שאת קוראת לו לוקחת ללב. זה לא גבול דק ולא עדין, הוא ברור ופשוט מאוד. דרך אגב, אם חברות דורשות ממך הקרבה רגשית מתישה, כל כך, אז אני מציעה שתוותרי על המשבר הספציפי הזה. אבל זו רק דעתי. כן?

      מירי,

      תודה לך על הכנות והתשובה הישירה.

      אני אוהבת את התכונה הזו בך ♥ 

        30/9/11 13:49:

      צטט: ענבל ר נקש 2011-09-30 09:17:29

      האמת שקראתי כבר את הפוסט הזה לפני שלושה ימים, ומאז אני חושבת עליו. אני מאלו שמאוד קשה להם לשמוע. הפסקתי לקרוא עיתונים ולשמוע חדשות לפני הרבה שנים, כי הדברים שאני שומעת וקוראת מרוקנים אותי לגמרי, משאירים אותי בלי יכולת לתפקד. עם חברות המצב שונה, כי כשאוהבים מישהו (אני לא מתכוונת לאהבה רומנטית, אלא חברית במקרה הזה) המוטיבציה היא אחרת, וגם היכולת להכיל גדלה. עם השנים למדתי שבשבילי - אני צריכה לפנות יותר זמן לכל דבר כזה. אם הלכתי לשבעה - אני יודעת שבמשך כמה ימים אחר כך אני צריכה לראות כל קומדיה אפשרית, ולתת לעצמי זמן להתאושש. מצאתי דרך לפצות את עצמי על כמויות הכאב. הניסיון להיות בחמלה בלי להזדהות הוא משהו שכל עבודה רוחנית לקראת התעוררות עובדת עליו, אבל אי אפשר להתעורר בלי לחוות את הכאב עד הסוף, באופן מלא. העצה שלי - תווסתי כמויות, גם אם זה אומר לא לשמוע חדשות, ואל תתנגדי לכאב. אם את מזדהה, תזדהי עד הסוף, תני לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה בלי לנסות לעצור את זה, ואם את מוצאת את עצמך בוכה זה בסדר. הכאב הזה הוא כמו גל - הוא ישטוף אותך וילך. ופיצוי עצמי. משהו שאת אוהבת לעשות, משהו שישפר לך את מצב הרוח. להבנה טובה יותר של כל הנושא, כדאי לך לקרוא את הספר "אדם רגיש מאוד" של דר' איליין ארון, על המחקר שלה בנושא. לאדם רגיש יש מבט אחר על העולם, וקליטה שונה לגמרי, זו התמודדות שונה. זה גם לא משהו שניתן לשנות. אבל ניתן לקבל את עצמך, ולתת לעצמך את אותה האמפטיה שאת נותנת לאחרים.

      ענבל מתוקתי,♥

      תמיד אוהבת את התגובות המיוחדות שלך . . .

      שבאות עם המון חוכמת חיים, ניסיון ואיכפתיות.

      אהבתי את התובנות שלך.

      אין לי בעיה עם חדשות, אני יכולה לשמוע ולסנן, שלא יפגע בי.

      אהבתי את הרעיון שלך של להיות שם

      ואח"כ לפצות את עצמי כדי להתחזק ולהתנקות.

      אחלה רעיון!!! חיוך

      אולי אפשר לשלב את זה עם רעיונות נוספים של חברים.

       

        30/9/11 13:45:

      צטט: אביה אחת 2011-09-30 08:57:05

       

      שרי יקרה

       

      שאלת את שאלת השאלות

      ולמה אני כל כך אוהבת את הפוסטים שלך

      ואת החברות איתך - כי את חושבת ומעלה דברים

      שאצל כל אחד מאיתנו זה נמצא אבל לא כל אחד שואל

      (רק דעתי)

      השאלה ממש לא פשוטה וצריכים באמת לחלק לשני חלקים

      האנשים הקרובים לך - ואלו אשר שומעים עליהם בחדשות

      וכל סיפור כואב...דריסת לִי, דריסת חשין, האב ובנו התינוק שידו עליהם אבנים

      ונהרגו ולא חסרים סיפורים העיתונים מלאים בהם כל יום

      כל סיפור שכזה אני לוקחת ללב קוראת חושבת שואלת

      אבל לאחר יום יומיים,שבוע - זה חולף עובר,לא מכירה גם לא יכולה לעזור שם

      אני לוקחת ללב סיפורים של אנשים מהחיים שלי - ואני כולי שם

      כשהיה לי את הסיפור עם שמואל - המשכתי לבקר חברה חולה בטרשת נפוצה

      ועד היום עושה את זה ומנסה להקל כמה שאפשר - ולהקשיב לחברות אחרות

      שגם במצוקה כזו או אחרת או לכל מיני קשישים במידת יכולתי,

      (לפעמים נדמה לי שגם אני הייתי זקוקה לטיפולחיוךאבל אין לי זמן לעצמי)

      וכל סיפור נראה לי שנשאר בתוך לבי לדעתי הוא גם

      מלא...צלקות כבר...

      לא רק שאהבתי לקרוא את שהבאת - גם לא פסחתי על אף תגובה של כל חבר/ה

      כי זה ממש היה לי מענין לקרוא את התגובות של כולם

      כמובן שאפשר להרחיב עוד ועוד -

      אבל נסתפק בזה

      תודה על הפוסט החשוב שהעלית -

      שנה טובה ואוהבת - שנה בריאה ומחבקת

       

      א-שוב

      אביה יקרה,

      תודה על התגובה שבאה מה- ♥ שלך!

      תודה להתייחסות המפורטת ולשיתוף.

      גם אני מסוגלת "לסנן" אירועים חדשותיים,

      אבל פחות בהצלחה עניינים של חברות/משפחה.

      ~~~

      אני מאוד מעריכה את תגובות החברות והחברים שלי כאן.

      תגובות אמיתיות, איכותיות,

      ויש לי מה ללמוד!!!

      איזה כיף לי שיש לי כאן כאלה חברים מקסימים!

      לא סתם רציתי אותם כחברים שלי . . . חיוך

       

       

       

       

       

        30/9/11 13:41:

      צטט: אסתר רבקה 2011-09-30 08:40:15

      העניין הוא להיות שם ולהבין שזה השיעור שהוא עובר ואת יכולה לעבור את השיעור בעצם המפגש עם אותו נזקק.את השיעור שלו על תקחי על עצמך.את השיעור שזימנו לך במפגש איתו יהיו לך כוחות לשאת כי אלוקים נותן לאדם נסיון על פי כוחו

      תודה. גישה מעניינת! 

        30/9/11 13:40:

      צטט: סאלינה 2011-09-30 06:52:20

      שרי יקרה, קראתי תגובות של חברים וגם אני למדתי מהן הרבה......אכן לא קל להתמודד עם עזרה לזולת בלי לשלם מחיר אישי...איך עושים זאת ?...הריחוק הרגשי מתבקש מאד מאד כדי להיות בשליטה מלאה ולשאת ביכולות הדרושות להגשת העזרה המרבית....שתהיה לך שנה טובה בה תדעי רק שמחות...סאלינה

       חיוךנשיקה

        30/9/11 13:39:

      צטט: רויטל ברזילי 2011-09-30 06:46:36

      שרי יקרה כשמתתרוקנים כמו שאת מתערת, משהו לא עובד נכון...ויכול להיות שאת שם הרבה מעבר לאמפתיה, יכול להיות שאת , כשאת קשובה מנסה גם להציע ראיה אחרת? מנסה לפתור את הקושי? מנסה לשכנע לבחור בצד טוב?... אז מה שאני מנסה לומר לך יקרה, הוא שאולי את לוקחת על עצמך יותר מדי כאן. גם הקשבה אמיתית וזהו, תעשה את העבודה.... :) :) צרות של אשה עם לב רחב :) מאחלת לך שיהיה לך רק טוב, תמיד.

      תודה רויטל ♥

      את צודקת. כמובן שאני מנסה לתת כמה שיותר

      ולא רק הקשבה.

      נראה לי שעזרה ועצה "לא עולים כסף",

      אבל מסתבר שיש מחיר שהוא הרבה יותר "יקר" מכסף.

      אחשוב על מה שאמרת ♥

       

        30/9/11 13:36:

      צטט: אורית גפני 2011-09-30 01:05:13

      צטט: sari10 2011-09-29 23:25:18

      צטט: אורית גפני 2011-09-29 22:58:30

      שרי - אין לי ספק שהרצון שלך הוא לתת המון עזרה ואמפתיה לכל מקורוביך. אבל צריך לדעת לעזור מתוך "ריחוק" מסויים - כי כך אפשר לעזור יותר (נראה לי שזה נכון בעיקר גם לגבי מצוקות של ילדינו).

      כלומר, לא להכנס למצוקה של האדם ולזכור שיש הבדל בין אמפתיה להזדהות.
      כאשר את לוקחת את הריחוק, את לא "מוצפת" ריגשית, ואז יש לך את הכוח להקשיב ולעזור.

      זו בדיוק הנקודה הכואבת.

      אם הייתי מוצאת את הדרך להיות אמפתית אך לא בהזדהות.

      איך עושים את זה?

      יש שיטה? חיוך
      את יכולה לעזור כאשר את באמת רוצה, יכולה וכשזה מתאים לך (וזה בסדר לחלוטין גם לא לתמוך במקרה שאת לא "פנויה" ריגשית עם עצמך לזה).

      (נושא חשוב שאנחנו נתקלים בו יומיום וחשוב למצוא את האיזון שמתאים לנו).

       

      חג שמח לך יקירתי :)

      המון תודה אורית ♥♥♥♥

       

       

      שרי - השיטה היא תירגול (כמו בכל דבר). כשאנחנו רוצים לבצע שינוי - אנחנו כל הזמן חייבים לדבר לעצמנו ולזכור את העקרונות. אני מדברת מניסיון אישי - הייתה לי חברה חולה שממש היה לי קשה לעזור לה - מפני שראיתי את עצמי ב"נעלים" שלה!

      עד שיום אחד הבנתי שהמחלה היא שלה ולא שלי - ופתאום כאילו הייתה לי הארה מדהימה והוקל לי! באתי ואמרתי לה "מהיום כולי בשבילך - יש לי את הכוחות"!

      זה היה תהליך קשה - אבל מועיל לתמיד. זו הייתה ה"מתנה" שלה אלי - ההבנה הזו שהייתה לי קשה כל כך.

      תודה אורית.

      אני אשתדל לתרגל.

      מודעות היא הצעד הראשון, הפנמה ותרגול ~ הצעד השני. ♥ 


       

        30/9/11 13:34:

      צטט: טלוני 2011-09-30 00:37:27

      שרי יקרה,

      בדילמה שהעליית גם אנוכי מתבלטת כבר שנים.

      ריקון אנרגטי הנני חווה כמעט כל שבוע.

      כשאת אוהבת מישהו אינך יכולה שלא לקחת ללב את מצוקתו וסביר שזה גם יחלחל בך ויטלטל אותך.

      באשר למטופלים יש טכניקה כיצד ללמוד לסייע מבלי להית מעורבת. לא יכולה לומר שהטכניקה יושמה על ידי, גם לי יש עוד מה ללמוד בנושא זה.

      ואולם דבר אחד סיגלתי לעצמי, לא מאזינה כמעט לחדשות בטלוויזיה, מציצה רק פעם ביום בחדשות האינטרנט, ובעיתון לא מתעכבת על הקטסטרופות, ומדוע? כיוון שזה עושה לי רע ומדכדך אותי והרי אינני יכולה באמת לעזור.

      באשר לחברים קרובים משתדלת תמיד להיות שם בשבילם ובני הבית טוענים שזה גם על חשבונם.

      אולם באותה מידה כשאני בעצמי במשבר יודעת שיש כמה חברות וחברים שאוכל לפנות אליהם ללא בושה ותהיה לי אוזן קשבת אצלם הם יגישו לי עזרה.

      כך שהשאלה שהעליית תלויה במבנה האישיות של האדם ועד כמה הוא מוכן להיפתח כלפי הזולת. 

      אך בכל מקרה לברוח אינו הפיתרון, כי זאת בריחה גם מהתמודדות עצמית, וזה מעכב התפתחות.  

      אז לדעתי חברות אמת  ואפמפתיה אמיתית דורשות מחיר מסויים שעלינו לשלם, ולא ניתן לאחוז בחבל בשני קצותיו.

      רוני ♥

      תודה להתייחסות ולשיתוף.

      אני סבורה שאולי בכל זאת יש דרך "לאחוז במקל בשני קצותיו".

      את הדרך הזו אני מחפשת . . .

      כי . . . את אומרת שאין ברירה ויש מחיר שמשלמים,

      אבל השאלה איזה מחיר.

      כי המחיר שונה מאדם לאדם,

      ויש סוג של מחיר שאי אפשר לשאת.

      לכן אני מחפשת פתרון שיענה לצרכים האישיים שלי חיוך

       

        30/9/11 12:18:
      נדמה לי שענית לעצמך. עניין של פרופורציות. וההבדל בין אמפתיות לבין שותפות. את כנראה אובר רגישה - אבל אולי כדאי להבין שהבעיה היא לא שלך, היא של חברתך לכן, תפקידך להיות חברה תומכת ממקום של חוזקה ונייטרליות וממש לא שותפה שנושאת בנטל ומה שאת קוראת לו לוקחת ללב. זה לא גבול דק ולא עדין, הוא ברור ופשוט מאוד. דרך אגב, אם חברות דורשות ממך הקרבה רגשית מתישה, כל כך, אז אני מציעה שתוותרי על המשבר הספציפי הזה. אבל זו רק דעתי. כן?
        30/9/11 09:17:
      האמת שקראתי כבר את הפוסט הזה לפני שלושה ימים, ומאז אני חושבת עליו. אני מאלו שמאוד קשה להם לשמוע. הפסקתי לקרוא עיתונים ולשמוע חדשות לפני הרבה שנים, כי הדברים שאני שומעת וקוראת מרוקנים אותי לגמרי, משאירים אותי בלי יכולת לתפקד. עם חברות המצב שונה, כי כשאוהבים מישהו (אני לא מתכוונת לאהבה רומנטית, אלא חברית במקרה הזה) המוטיבציה היא אחרת, וגם היכולת להכיל גדלה. עם השנים למדתי שבשבילי - אני צריכה לפנות יותר זמן לכל דבר כזה. אם הלכתי לשבעה - אני יודעת שבמשך כמה ימים אחר כך אני צריכה לראות כל קומדיה אפשרית, ולתת לעצמי זמן להתאושש. מצאתי דרך לפצות את עצמי על כמויות הכאב. הניסיון להיות בחמלה בלי להזדהות הוא משהו שכל עבודה רוחנית לקראת התעוררות עובדת עליו, אבל אי אפשר להתעורר בלי לחוות את הכאב עד הסוף, באופן מלא. העצה שלי - תווסתי כמויות, גם אם זה אומר לא לשמוע חדשות, ואל תתנגדי לכאב. אם את מזדהה, תזדהי עד הסוף, תני לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה בלי לנסות לעצור את זה, ואם את מוצאת את עצמך בוכה זה בסדר. הכאב הזה הוא כמו גל - הוא ישטוף אותך וילך. ופיצוי עצמי. משהו שאת אוהבת לעשות, משהו שישפר לך את מצב הרוח. להבנה טובה יותר של כל הנושא, כדאי לך לקרוא את הספר "אדם רגיש מאוד" של דר' איליין ארון, על המחקר שלה בנושא. לאדם רגיש יש מבט אחר על העולם, וקליטה שונה לגמרי, זו התמודדות שונה. זה גם לא משהו שניתן לשנות. אבל ניתן לקבל את עצמך, ולתת לעצמך את אותה האמפטיה שאת נותנת לאחרים.
        30/9/11 08:57:

       

      שרי יקרה

       

      שאלת את שאלת השאלות

      ולמה אני כל כך אוהבת את הפוסטים שלך

      ואת החברות איתך - כי את חושבת ומעלה דברים

      שאצל כל אחד מאיתנו זה נמצא אבל לא כל אחד שואל

      (רק דעתי)

      השאלה ממש לא פשוטה וצריכים באמת לחלק לשני חלקים

      האנשים הקרובים לך - ואלו אשר שומעים עליהם בחדשות

      וכל סיפור כואב...דריסת לִי, דריסת חשין, האב ובנו התינוק שידו עליהם אבנים

      ונהרגו ולא חסרים סיפורים העיתונים מלאים בהם כל יום

      כל סיפור שכזה אני לוקחת ללב קוראת חושבת שואלת

      אבל לאחר יום יומיים,שבוע - זה חולף עובר,לא מכירה גם לא יכולה לעזור שם

      אני לוקחת ללב סיפורים של אנשים מהחיים שלי - ואני כולי שם

      כשהיה לי את הסיפור עם שמואל - המשכתי לבקר חברה חולה בטרשת נפוצה

      ועד היום עושה את זה ומנסה להקל כמה שאפשר - ולהקשיב לחברות אחרות

      שגם במצוקה כזו או אחרת או לכל מיני קשישים במידת יכולתי,

      (לפעמים נדמה לי שגם אני הייתי זקוקה לטיפולחיוךאבל אין לי זמן לעצמי)

      וכל סיפור נראה לי שנשאר בתוך לבי לדעתי הוא גם

      מלא...צלקות כבר...

      לא רק שאהבתי לקרוא את שהבאת - גם לא פסחתי על אף תגובה של כל חבר/ה

      כי זה ממש היה לי מענין לקרוא את התגובות של כולם

      כמובן שאפשר להרחיב עוד ועוד -

      אבל נסתפק בזה

      תודה על הפוסט החשוב שהעלית -

      שנה טובה ואוהבת - שנה בריאה ומחבקת

       

      א-שוב


       

       

        30/9/11 08:40:
      העניין הוא להיות שם ולהבין שזה השיעור שהוא עובר ואת יכולה לעבור את השיעור בעצם המפגש עם אותו נזקק.את השיעור שלו על תקחי על עצמך.את השיעור שזימנו לך במפגש איתו יהיו לך כוחות לשאת כי אלוקים נותן לאדם נסיון על פי כוחו
        30/9/11 06:52:
      שרי יקרה, קראתי תגובות של חברים וגם אני למדתי מהן הרבה......אכן לא קל להתמודד עם עזרה לזולת בלי לשלם מחיר אישי...איך עושים זאת ?...הריחוק הרגשי מתבקש מאד מאד כדי להיות בשליטה מלאה ולשאת ביכולות הדרושות להגשת העזרה המרבית....שתהיה לך שנה טובה בה תדעי רק שמחות...סאלינה
        30/9/11 06:46:
      שרי יקרה כשמתתרוקנים כמו שאת מתערת, משהו לא עובד נכון...ויכול להיות שאת שם הרבה מעבר לאמפתיה, יכול להיות שאת , כשאת קשובה מנסה גם להציע ראיה אחרת? מנסה לפתור את הקושי? מנסה לשכנע לבחור בצד טוב?... אז מה שאני מנסה לומר לך יקרה, הוא שאולי את לוקחת על עצמך יותר מדי כאן. גם הקשבה אמיתית וזהו, תעשה את העבודה.... :) :) צרות של אשה עם לב רחב :) מאחלת לך שיהיה לך רק טוב, תמיד.
        30/9/11 01:05:

      צטט: sari10 2011-09-29 23:25:18

      צטט: אורית גפני 2011-09-29 22:58:30

      שרי - אין לי ספק שהרצון שלך הוא לתת המון עזרה ואמפתיה לכל מקורוביך. אבל צריך לדעת לעזור מתוך "ריחוק" מסויים - כי כך אפשר לעזור יותר (נראה לי שזה נכון בעיקר גם לגבי מצוקות של ילדינו).

      כלומר, לא להכנס למצוקה של האדם ולזכור שיש הבדל בין אמפתיה להזדהות.
      כאשר את לוקחת את הריחוק, את לא "מוצפת" ריגשית, ואז יש לך את הכוח להקשיב ולעזור.

      זו בדיוק הנקודה הכואבת.

      אם הייתי מוצאת את הדרך להיות אמפתית אך לא בהזדהות.

      איך עושים את זה?

      יש שיטה? חיוך
      את יכולה לעזור כאשר את באמת רוצה, יכולה וכשזה מתאים לך (וזה בסדר לחלוטין גם לא לתמוך במקרה שאת לא "פנויה" ריגשית עם עצמך לזה).

      (נושא חשוב שאנחנו נתקלים בו יומיום וחשוב למצוא את האיזון שמתאים לנו).

       

      חג שמח לך יקירתי :)

      המון תודה אורית ♥♥♥♥

       

       

      שרי - השיטה היא תירגול (כמו בכל דבר). כשאנחנו רוצים לבצע שינוי - אנחנו כל הזמן חייבים לדבר לעצמנו ולזכור את העקרונות. אני מדברת מניסיון אישי - הייתה לי חברה חולה שממש היה לי קשה לעזור לה - מפני שראיתי את עצמי ב"נעלים" שלה!

      עד שיום אחד הבנתי שהמחלה היא שלה ולא שלי - ופתאום כאילו הייתה לי הארה מדהימה והוקל לי! באתי ואמרתי לה "מהיום כולי בשבילך - יש לי את הכוחות"!

      זה היה תהליך קשה - אבל מועיל לתמיד. זו הייתה ה"מתנה" שלה אלי - ההבנה הזו שהייתה לי קשה כל כך.

       


        30/9/11 00:37:

      שרי יקרה,

      בדילמה שהעליית גם אנוכי מתבלטת כבר שנים.

      ריקון אנרגטי הנני חווה כמעט כל שבוע.

      כשאת אוהבת מישהו אינך יכולה שלא לקחת ללב את מצוקתו וסביר שזה גם יחלחל בך ויטלטל אותך.

      באשר למטופלים יש טכניקה כיצד ללמוד לסייע מבלי להית מעורבת. לא יכולה לומר שהטכניקה יושמה על ידי, גם לי יש עוד מה ללמוד בנושא זה.

      ואולם דבר אחד סיגלתי לעצמי, לא מאזינה כמעט לחדשות בטלוויזיה, מציצה רק פעם ביום בחדשות האינטרנט, ובעיתון לא מתעכבת על הקטסטרופות, ומדוע? כיוון שזה עושה לי רע ומדכדך אותי והרי אינני יכולה באמת לעזור.

      באשר לחברים קרובים משתדלת תמיד להיות שם בשבילם ובני הבית טוענים שזה גם על חשבונם.

      אולם באותה מידה כשאני בעצמי במשבר יודעת שיש כמה חברות וחברים שאוכל לפנות אליהם ללא בושה ותהיה לי אוזן קשבת אצלם הם יגישו לי עזרה.

      כך שהשאלה שהעליית תלויה במבנה האישיות של האדם ועד כמה הוא מוכן להיפתח כלפי הזולת. 

      אך בכל מקרה לברוח אינו הפיתרון, כי זאת בריחה גם מהתמודדות עצמית, וזה מעכב התפתחות.  

      אז לדעתי חברות אמת  ואפמפתיה אמיתית דורשות מחיר מסויים שעלינו לשלם, ולא ניתן לאחוז בחבל בשני קצותיו.

        30/9/11 00:00:

      צטט: יעל חיון 2011-09-29 23:50:31

      אני מתפללת לתת ממה שאלוהים מעביר דרכי לזה שמצוי בצרה.

      אני שואפת להיות צינור.

      כשזה עובד אני מתמלאה באנרגיות מאלה שאני מעבירה

      ובסופו של דבר אני מלאה יותר ממה שהייתי לפני הנתינה.

      זה דבר שצריך ללמוד, כמו למשל לרקוד

      זה לוקח זמן והתמדה ללמוד את אומנות הנתינה

      אבל זו האומנות האצילה ושווה לדעתי להשקיע בזה הכול.

      המקובלים אומרים שמטרת הבריאה היא לשוות צורה ליוצרה.

      עלינו ללמוד להיות כמו אלוהים  - טובים ומיטיבים

      להתמיר את הרצון לקבל לרצון לתת

      מדובר על דברים עמוקים ממש

      יש על זה הרבה חומר באתר של קבלה לעם.

      שנה טובה לך יקרה

      יופי של פוסט

      ויופי של שאלה.

      יעל,

      תודה רבה על הזווית המיוחדת שהבאת לי.

      בטוח שיש לי עוד הרבה ללמוד!! ♥♥

       

        29/9/11 23:50:

      אני מתפללת לתת ממה שאלוהים מעביר דרכי לזה שמצוי בצרה.

      אני שואפת להיות צינור.

      כשזה עובד אני מתמלאה באנרגיות מאלה שאני מעבירה

      ובסופו של דבר אני מלאה יותר ממה שהייתי לפני הנתינה.

      זה דבר שצריך ללמוד, כמו למשל לרקוד

      זה לוקח זמן והתמדה ללמוד את אומנות הנתינה

      אבל זו האומנות האצילה ושווה לדעתי להשקיע בזה הכול.

      המקובלים אומרים שמטרת הבריאה היא לשוות צורה ליוצרה.

      עלינו ללמוד להיות כמו אלוהים  - טובים ומיטיבים

      להתמיר את הרצון לקבל לרצון לתת

      מדובר על דברים עמוקים ממש

      יש על זה הרבה חומר באתר של קבלה לעם.

      שנה טובה לך יקרה

      יופי של פוסט

      ויופי של שאלה.

        29/9/11 23:25:

      צטט: אורית גפני 2011-09-29 22:58:30

      שרי - אין לי ספק שהרצון שלך הוא לתת המון עזרה ואמפתיה לכל מקורוביך. אבל צריך לדעת לעזור מתוך "ריחוק" מסויים - כי כך אפשר לעזור יותר (נראה לי שזה נכון בעיקר גם לגבי מצוקות של ילדינו).

      כלומר, לא להכנס למצוקה של האדם ולזכור שיש הבדל בין אמפתיה להזדהות.
      כאשר את לוקחת את הריחוק, את לא "מוצפת" ריגשית, ואז יש לך את הכוח להקשיב ולעזור.

      זו בדיוק הנקודה הכואבת.

      אם הייתי מוצאת את הדרך להיות אמפתית אך לא בהזדהות.

      איך עושים את זה?

      יש שיטה? חיוך
      את יכולה לעזור כאשר את באמת רוצה, יכולה וכשזה מתאים לך (וזה בסדר לחלוטין גם לא לתמוך במקרה שאת לא "פנויה" ריגשית עם עצמך לזה).

      (נושא חשוב שאנחנו נתקלים בו יומיום וחשוב למצוא את האיזון שמתאים לנו).

       

      חג שמח לך יקירתי :)

      המון תודה אורית ♥♥♥♥

       

        29/9/11 23:22:

      צטט: *גילה* 2011-09-29 22:53:38

      וואוו שרי. שאלת שאלה קשה ולפי דעתי אין כאן תשובה אחת נכונה. אין כאן שחור ולבן ולרוב הכל יהיה אפור היות ואנו שונים ויכולת הסיבולת שלנו (הן הפיזית והנפשית) שונה. --------------------------------------------------------------------------------------- יש אנשים שיש להם סבלנות להקשיב לאחרים כל הזמן וזה לא משפיע עליהם, והם עדיין מסוגלים להתמודד עם הצרות שלהם ( אולם מעטים אנשים אלו) אני לא יכולה לומר לך מה התשובה הנכונה כאן יקירתי. אני רק יכולה לומר לך שאכן....לפעמים כשאנו עצמינו עוברים תקופות קשות - אין לנו סבלנות או מצב רוח או כוח לצרות של האחרים, וזה תלוי כמובן גם במידת הקירבה או האהבה שיש לך כלפי האדם. לדוגמא, עד כמה שקשה לפעמים, תמיד תהיה לי אוזן קשבת עבור אחותי כי זו אחותי ואני אוהבת אותה, אולם לא תהיה לי סבלנות לאחרים בתקופה בה עברתי המון בעיות בעיניים, נהגתי לחכות ברכב לילדים שלי כי לא רציתי לדבר עם אף אחד, לא רציתי לראות אף אחד ולא רציתי שישאלו אותי כל הזמן שוב ושוב על העיניים שלי. ניתקתי עצמי מכולם, הסתגרתי בביתי ולא הייתי בקשר עם איש. לא עיניין אותי מה קורה לאחרים ומה הם עוברים כי חשתי שאני גם כך גדושה בסבל משלי. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ מצד שני, כאשר אני במצב פיזי ונפשי טובים יותר - אני בהחלט יכולה להיות למשענת עבור אחרים, מבלי לשלם מחיר אישי. הכל תלוי עד כמה אני חזקה נפשית באותה התקופה. ----------------------------------------------------------------------------------- אז...לא רק שבני האדם שונים ,ואת תקבלי כאן דעות שונות מאנשים שונים, אלא אף שאותו האדם עצמו יכול להיות שונה בתקופות שונות של חיו. אבל....אם אני צריכה להיות שם עבור אנשים במחיר הבריאות הנפשית שלי - אני לא עושה את זה. לא מזמן אמרתי לאמא שלי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לקחת ללב מהבעיות של הדודה הזאת והדודה הזאת ובת הדודה הזאת ועוד ועוד...כי אז לא תישאר לי טיפת אנרגיה לעצמי, לבעלי ולילדים שלי. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אז...כמו כל דבר אחר בחיים - הכל במינון הנכון יקירתי ♥♥ ------------------------------------------------------------------------ ובקשר לדברים ששומעים בחדשות - אני בהחלט נעצבת, אפילו מזילה דמעה, אך למחרת עוברת לסדר היום. איך אוכל לחיות את חיי אם לא אהיה קצת אגואיסטית? אדם צריך להיות קצת אגואיסט ולחשוב על עצמו, וזאת על מנת לשמור על כוחות פיזיים ושפיות נפשית עבור עצמו ועבור האנשים הזקוקים לו, שזה בדרך כלל הילדים. ------------------------------------------------------------------------- אז...אני בהחלט משתדלת לא לקחת ללב יותר מדי מכל דבר שקורה סביבי - כי אני שומרת את עצמי ואת האנרגיות שיש לי עבור שני היצורים הכי חשובים בחיים שלי - הילדים שלי !!!!

      וואו גילה!!!

      תודה רבה לך.נשיקה

      איזה כיף היה לי לקרוא את תגובתך.

      כזו מפורטת, משתפת ומהלב, מכילה וכוללת.

      ממש לא מובן מאליו לקבל כזו תגובה . . .

      אז אני מבינה שעכשיו את בתקופה יותר טובה, אחרת לא הייתה לך הסבלנות

      לכתוב לי בכזו אריכות והשקעה . . .

      המון תודה ♥♥

      לקחתי הרבה ממה שאמרתי לי.

       

        29/9/11 23:16:

      צטט: דניאלה סגל 2011-09-29 22:45:24

      יש כל כך הרבה משתנים בשאלה שלך. לי לדוגמא הרבה יותר קל להיות אמפטית ומדוייקת עם המטופלים שלי מאשר עם חברים ומשפחה. רגשות אשמה למשל יכולים להיות סוחטי אנרגיה רציניים לכן חשוב הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. בגדול, אני מאמינה שהגוף שלנו יודע מה נכון לנו וכמה. צריך פשוט להאזין לו בלי יותר מדי דרמות ו-morality. התשובה שלי מעורפלת מדי אולי...

      תודה דניאלה!!!

      לא, התשובה שלך לא מעורפלת עבורי.

      להקשיב לגוף, לתחושות שלי.

      זה כיוון טוב!

      צריך רק לתרגל ולראות איך לתרגם את ההקשבה לאופן התנהגות נשיקה

        29/9/11 23:14:

      צטט: ליריתוש 2011-09-29 22:37:26

      שריל'ה, לו הייתה לי התשובה בשבילך.......אני חושבת שאישית אני בוחרת לא לקחת ללב יתר על המידה את החדשות, כי משהו כבר אומר: רק רע אני שומעת והתעייפתי מזה. אז לא פעם די לי בהצצה ל- YNET, או הקשבה אגבית לרדיו תוך כדי התייחסות לחבריי כאן בקפה או בפייסבוק....אשר לבני אדם, אמיתיים או וירטואליים, בחיי שאין תשובה אחת, אין ואולי לא תהיה כי גם אנו רק בני אדם, בדיוק כמו כל אלו המבקשים את אוזננו הקשבת ולבנו הרחום....אז אל תתאכזבי שזה המעט שאוכל לכתוב, תשמחי עם ברכתי מכל הלב לשנה טובה ומתוקה לך, חברה יקרה שכמותך, שרק תמשיכי להיות כזו בכל עת שתוכלי ותרצי, וכל הטוב שבעולם לך ולאהובייך.

      ליריתי . . .נשיקה

      אני רחוקה מלהתאכזב מתגובתך חיוך

      כל אחד יכול להגיב לפי מי שהוא ומה שיש לו להציע.

      את מקסימה בעיני . . .

      ההתנסחות שלך מחממת לי את הלב!

      גם לי לא הייתה תשובה . . .

      אז עניין אותי לקבל מגוון של חוות דעת בנושא.  

        29/9/11 22:58:

      שרי - אין לי ספק שהרצון שלך הוא לתת המון עזרה ואמפתיה לכל מקורוביך. אבל צריך לדעת לעזור מתוך "ריחוק" מסויים - כי כך אפשר לעזור יותר (נראה לי שזה נכון בעיקר גם לגבי מצוקות של ילדינו).

      כלומר, לא להכנס למצוקה של האדם ולזכור שיש הבדל בין אמפתיה להזדהות.
      כאשר את לוקחת את הריחוק, את לא "מוצפת" ריגשית, ואז יש לך את הכוח להקשיב ולעזור.
      את יכולה לעזור כאשר את באמת רוצה, יכולה וכשזה מתאים לך (וזה בסדר לחלוטין גם לא לתמוך במקרה שאת לא "פנויה" ריגשית עם עצמך לזה).

      (נושא חשוב שאנחנו נתקלים בו יומיום וחשוב למצוא את האיזון שמתאים לנו).

       

      חג שמח לך יקירתי :)

        29/9/11 22:53:
      וואוו שרי. שאלת שאלה קשה ולפי דעתי אין כאן תשובה אחת נכונה. אין כאן שחור ולבן ולרוב הכל יהיה אפור היות ואנו שונים ויכולת הסיבולת שלנו (הן הפיזית והנפשית) שונה. --------------------------------------------------------------------------------------- יש אנשים שיש להם סבלנות להקשיב לאחרים כל הזמן וזה לא משפיע עליהם, והם עדיין מסוגלים להתמודד עם הצרות שלהם ( אולם מעטים אנשים אלו) אני לא יכולה לומר לך מה התשובה הנכונה כאן יקירתי. אני רק יכולה לומר לך שאכן....לפעמים כשאנו עצמינו עוברים תקופות קשות - אין לנו סבלנות או מצב רוח או כוח לצרות של האחרים, וזה תלוי כמובן גם במידת הקירבה או האהבה שיש לך כלפי האדם. לדוגמא, עד כמה שקשה לפעמים, תמיד תהיה לי אוזן קשבת עבור אחותי כי זו אחותי ואני אוהבת אותה, אולם לא תהיה לי סבלנות לאחרים בתקופה בה עברתי המון בעיות בעיניים, נהגתי לחכות ברכב לילדים שלי כי לא רציתי לדבר עם אף אחד, לא רציתי לראות אף אחד ולא רציתי שישאלו אותי כל הזמן שוב ושוב על העיניים שלי. ניתקתי עצמי מכולם, הסתגרתי בביתי ולא הייתי בקשר עם איש. לא עיניין אותי מה קורה לאחרים ומה הם עוברים כי חשתי שאני גם כך גדושה בסבל משלי. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ מצד שני, כאשר אני במצב פיזי ונפשי טובים יותר - אני בהחלט יכולה להיות למשענת עבור אחרים, מבלי לשלם מחיר אישי. הכל תלוי עד כמה אני חזקה נפשית באותה התקופה. ----------------------------------------------------------------------------------- אז...לא רק שבני האדם שונים ,ואת תקבלי כאן דעות שונות מאנשים שונים, אלא אף שאותו האדם עצמו יכול להיות שונה בתקופות שונות של חיו. אבל....אם אני צריכה להיות שם עבור אנשים במחיר הבריאות הנפשית שלי - אני לא עושה את זה. לא מזמן אמרתי לאמא שלי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לקחת ללב מהבעיות של הדודה הזאת והדודה הזאת ובת הדודה הזאת ועוד ועוד...כי אז לא תישאר לי טיפת אנרגיה לעצמי, לבעלי ולילדים שלי. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- אז...כמו כל דבר אחר בחיים - הכל במינון הנכון יקירתי ♥♥ ------------------------------------------------------------------------ ובקשר לדברים ששומעים בחדשות - אני בהחלט נעצבת, אפילו מזילה דמעה, אך למחרת עוברת לסדר היום. איך אוכל לחיות את חיי אם לא אהיה קצת אגואיסטית? אדם צריך להיות קצת אגואיסט ולחשוב על עצמו, וזאת על מנת לשמור על כוחות פיזיים ושפיות נפשית עבור עצמו ועבור האנשים הזקוקים לו, שזה בדרך כלל הילדים. ------------------------------------------------------------------------- אז...אני בהחלט משתדלת לא לקחת ללב יותר מדי מכל דבר שקורה סביבי - כי אני שומרת את עצמי ואת האנרגיות שיש לי עבור שני היצורים הכי חשובים בחיים שלי - הילדים שלי !!!!
        29/9/11 22:45:
      יש כל כך הרבה משתנים בשאלה שלך. לי לדוגמא הרבה יותר קל להיות אמפטית ומדוייקת עם המטופלים שלי מאשר עם חברים ומשפחה. רגשות אשמה למשל יכולים להיות סוחטי אנרגיה רציניים לכן חשוב הסיפור שאנו מספרים לעצמנו. בגדול, אני מאמינה שהגוף שלנו יודע מה נכון לנו וכמה. צריך פשוט להאזין לו בלי יותר מדי דרמות ו-morality. התשובה שלי מעורפלת מדי אולי...
        29/9/11 22:37:
      שריל'ה, לו הייתה לי התשובה בשבילך.......אני חושבת שאישית אני בוחרת לא לקחת ללב יתר על המידה את החדשות, כי משהו כבר אומר: רק רע אני שומעת והתעייפתי מזה. אז לא פעם די לי בהצצה ל- YNET, או הקשבה אגבית לרדיו תוך כדי התייחסות לחבריי כאן בקפה או בפייסבוק....אשר לבני אדם, אמיתיים או וירטואליים, בחיי שאין תשובה אחת, אין ואולי לא תהיה כי גם אנו רק בני אדם, בדיוק כמו כל אלו המבקשים את אוזננו הקשבת ולבנו הרחום....אז אל תתאכזבי שזה המעט שאוכל לכתוב, תשמחי עם ברכתי מכל הלב לשנה טובה ומתוקה לך, חברה יקרה שכמותך, שרק תמשיכי להיות כזו בכל עת שתוכלי ותרצי, וכל הטוב שבעולם לך ולאהובייך.
        29/9/11 22:14:

      צטט: שלומיעו 2011-09-29 21:28:36

      שרי, היקרה ללבי, דברייך נגעו בנקודות המהותיות ביותר. השאלה התמידית, היכן הגבול ? מהו האיזון ? מחד גיסא, הרצון והצורך האישי לשמור על הזהות העצמית. להיזהר מנתינת יתר, שהרי היא מקור הבעיה של אלה הרגישים, אלה שיודעים ומכירים את תחושת הדחייה. אלה שמבקשים באמת ובתמים לחבק. לאהוב. ליתן. מאידך גיסא, הרצון האמיתי ליתן. אהבה ללא גבולות. לשים עצמנו בנעליו של חברנו וליתן.

      קראתי את תגובות חברייך ואת ההתמודדות שלך עמן.

      מצד אחד לא פשוט ומצד שני, הכי פשוט בעולם...  (-:

       

      בראש ובראשונה, עלינו לשאול את הזולת: "מה הוא/ היא רוצה ??"

      יש המבקשים חיבוק. יש המבקשים תשומת לב. יש המבקשים לדעת כי הם רצויים. אחרים רוצים את הלבד. יש שאינם יודעים...

      האחרונים הם המסוכנים ביותר עבורנו, כי אז אנו מחליטים בשבילם. החלטה שבאה מהרגשה תמת לב, אבל עלולה מהר מאד להסתיים בכשלון מוחץ...

      כאשר עברנו את השלב הראשון, החיים קלים יותר !!

      מי שמבקש להיות לבד - נאמר לו שאנחנו פה בשבילו. ונותיר אותו/ אותה לבד.

      אפשר לעשות וי.

      מצאנו את האיזון. מחד גיסא הבענו את הרצון להיות שם בשבילו, ומאידך גיסא, שמרנו והבענו את הכבוד שאנחנו חשים לרצון האחר.

      פנטסטי...  (-:

      מי שמבקש חיבוק - אין לנו את הבעיה ליתן אותו. אנחנו שם. רגישים ואוהבים. מתמסרים ונותנים. זו האהבה הטהורה. האמיתית. הנכונה. הראויה. זו החברות האמיתית שאנחנו חפצים להכיר. ללא חשש וללא פחד. אין משקעים ואין אגו. אין מלחמת שליטה. פשוט החברות במיטבה.

       

      מנגד, אם לרגע התעייפנו, ניקח את הזמן שלנו.

      הדגש: קודם כל אנחנו.

       

      ברור, "שברירת המחדל" הינה ליתן, ולכן ברור שנחזור להיות שם. זוהי עייפות זמנית.

      אני אישית ממליץ לומר לו, ל"מבקש" את קרבתנו, שאנחנו עסוקים קמעא/ עייפים קצת/ צריכים קצת זמן לעצמנו. אל דאגה, אין חשש שנפגע.

      למה?

      כי לא נשכח לומר באותה נשימה שאחנו אוהבים. אנחנו פה.

      הדגש: חיבוק וחיבוק. לעולם לא חיבוק ודחייה !!!!

       

      מבלי משים נזכה לתהילת עולם. לחברות עמוקה. להרגשת סיפוק ואושר.

      האיזון בא על מקומו בשלום

      נוצר מצב של WIN WIN.

       

      נשמע קל? זה כך...

      נשמע קשה? עניין של תרגול. התקווננות. להיות אמיתייים קודם כל לעצמנו.

      אהבה ללא תנאים !!!

      והמבין - תבין....  (-:

      ~~~~~~~~~~~~

      וואוו שלומי!!!

      איזו תגובה מפורטת ומתייחסת.

      תודה על ההתייחסות וההשקעה!!!

      זה  לא מובן מאליו חיוך

      אף פעם לא חשבתי בצורה שאתה מציג.

      מעניין בהחלט לשמוע זוויות שונות משלי,

      וזה מה שבעצם ביקשתי בפוסט הזה . . .

      נשמע אולי מאוד רציונלי וקל לביצוע - עבורך חיוך

      אבל לא כל כך עבורי, כי . . . אני רגילה אחרת.

      אחשוב על זה.

      ושוב תודה! ♥

       

       

       

        29/9/11 21:28:

      שרי, היקרה ללבי, דברייך נגעו בנקודות המהותיות ביותר. השאלה התמידית, היכן הגבול ? מהו האיזון ? מחד גיסא, הרצון והצורך האישי לשמור על הזהות העצמית. להיזהר מנתינת יתר, שהרי היא מקור הבעיה של אלה הרגישים, אלה שיודעים ומכירים את תחושת הדחייה. אלה שמבקשים באמת ובתמים לחבק. לאהוב. ליתן. מאידך גיסא, הרצון האמיתי ליתן. אהבה ללא גבולות. לשים עצמנו בנעליו של חברנו וליתן.

      קראתי את תגובות חברייך ואת ההתמודדות שלך עמן.

      מצד אחד לא פשוט ומצד שני, הכי פשוט בעולם...  (-:

       

      בראש ובראשונה, עלינו לשאול את הזולת: "מה הוא/ היא רוצה ??"

      יש המבקשים חיבוק. יש המבקשים תשומת לב. יש המבקשים לדעת כי הם רצויים. אחרים רוצים את הלבד. יש שאינם יודעים...

      האחרונים הם המסוכנים ביותר עבורנו, כי אז אנו מחליטים בשבילם. החלטה שבאה מהרגשה תמת לב, אבל עלולה מהר מאד להסתיים בכשלון מוחץ...

      כאשר עברנו את השלב הראשון, החיים קלים יותר !!

      מי שמבקש להיות לבד - נאמר לו שאנחנו פה בשבילו. ונותיר אותו/ אותה לבד.

      אפשר לעשות וי.

      מצאנו את האיזון. מחד גיסא הבענו את הרצון להיות שם בשבילו, ומאידך גיסא, שמרנו והבענו את הכבוד שאנחנו חשים לרצון האחר.

      פנטסטי...  (-:

      מי שמבקש חיבוק - אין לנו את הבעיה ליתן אותו. אנחנו שם. רגישים ואוהבים. מתמסרים ונותנים. זו האהבה הטהורה. האמיתית. הנכונה. הראויה. זו החברות האמיתית שאנחנו חפצים להכיר. ללא חשש וללא פחד. אין משקעים ואין אגו. אין מלחמת שליטה. פשוט החברות במיטבה.

       

      מנגד, אם לרגע התעייפנו, ניקח את הזמן שלנו.

      הדגש: קודם כל אנחנו.

       

      ברור, "שברירת המחדל" הינה ליתן, ולכן ברור שנחזור להיות שם. זוהי עייפות זמנית.

      אני אישית ממליץ לומר לו, ל"מבקש" את קרבתנו, שאנחנו עסוקים קמעא/ עייפים קצת/ צריכים קצת זמן לעצמנו. אל דאגה, אין חשש שנפגע.

      למה?

      כי לא נשכח לומר באותה נשימה שאחנו אוהבים. אנחנו פה.

      הדגש: חיבוק וחיבוק. לעולם לא חיבוק ודחייה !!!!

       

      מבלי משים נזכה לתהילת עולם. לחברות עמוקה. להרגשת סיפוק ואושר.

      האיזון בא על מקומו בשלום

      נוצר מצב של WIN WIN.

       

      נשמע קל? זה כך...

      נשמע קשה? עניין של תרגול. התקווננות. להיות אמיתייים קודם כל לעצמנו.

      אהבה ללא תנאים !!!

      והמבין - תבין....  (-:

       

       

        29/9/11 19:41:

      צטט: ידידת אמת 2011-09-29 17:49:28

      שרי יקירתי.... את אישה מדהימה עם ♥ענק.. כנראה שהרגישויות שלנו מתחברות .. רוצה לומר לך שאני מזדהה הרבה מאוד עם מה שכתבת! אני סבורה שהריחוק לא עושה טוב לאף אחד מהצדדים. לכן אני חושבת שמספיקה ולו פעם אחת גם כדי להביע צער...או לדרוש בשלום חולה. זו דעתי....

      תודה מזי ♥

      פעם אחת??? חיוך

      תלוי ביחס למי ועל מה.

      ביחס אליך - פעם אחת לא תספיק לי וגם לא פעמיים ♥

      אבל את צודקת שאולי צריך לדעת מה המינון שאפשר

      להרגיש בו טוב "ולהישאר בחיים" חיוך

      וזה משתנה ממצב למצב, תלוי במספר גורמים.

      זה מורכב, לא ממש פשטני. 

        29/9/11 19:37:

      צטט: המספרית 2011-09-29 17:12:50

      שרי אהובה!

      ראשית תודה שהבנת שבלי קישור אני לא מקבלת שום הודעה על פוסטים של חברים, ואני מתחננת בפני התמיכה כבר שלושה חודשים שיתקנו את התקלה, ומענה - אין...

      הפוסט שלך מאוד חשוב ואיזה כיף שיש לי חברה רצינית כמוך שמטפלת בנושאים הלא תמיד נעימים! אני מאלה שלא אוהבות לטפל בנושאים כאלה...

      אצלי זה מתחלק -אנשים קרובים ואנשים שאני לא מכירה.אנשים שאני מכירה,אני לוקחת אישית ותיכף רצה לטפל ולעודד.ידיעות בחדשות על מישהו שאני לא מכירה -אני לא מוכנה לשמוע.גם ככה כל ידיעה חדשותית היום מתחילה באיזו בשורת איוב.אין לי כבר כוח להכיל את הקונספט הזה של המדיה.הם מתרכזים רק בכואב, ברע ובמוות.זו גישה לא מקובלת עלי.אפשר להביא הרבה מאוד חדשות טובות, שאיש לא יודע עליהן! פעם מעריב הוציא כל שבוע מוסף בשם "חדשות טובות" שרצתי מיד ושלחתי לשם כתבות, כשהייתי עיתונאית בזמנו.ומה קרה עם המוסף הזה?

      נסגר אחרי כמה חודשים מחוסר תקציב...אבל תקציב לסיקור תאונות יש בשפע...

      גרמת לי לחשוב, ועל כך שוב תודה!

      *

      אלומה

      יקירתי . . .

      תודה לך על השיתוף והבאת

      הזווית האישית שלך! ♥

       

        29/9/11 19:35:

      צטט: or-ly22 2011-09-29 14:30:48

      גמאני מחפשת פתרונים... מכירה מאוד מקרוב את הרצון להיות שם בשביל ולמען עד שלפעמים אני מרגישה ש"קשה לי לסחוב יותר על הגב "...אבל נשארת. מינונים,פרופרציות...... הולכת לקרא מה ,שכתבו כאן אולי אני אלמד משהו.....

      אז "אנחנו באותה סירה" ♥

      טוב. . . יש לאנשים שונים גישות שונות.

      זה באמת מעניין, ונותן מקום למחשבה,

      לראות אם יש משהו שאפשר לאמץ. חיוך

        29/9/11 17:49:
      שרי יקירתי.... את אישה מדהימה עם ♥ענק.. כנראה שהרגישויות שלנו מתחברות .. רוצה לומר לך שאני מזדהה הרבה מאוד עם מה שכתבת! אני סבורה שהריחוק לא עושה טוב לאף אחד מהצדדים. לכן אני חושבת שמספיקה ולו פעם אחת גם כדי להביע צער...או לדרוש בשלום חולה. זו דעתי....
        29/9/11 17:12:

      שרי אהובה!

      ראשית תודה שהבנת שבלי קישור אני לא מקבלת שום הודעה על פוסטים של חברים, ואני מתחננת בפני התמיכה כבר שלושה חודשים שיתקנו את התקלה, ומענה - אין...

      הפוסט שלך מאוד חשוב ואיזה כיף שיש לי חברה רצינית כמוך שמטפלת בנושאים הלא תמיד נעימים! אני מאלה שלא אוהבות לטפל בנושאים כאלה...

      אצלי זה מתחלק -אנשים קרובים ואנשים שאני לא מכירה.אנשים שאני מכירה,אני לוקחת אישית ותיכף רצה לטפל ולעודד.ידיעות בחדשות על מישהו שאני לא מכירה -אני לא מוכנה לשמוע.גם ככה כל ידיעה חדשותית היום מתחילה באיזו בשורת איוב.אין לי כבר כוח להכיל את הקונספט הזה של המדיה.הם מתרכזים רק בכואב, ברע ובמוות.זו גישה לא מקובלת עלי.אפשר להביא הרבה מאוד חדשות טובות, שאיש לא יודע עליהן! פעם מעריב הוציא כל שבוע מוסף בשם "חדשות טובות" שרצתי מיד ושלחתי לשם כתבות, כשהייתי עיתונאית בזמנו.ומה קרה עם המוסף הזה?

      נסגר אחרי כמה חודשים מחוסר תקציב...אבל תקציב לסיקור תאונות יש בשפע...

      גרמת לי לחשוב, ועל כך שוב תודה!

      *

      אלומה

        29/9/11 14:30:
      גמאני מחפשת פתרונים... מכירה מאוד מקרוב את הרצון להיות שם בשביל ולמען עד שלפעמים אני מרגישה ש"קשה לי לסחוב יותר על הגב "...אבל נשארת. מינונים,פרופרציות...... הולכת לקרא מה ,שכתבו כאן אולי אני אלמד משהו.....
        29/9/11 10:15:

      צטט: פוצקלה 2011-09-29 08:35:17

      שרי המקסימה...ברגע שאת משלמת מחיר אישי את לא צריכה להיות שם. ואם אותו חבר הוא חבר אמת ומכיר אותך הוא צריך להבין זאת. ברגע שדברים לא נעשים במאור פנים אין טעם לעשותם. אדם שלא דואג קודם לרווחתו לא יכול לדאוג לרווחתם של אחרים. שנה טובה לך ושתזכי לעזור ולהיות אוזן קשבת וכתף תומכת כפי שאת רק יכולה ומסוגלת.

      תודה יקירתי נשיקה

        29/9/11 10:14:

      צטט: רומפיפיה 2011-09-29 08:14:24

      שרי יקרה,

      חברה נהדרת שלי

      ראשית כל אאחל לך ולכל בני משפחתך

      שנה טובה שנה נהדרת בריאות שכה חשובה.

      אושר והמון שמחה יקירה, בילדיך, במשפחתך

      ובכל פינה אליה תיפני. כי כאשר את שמחה,

      אין כל ספק ש ה כ ל ממש בסדר....

      ציפי מתוקה - הכל "חוזר אליך" מאחלת לך המון טוב בחיים! ♥

      השאלה שהעלית כאן, לא פשוטה בכלל.

      את אדם מאד איכפתי, רגישה לסביבה לזולת,

      לכל מה שקורה סביבך. ונשאלת השאלה,

      עד כמה, עד כמה את יכולה לקחת ללב מבלי

      להנזק בעצמך חלילה...

      דילמה לא פשוטה...ואני כאדם,וגם את, כולנו בעצם,

      חייבות למצוא את האיזון..

      נכון . . . זו בדיוק הפואנטה.

      כלומר המשפחה, החברים הקרובים,

      כאשר הם נמצאים במצוקה זו או אחרת

      עבורם אני נמצאת, כל הזמן, ללא חשבון, כמה שרק צריך,

      כי הרי בשביל זה יש משפחה, יש חברים.

      מסכימה איתך לחלוטין.

      וכאשר קורה חלילה דבר נורא,

      בדברים שקוראים עליהם בעיתון.

      אני באמת ובתמים מצטערת צער רב,

      מאד חבל לי, אך באמת מה אני יכולה לעשות..?.

      אני יכולה לטפל, להעניק, להשתתף בצער,

      האנשים הנמצאים בסביבה הקרובה שלי..

      אין בי היכולת והאפשרות לקחת חלק פעיל

      ולהשתתף, ממש במה שקורה בסביבה הרחוקה,

      שהרי יש לנו את חיי היום יום, המון מחוייבויות

      משימות ודברים שעלינו לחיות על פיהם

      ואם חלילה נזניח הכל, וניסע מעיר לעיר, כדי להביע הזדהות

      לא יישאר לנו מקום לחיות את חיינו שלנו על כל המורכבויות שלהם...

      הפרופורציות . . . נכון.

      מה שחשוב ואסור להזניח בכלל, הם המקרים של אלימות,נגד אדם ובעל חיים,

      הזנחה של זקנים, והכי נורא אלימות נגד ילדים. ואלימות בכלל.

      במקרה זה, אני באמת לא יכולה להושיע, ולשם כך קיימת משטרה, משרד רווחה.

      חייבים להיות מעורבים, לא לעצום עיניים, לדווח, ולחזור לדווח,

      עד שהמקרה יטופל בידי אנשים מקצועיים המיומנים לכך.

      גם לזה אני מסכימה.

      אוהבת את הרגישות והעדינות הרבה שלך חברה מתוקה...

      תודה רבה רבה על ההתייחסות שלך

      שבאה מעומק ה-


       

        29/9/11 10:02:

      צטט: איציק מצליח 2011-09-28 20:50:15

      שרי יקירתי

      ראשית שנה טובה ומדהימה שתהיה לך ... מגיע לך

       תודה . . .!!! ♥

      וכעת לעניינך שרי יקרה ממרום שנותיי למדתי שלהיות

      בשביל האחר ולעזור לו יש לזה המון פרשנויות ...

      זה תלוי לכמה באמת אותו אדם רוצה לעזור לעצמו ...

      אחרת רק שנשב יחד ונקונן על מר גורלו..

      הרי זה לא יקדם אף אחד לשום מקום.. ואז אנרגטית

      את מתרוקנת, כשאת האנרגיות האלה את רוצה לעצמך

      בשביל לקדם אותך לטובת אותם אחרים שכן רוצים באמת

      לעזור לעצמם... לכן שרי יקירתי כאשר יש מצב כזה...

      חשוב לבדוק עד כמה אותו אדם באמת רוצה לעזור לעצמו..

      ואז תבדקי אם זה נכון לך להיות שם בשבילו

      וואוו, המון תודה איציק.

      הבאת לי באמת זווית נוספת של התבוננות,

      יש בהחלט מקום למחשבה.

       

        29/9/11 08:35:
      שרי המקסימה...ברגע שאת משלמת מחיר אישי את לא צריכה להיות שם. ואם אותו חבר הוא חבר אמת ומכיר אותך הוא צריך להבין זאת. ברגע שדברים לא נעשים במאור פנים אין טעם לעשותם. אדם שלא דואג קודם לרווחתו לא יכול לדאוג לרווחתם של אחרים. שנה טובה לך ושתזכי לעזור ולהיות אוזן קשבת וכתף תומכת כפי שאת רק יכולה ומסוגלת.
        29/9/11 08:14:

      שרי יקרה,

      חברה נהדרת שלי

      ראשית כל אאחל לך ולכל בני משפחתך

      שנה טובה שנה נהדרת בריאות שכה חשובה.

      אושר והמון שמחה יקירה, בילדיך, במשפחתך

      ובכל פינה אליה תיפני. כי כאשר את שמחה,

      אין כל ספק ש ה כ ל ממש בסדר....

      השאלה שהעלית כאן, לא פשוטה בכלל.

      את אדם מאד איכפתי, רגישה לסביבה לזולת,

      לכל מה שקורה סביבך. ונשאלת השאלה,

      עד כמה, עד כמה את יכולה לקחת ללב מבלי

      להנזק בעצמך חלילה...

      דילמה לא פשוטה...ואני כאדם,וגם את, כולנו בעצם,

      חייבות למצוא את האיזון..

      כלומר המשפחה, החברים הקרובים,

      כאשר הם נמצאים במצוקה זו או אחרת

      עבורם אני נמצאת, כל הזמן, ללא חשבון, כמה שרק צריך,

      כי הרי בשביל זה יש משפחה, יש חברים.

      וכאשר קורה חלילה דבר נורא,

      בדברים שקוראים עליהם בעיתון.

      אני באמת ובתמים מצטערת צער רב,

      מאד חבל לי, אך באמת מה אני יכולה לעשות..?.

      אני יכולה לטפל, להעניק, להשתתף בצער,

      האנשים הנמצאים בסביבה הקרובה שלי..

      אין בי היכולת והאפשרות לקחת חלק פעיל

      ןלהשתתף, ממש במה שקורה בסביבה הרחוקה,

      שהרי יש לנו את חיי היום יום, המון מחוייבויות

      משימות ודברים שעלינו לחיות על פיהם

      ואם חלילה נזניח הכל, וניסע מעיר לעיר, כדי להביע הזדהות

      לא יישאר לנו מקום לחיות את חיינו שלנו על כל המורכבויות שלהם...

      מה שחשוב ואסור להזניח בכלל, הם המקרים של אלימות,נגד אדם ובעל חיים,

      הזנחה של זקנים, והכי נורא אלימות נגד ילדים. ואלימות בכלל.

      במקרה זה, אני באמת לא יכולה להושיע, ולשם כך קיימת משטרה, משרד רווחה.

      חייבים להיות מעורבים, לא לעצום עיניים, לדווח, ולחזור לדווח,

      עד שהמקרה יטופל בידי אנשים מקצועיים המיומנים לכך.

      אוהבת את הרגישות והעדינות הרבה שלך חברה מתוקה...


        28/9/11 20:50:

      שרי יקירתי

      ראשית שנה טובה ומדהימה שתהיה לך ... מגיע לך

       

      וכעת לעניינך שרי יקרה ממרום שנותיי למדתי שלהיות

      בשביל האחר ולעזור לו יש לזה המון פרשנויות ...

      זה תלוי לכמה באמת אותו אדם רוצה לעזור לעצמו ...

      אחרת רק שנשב יחד ונקונן על מר גורלו..

      הרי זה לא יקדם אף אחד לשום מקום.. ואז אנרגטית

      את מתרוקנת, כשאת האנרגיות האלה את רוצה לעצמך

      בשביל לקדם אותך לטובת אותם אחרים שכן רוצים באמת

      לעזור לעצמם... לכן שרי יקירתי כאשר יש מצב כזה...

      חשוב לבדוק עד כמה אותו אדם באמת רוצה לעזור לעצמו..

      ואז תבדקי אם זה נכון לך להיות שם בשבילו

        28/9/11 18:49:

      צטט: יורם פרקט 2011-09-28 17:37:03

      את מעלה דברים שכל אחד מאיתנו חווה ביום יום.

      לכל אחד מאיתנו יש סף שהוא יכול להכיל.

      וזה נורא מובן מה שאת כותבת. צריך לזרום עם התחושות.

      השיר אגב באמת נעים.

      שתהיה שנה רגועה טובה ונעימה

      וחג שמח

      יורם פרקט

      תודה יורם,

      אני אוהבת את סגנון התגובות שלך,

      ישיר, אמיתי, בגובה העיניים ו... מתייחס. נשיקה

       

        28/9/11 18:47:

      צטט: debie30 2011-09-28 17:28:43

      שרי קרה,

      השיר "למה לי לקחת ללב"

      מלווה אותי מהפעם הראשונה שהושמע.

      מאוד מתחברת לדברים שכתבת

      יש לי דמיון שעוזר לברוח

      יש חברים שעוזרים לשכוח

      ובכל זאת לוקחת ללב,..


      אבוא לקרוא רעינות של שאר החברים,


      שתהיה שנה נהדרת

      עם המון דברים טובים

      שמשמחים את הלב

      תודה דבי,

      יש לך תגובה ש . . . נכנסת ללב נשיקה

       

        28/9/11 17:37:

      את מעלה דברים שכל אחד מאיתנו חווה ביום יום.

      לכל אחד מאיתנו יש סף שהוא יכול להכיל.

      וזה נורא מובן מה שאת כותבת. צריך לזרום עם התחושות.

      השיר אגב באמת נעים.

      שתהיה שנה רגועה טובה ונעימה

      וחג שמח

      יורם פרקט

        28/9/11 17:28:

      שרי קרה,

      השיר "למה לי לקחת ללב"

      מלווה אותי מהפעם הראשונה שהושמע.

      מאוד מתחברת לדברים שכתבת

      יש לי דמיון שעוזר לברוח

      יש חברים שעוזרים לשכוח

      ובכל זאת לוקחת ללב,..


      אבוא לקרוא רעינות של שאר החברים,


      שתהיה שנה נהדרת

      עם המון דברים טובים

      שמשמחים את הלב

        28/9/11 14:07:

      צטט: נ.י.ל.י 2011-09-28 12:47:53

      כל אחת ואחד ינהג ע''פ דרכו
      לא להיות מעורבים-זה לא אנושי
      להיות מעורבים והתרוקן מאנרגיות-זה קשה ומקשה
      אז להיות רגישים ודי נבונים כדי לעשות זאת נכון ובמידה .
      קל לייעץ-קשה ליישםחיוך

      קלעת בול . . .

      פוסט נפלא לימי חשבון הנפש האלה.

      תודה נילי. מתאים באמת ליום כיפור . . .

      שנה טובה לך יקירה!

      גם לך נילי ♥

       

        28/9/11 14:06:

      צטט: ברוךהלוי-סגל 2011-09-28 11:13:26

      צטט: sari10 2011-09-28 10:17:36

      צטט: ברוךהלוי-סגל 2011-09-28 09:49:39

      שרי היקרה,
      שולחן הכתיבה שלי

      הוא תחליף יעיל לספת הפסיכיאטר.
      הנייר סובל הכל.

      שזה אומר . . . מה? חיוך
      מאחל לך וליקיריך
      שנה טובה ומחוייכת
      ב ר ו ך ~ תודה! ♥

       

      שרי היקרה,

      אל תחשדי בכשרים. אני לא זקוק לריפוי הנפש.

      אני זקוק יותר להרפיית האהבה לאשתי החוקית.

      מחלת האהבה היא אמנם מחלה קשה אבל אני

      לא רוצה להחלים ממנה ובפרוץ כל התקף אני

      כותב מכתב אהבה לרעייתי, מאייר וממסגר אותו

      ומקבע אותו על אחד הקירות הפנויים.

        שנה טובה עם אהבת אין קץ,

                    ב ר ו ך

      ברוך,

      שמחה לשמוע שאתה שקוע עד צוואר

      באהבתך לנאווה וכל כך מאושר.

      זה לא קשור כלל לפוסט שלי . . .חיוך

      מה שרק מראה לי כמה אתה שקוע ב"טוב שלך".

      אז - שמחה בשמחתך, באמת ובתמים!

       

       

       

        28/9/11 14:03:

      צטט: yonbir 2011-09-28 10:49:44

      צטט: sari10 2011-09-28 08:31:18

      צטט: yonbir 2011-09-27 21:19:08

      לשרי,
      חבר אמיתי נמדד בעת צרה, ובדיוק מהסיבות שציינת.

      התמיכה שלו בזולתו, הלהיות יחד איתו ברגעים הקשים, לחוות את מצוקתו ולא לברוח, להושיט לו כתף ולב ולא להתחמק. רק כך נמדדת ערכה של חברות אמיתית, ואם כך את נוהגת בחברותייך, הן יכולות לשמוח על כך שהתברכו בידידת אמת.

      תודה יונתן.

      גם אני חושבת כך.

      השאלה שלי איך אני עושה זאת

      בלי "לשלם" מחיר אישי שאינו קל,

      בקטע של "לקחת ללב".

       

      אני חושב שזה בלתי אפשרי בעליל!

      אם את יכולה להיות איתה ולנחם אותה ויחד עם זאת- לא לקחת ללב, סימן שזה לא בא אצלך מהלב.

      רק מי שצבוע יכול לנהוג כך.

      או. קי יונתן.

      אז בוא נסכים שאנחנו לא מסכימים חיוך

      אני בטוחה שיש דרך כזו,

      רק שעדיין לא מצאתי אותה.

      אני מאמינה שזה אפשרי.

       

        28/9/11 14:00:

      צטט: nanale 2011-09-28 10:37:13

      נושא רגיש כמדומני...

      blue

      בוודאי חיוך 

        28/9/11 14:00:

      צטט: . ארז . 2011-09-28 10:35:09

      הי שרי,

      כידוע אני חד הורי ומגדל את ילדותי כבר 17 שנה בכוחות עצמי,

      לאורך כל השנים ובעיקר בשנים הראשונות המנטרה ששמעתי פעמים אין ספור מאנשי מקצוע רבים ובכלל "שאם אני לא אהיה בסדר אז גם הן לא יהיו בסדר" (והכוונה הייתה בכל התחומים ולאו דווקא בריאותיים).

      איך זה קשור ? 

      בחיים כמו שאני רואה אותם צריך ליצור איזון בין נתינה לבין קבלה.

      צריך, אבל זה לא קורה.... כי ברור שלמשל לילדים נותנים ונותנים ולא בשביל לצפות לקבלה.

      תמיד צריך לשאוף לאיזון וכל אחד צריך להחליט עבור עצמו מה מידת האיזון עבורו שאם יחרוג ממנה "יתחילו הצרות" מבחינתו.

      לי יש מטען אנרגיה יומי שאני קם איתו בבוקר ואני משתדל לחלק אותו בצורה חכמה.

      קביעת סדרי עדיפויות ובכלל אם משהו "שואב את כל הכוחות והאנרגיות שלנו" אז אולי הגיע הזמן לעצור ולעשות ריאורגניזציה ?

      בין אנטיפט ובין פילנטרופ יש טווח רחב של אפשרויות ואסור לנו להתנהל רק על פי ציפיות של אחרים בעלי אינטרסים צרים ושאינם רואים את כל התמונה.

      ושוב חיוך

      שנה טובה, שנה של החלטות טובות וחלוקת משאבים "חכמה" ♥

       

      תודה ארז. ♥

      תגובה חכמה. אהבתי את הטיפ.

      עכשיו צריך לחשוב איך אני מיישמת חיוך

        28/9/11 12:47:

      כל אחת ואחד ינהג ע''פ דרכו
      לא להיות מעורבים-זה לא אנושי
      להיות מעורבים והתרוקן מאנרגיות-זה קשה ומקשה
      אז להיות רגישים ודי נבונים כדי לעשות זאת נכון ובמידה .
      קל לייעץ-קשה ליישםחיוך

      פוסט נפלא לימי חשבון הנפש האלה.

      שנה טובה לך יקירה!

        28/9/11 11:13:

      צטט: sari10 2011-09-28 10:17:36

      צטט: ברוךהלוי-סגל 2011-09-28 09:49:39

      שרי היקרה,
      שולחן הכתיבה שלי

      הוא תחליף יעיל לספת הפסיכיאטר.
      הנייר סובל הכל.

      שזה אומר . . . מה? חיוך
      מאחל לך וליקיריך
      שנה טובה ומחוייכת
      ב ר ו ך ~ תודה! ♥

       

      שרי היקרה,

      אל תחשדי בכשרים. אני לא זקוק לריפוי הנפש.

      אני זקוק יותר להרפיית האהבה לאשתי החוקית.

      מחלת האהבה היא אמנם מחלה קשה אבל אני

      לא רוצה להחלים ממנה ובפרוץ כל התקף אני

      כותב מכתב אהבה לרעייתי, מאייר וממסגר אותו

      ומקבע אותו על אחד הקירות הפנויים.

        שנה טובה עם אהבת אין קץ,

                    ב ר ו ך

       

       

        28/9/11 10:49:

      צטט: sari10 2011-09-28 08:31:18

      צטט: yonbir 2011-09-27 21:19:08

      לשרי,
      חבר אמיתי נמדד בעת צרה, ובדיוק מהסיבות שציינת.

      התמיכה שלו בזולתו, הלהיות יחד איתו ברגעים הקשים, לחוות את מצוקתו ולא לברוח, להושיט לו כתף ולב ולא להתחמק. רק כך נמדדת ערכה של חברות אמיתית, ואם כך את נוהגת בחברותייך, הן יכולות לשמוח על כך שהתברכו בידידת אמת.

      תודה יונתן.

      גם אני חושבת כך.

      השאלה שלי איך אני עושה זאת

      בלי "לשלם" מחיר אישי שאינו קל,

      בקטע של "לקחת ללב".

       

      אני חושב שזה בלתי אפשרי בעליל!

      אם את יכולה להיות איתה ולנחם אותה ויחד עם זאת- לא לקחת ללב, סימן שזה לא בא אצלך מהלב.

      רק מי שצבוע יכול לנהוג כך.

        28/9/11 10:37:

      נושא רגיש כמדומני...

      blue

        28/9/11 10:35:

      הי שרי,

      כידוע אני חד הורי ומגדל את ילדותי כבר 17 שנה בכוחות עצמי,

      לאורך כל השנים ובעיקר בשנים הראשונות המנטרה ששמעתי פעמים אין ספור מאנשי מקצוע רבים ובכלל "שאם אני לא אהיה בסדר אז גם הן לא יהיו בסדר" (והכוונה הייתה בכל התחומים ולאו דווקא בריאותיים).

      איך זה קשור ? 

      בחיים כמו שאני רואה אותם צריך ליצור איזון בין נתינה לבין קבלה.

      צריך, אבל זה לא קורה.... כי ברור שלמשל לילדים נותנים ונותנים ולא בשביל לצפות לקבלה.

      תמיד צריך לשאוף לאיזון וכל אחד צריך להחליט עבור עצמו מה מידת האיזון עבורו שאם יחרוג ממנה "יתחילו הצרות" מבחינתו.

      לי יש מטען אנרגיה יומי שאני קם איתו בבוקר ואני משתדל לחלק אותו בצורה חכמה.

      קביעת סדרי עדיפויות ובכלל אם משהו "שואב את כל הכוחות והאנרגיות שלנו" אז אולי הגיע הזמן לעצור ולעשות ריאורגניזציה ?

      בין אנטיפט ובין פילנטרופ יש טווח רחב של אפשרויות ואסור לנו להתנהל רק על פי ציפיות של אחרים בעלי אינטרסים צרים ושאינם רואים את כל התמונה.

      ושוב חיוך

      שנה טובה, שנה של החלטות טובות וחלוקת משאבים "חכמה" ♥

       

        28/9/11 10:17:

      צטט: ברוךהלוי-סגל 2011-09-28 09:49:39

      שרי היקרה,
      שולחן הכתיבה שלי

      הוא תחליף יעיל לספת הפסיכיאטר.
      הנייר סובל הכל.

      שזה אומר . . . מה? חיוך
      מאחל לך וליקיריך
      שנה טובה ומחוייכת
      ב ר ו ך ~ תודה! ♥

       

        28/9/11 09:49:

      שרי היקרה,
      שולחן הכתיבה שלי

      הוא תחליף יעיל לספת הפסיכיאטר.
      הנייר סובל הכל.
      מאחל לך וליקיריך
      שנה טובה ומחוייכת
      ב ר ו ך

        28/9/11 08:42:

      צטט: מרב 1956 2011-09-28 08:32:15

      אני לא מפסיקה להתפעל  מהרגישויות שלך

      ומאופן הבאת הדילמות / הרגשות / מחשבות וכד' הנה לדיון בקפה.

      אני חושבת שיש צורך לשיחת פורקן בכדי לשתף בעומס, בכדי לא להשחק.

      החברים זקוקים לך חזקה ואת זקוקה להם .

      תודה מרב ♥

      אני צריכה למצוא את הדרך, "שביל הזהב" חיוך

       

        28/9/11 08:41:

      צטט: ביאלר 2011-09-28 06:26:08

      אני לא חושב שאפשר להיות מנותק רגשית ועדין לעזור כמו שאת רוצה , פשוט צריך להוריד את מינון הדברים המעיקים עליך , ללמוד להתעלם מקיומם או לדעת לסגת כשנהיה מכביד מידי שנה טוב

      יש הבדל בין להיות מנותק רגשית,

      לבין להיות טוטאלית בהזדהות . . .

      אני לא חושבת שזה דיכוטומי שחור/לבן,

      יש רצף, וצריך למצוא את המקום הנכון על הרצף.

      רק שאני צריכה לגלות את הדרך.

      ~~~

      שנה טובה עמיר ♥ 

        28/9/11 08:39:

      צטט: yohananpe_1947 2011-09-27 23:46:58

      אם את טיפוס של נותנת עזרה מכל הלב ותמיד.. זה המחיר-תשישות...אבל לאחר זמן ובהסתכלות פנימית את מרגישה נפלא ובסוף התשישות נעלמת..עד הפעם הבאה.

      יוחנן,

      זה קורה לי,

      אבל . . . אני לא רוצה להיות במקום הזה.

      אני רוצה למצוא איזון בו לא אצא עם מחיר כבד מבחינתי. 

        28/9/11 08:37:

      צטט: ~יעל~ 2011-09-27 22:46:19

      'מחיר' החברות, כמו בכל תחום ועיניין -עד גבול מסויים- עד גבול היכולת -

      חיוךנשיקה 

        28/9/11 08:36:

      צטט: mi alma 2011-09-27 22:14:19

      תודה על השיתוף יקירתי ♥ ♥ ♥ נושא מורכב. מאמינה שקיים הרצון הטוב לתת מעצמנו אך חשוב שנכיר ונדע את היכולות שבנו. אנחנו לא מושלמים וחשוב לשמור על האנרגיות שלנו ולא לתת את הכל ובכך להתרוקן.

      כל כך נכון אמרת יקירתי. ♥

      הלוואי ואדע לאזן לי את המשוואה.

      זו בקשתי לשנה החדשה. 

        28/9/11 08:35:

      צטט: פס רחב 2011-09-27 21:29:22

      אצלי המסננים עובדים שעות נוספות, ככל שהדברים יותר מרוחקים הם פחות חודרים, אני גם לא יודעת לתת מעצמי מעבר ליכולת שלי, אולי יש מי שיחשוב שזו תכונה טובה, אבל הייתי רוצה לרצות יותר, יש מי שבשבילו אקרע את ים סוף בשתי ידי, אבל בכנות אומר שהם ספורים,חברה שהיתה לי היתה נפגעת שוב ושוב מבגידותיו של בעלה, הייתי שומעת, תומכת בהחלטותיה באשר הן, אבל אחרי מספר פעמים החלטתי שאני הופכת מעורבת מדי, וכועסת, בעיקר עליה, ושאין לי יכולת להכיל אותה עוד וצימצמתי מגע, בקיצור, נשמה גדולה שכמוך, רק את יודעת מה הגבולות שלך וכמה יכולת נתינה יש בך, שום עצה חיצונית לא באמת תועיל... שתהיה לך שנה מדהימה

      פסי . . .

      תודה על השיתוף,

      ועל ההתייחסות החמה!

      גם לך שנה נפלאה!! ♥

       

        28/9/11 08:33:

      צטט: הלנה היפה 2011-09-27 21:26:43

      שרי, חייבים למצוא את האיזון בין הצרכים של היקרים לנו ליכולות שלנו ברגע נתון, כיוון שלעתים גם החיים שלנו דורשניים לעתים.

      נכון מאוד. השאלה היא האם יש איזו טכניקה שעוזרת?

      אבל הכי אני אוהבת את אלו ש"לא יכולה לראות אותו סובל אז אני לא באה!" זה בלתי נסלח.

      גם אני לא רוצה אנשים כאלו סביבי . . .

      יש מישהו שרוצה?

      שנה טובה יקירתי לך ולבני ביתך לאה

      תודה - גם לך! ♥ 

        28/9/11 08:32:

      אני לא מפסיקה להתפעל  מהרגישויות שלך

      ומאופן הבאת הדילמות / הרגשות / מחשבות וכד' הנה לדיון בקפה.

      אני חושבת שיש צורך לשיחת פורקן בכדי לשתף בעומס, בכדי לא להשחק.

      החברים זקוקים לך חזקה ואת זקוקה להם .

        28/9/11 08:31:

      צטט: yonbir 2011-09-27 21:19:08

      לשרי,
      חבר אמיתי נמדד בעת צרה, ובדיוק מהסיבות שציינת.

      התמיכה שלו בזולתו, הלהיות יחד איתו ברגעים הקשים, לחוות את מצוקתו ולא לברוח, להושיט לו כתף ולב ולא להתחמק. רק כך נמדדת ערכה של חברות אמיתית, ואם כך את נוהגת בחברותייך, הן יכולות לשמוח על כך שהתברכו בידידת אמת.

      תודה יונתן.

      גם אני חושבת כך.

      השאלה שלי איך אני עושה זאת

      בלי "לשלם" מחיר אישי שאינו קל,

      בקטע של "לקחת ללב".

       

        28/9/11 06:26:
      אני לא חושב שאפשר להיות מנותק רגשית ועדין לעזור כמו שאת רוצה , פשוט צריך להוריד את מינון הדברים המעיקים עליך , ללמוד להתעלם מקיומם או לדעת לסגת כשנהיה מכביד מידי שנה טוב
        27/9/11 23:46:
      אם את טיפוס של נותנת עזרה מכל הלב ותמיד.. זה המחיר-תשישות...אבל לאחר זמן ובהסתכלות פנימית את מרגישה נפלא ובסוף התשישות נעלמת..עד הפעם הבאה.
        27/9/11 22:46:
      'מחיר' החברות, כמו בכל תחום ועיניין -עד גבול מסויים- עד גבול היכולת -
        27/9/11 22:14:
      תודה על השיתוף יקירתי ♥ ♥ ♥ נושא מורכב. מאמינה שקיים הרצון הטוב לתת מעצמנו אך חשוב שנכיר ונדע את היכולות שבנו. אנחנו לא מושלמים וחשוב לשמור על האנרגיות שלנו ולא לתת את הכל ובכך להתרוקן.
        27/9/11 21:29:
      אצלי המסננים עובדים שעות נוספות, ככל שהדברים יותר מרוחקים הם פחות חודרים, אני גם לא יודעת לתת מעצמי מעבר ליכולת שלי, אולי יש מי שיחשוב שזו תכונה טובה, אבל הייתי רוצה לרצות יותר, יש מי שבשבילו אקרע את ים סוף בשתי ידי, אבל בכנות אומר שהם ספורים,חברה שהיתה לי היתה נפגעת שוב ושוב מבגידותיו של בעלה, הייתי שומעת, תומכת בהחלטותיה באשר הן, אבל אחרי מספר פעמים החלטתי שאני הופכת מעורבת מדי, וכועסת, בעיקר עליה, ושאין לי יכולת להכיל אותה עוד וצימצמתי מגע, בקיצור, נשמה גדולה שכמוך, רק את יודעת מה הגבולות שלך וכמה יכולת נתינה יש בך, שום עצה חיצונית לא באמת תועיל... שתהיה לך שנה מדהימה
        27/9/11 21:26:
      שרי, חייבים למצוא את האיזון בין הצרכים של היקרים לנו ליכולות שלנו ברגע נתון, כיוון שלעתים גם החיים שלנו דורשניים לעתים. אבל הכי אני אוהבת את אלו ש"לא יכולה לראות אותו סובל אז אני לא באה!" זה בלתי נסלח. שנה טובה יקירתי לך ולבני ביתך לאה
        27/9/11 21:19:

      לשרי,
      חבר אמיתי נמדד בעת צרה, ובדיוק מהסיבות שציינת.

      התמיכה שלו בזולתו, הלהיות יחד איתו ברגעים הקשים, לחוות את מצוקתו ולא לברוח, להושיט לו כתף ולב ולא להתחמק. רק כך נמדדת ערכה של חברות אמיתית, ואם כך את נוהגת בחברותייך, הן יכולות לשמוח על כך שהתברכו בידידת אמת.

        27/9/11 21:04:

      חיוש!!! ♥

      תודה לתגובה ולשיתוף שלך!!! חיוך

      אז . . . אין לך עצה בשבילי,

      כי את עוד יותר רגישה ממני . . . צוחק

      ~~~~

      שנה מקסימממהההה לך גם!!! ♥

        27/9/11 21:01:

      ייישששששש כבוד גדול נפל בחלקי להיות החלוצה בפוסט הזה שלך

      שרי יקרה לליבי נשיקה

      העלאת נושא חשוב ורגיש

      הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בוכה מהתרגשות, מעצב

      כשאני קוראת כאן תכנים של חברים

      לא פעם כשחברה בטלפון מספרת לי מה עובר עליה

      אני יכולה לחשוב על כך ימים רבים - עליה, כי היא חשובה לי ויקרה

      אין תשובה אחת  - הכל לפי צו הלב

      אני דיי מאוזנת בחיי

      אך מצב ביטחוני וענינים שבלב יכולים להדיר שינה מעיניי

      סופות צ'ואנמי בצד השני של העולם מצמרר אותי בכאב עמוק

      לפני שנה בשריפה שבכרמל - ימים בכיתי על מותם של הצוערים ששהו באוטובוס

       

      אני אישית מאוד קשה לי לשטוח את בעיותיי

      אף פעם לא ידעתי לבקש.......

       

      יקירה ? את יודעת שמטפלים בריקי עושים ניקוי רוחני אחרי טיפול?

      * כוכב אהבה ממני

      וחיבוק אוהב אוהב ונשיקות חמות לליבך, שרי שלנו

      שנה טובה יותר מקודמתה

      ויופייייייייי אפשר לברך בחג שמח

      ''

      ארכיון

      פרופיל

      sari10
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין