מושלמת או סתם מצוינת?
אחרי שלושה מפגשים אצל עדי וליאור עם עוד ארבע אחיות מצאתי שקט חדש עם האיש שלי. כאילו מישהו האיר לי עם פנס, משהו שהיה שם כל הזמן ומאיזושהי סיבה טיפשית, אני סירבתי לראות. מן טיפשות מודעת שכזו. במחשבה לאחור וניסיון להבין מה זה הדבר הזה שפתאום עשה שינוי, זו היתה פשוט ההבנה שאם אני אבחר בו, במקום כל הזמן להתלבט לגביו, זה כבר יסדר חלק מהעניינים.
למה היה לי קשה כל כך הרבה זמן פשוט לבחור בו? כי כל מה שהייתי מסוגלת לזכור לו זה את הפשלות מהסיבוב הקודם. זה את זה שאז הוא לא אהב אותי, או לפחות לא אהב אותי כמו אישה, אל א אולי כמו אחותו מהמילואים, והצלחתי לזכור לו את כל הדברים הלא נחמדים שאז הוא הרשה לעצמו, ובכלל, כל דבר דפוק שהוא עשה אז,בסיבוב הראשון העלתי מן האוב בכל הזדמנות אפשרית, ולא נתתי צ'אנס לאיש החדש שלי להראות לי מה הוא באמת יודע לעשות, ואיך הוא באמת יודע לאהוב אותי עכשיו. כל מה שהוא עדיין לא היה מסוגל לתת לי, רציתי וכל מה שהוא נתן לי היה משעמם.
לפני שלושה שבועות קיבלנו משימות, ושלי היתה לבחור בו, לשבוע, בתור התחלה. אז בחרתי. וגיליתי שהאיש שלי מתוק. אז בסדר, הוא לא מושלם, וממתי אני מחפשת מושלמים, ויש לו עוד הרבה על מה לעבוד, ויש לנו עוד הרבה על מה לעבוד, אבל הוא אוהב אותי, ואני אותו, וזה כבר הרבה, ולא מובן מאליו. אחרי שבו הוא היה שבוע רחוק ממני אצל אמא שלו שחלתה, ואז באו גם געגועים שאישרו לי שבחרתי נכון, ואז הוא חזר, והיה שבוע של ירח דבש, ואז חזרה השגרה.
במפגשים האחרונים אצל ליאור ועדי ניסינו להבין כל אחת, מה היא ובעיקר איפה. האם אני מושלמת או מצוינת. האם אני מחפשת מושלם או מצוין? ומה בין מושלם ומצוין? אנחנו! הצהרתי מיד ובגאון שאני לא מושלמת, לא חותרת לשלמות ולא מחפשת מושלם, ושאם כבר רגע להתפלסף, המושלם שלי לא יכול להיות מושלם אלמלא הוא פגום מייסודו. חרסינה אף פעם לא אהבתי. ליאור תקנה אותי, שמה שאני מכנה מושלם, הוא בעצם – שלם! נשמע דומה, אבל שונה בתכלית. במושלם אין דבר כזה שיש פגמים. סתירה מוחלטת. בשלם יש מקום לטעות. במושלם עושים, לא טועים, לרוב יש פגמים, ואז תסכול, תקיעות וסוגרים את הבאסטה. מצוינות היא המודל לחיים נורמאלים שמאפשרים עשייה, הצלחות וגם אי הצלחות ובעקבותיהן למידה, צמיחה ועוד עשייה.
נראה לי שלמרות שקפצתי אז בראש ואמרתי שאני לא מושלמת ובוודאי לא חותרת לשלמות, דווקא ממנו דרשתי שלמות. דווקא מזה שידעתי שלא יעמוד במשימה (ותאכלס מי כן בדיוק? ואם יש אחד כזה, הביאו לי את ראשו והשליכוהו לבור) דרשתי שלמות. שמתי מכשול בפני עיוור, יריתי לעצמי ולו ברגל, שמתי לו מקל בגלגלים, בקיצור, עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לא לתת לו באמת הזדמנות לעמוד במשימה, לאהוב אותי, ולקבל אהבה בחזרה. בזמן האחרון שמעתי מן צליל מתכתי כזה לעיתים קרובות מאוד, עד אתמול ניסיתי להבין איפה נופלים שם דברים, איפה פוגשת מתכת במתכת ומייצרת את הצליל הזה שלעיתים מצליח לעצבן, ואז הבנתי, שהצליל הזה הוא עמוק אצלי בראש, והאסימונים התחילו ליפול, אחד אחד, שניים שניים.
החלטתי לוותר, ולאפשר לו את הצ'אנס אותו אני מאפשרת לעצמי, בחיים, בזוגיות, בעבודה ובכלל, את ההזדמנות להיות מצוין. את ההזדמנות ליצור איתי זוגיות מצויינת. זוגיות שיש בה המון מקום להצלחות, לרגעים מקסימים ורמונטים, וגם להיפך, לרגעים קצת משעממים, לכעס, לאכזבה, לאי הצלחה. ובמקום לראות כל אחד מאלו כ"דיל ברייקר" להפוך אותו למקום לשינוי, לדשן, למקום לצמוח ממנו. ערב השנה החדשה החלטתי להעניק לעצמי מתנה לחג. זוגיות מצמיחה, מרגשת, מלבלבת, אמיתית, כנה, מאפשרת ומכילה גם את הרגעים הפחות מוצלחים שלנו כבני אדם, וגם את ההי-לייטס.
שנה טובה הילה.
שנה טובה זוזון.
שנה טובה עם.
 |