לקראת השנה החדשה, הרהורים על אובדן הסולידאריות בישראל ועל כל מה שמשתמע מכך.

מה קורה לחברה אשר מאבדת את הערבות ההדדית בין אדם לרעהו? מה קורה לחברה מגוונת שהופכת לשסועה? האם זה מביא לחורבנה? לא, אבל משהו במרקם האנושי מתקלקל.

מדינת היהודים תמיד הייתה מדינה שיכלה להתגאות בסולידאריות הדדית. ללא הסולידאריות ההדדית סביר להניח שהחלוצים שעלו לפלסטין בתחילת המאה הקודמת לא היו שורדים את אדמת הטרשים של ארצנו וודאי שלא היו מקימים ארץ מודרנית שמהווה כור היתוך לתרבויות מכל העולם. האם גם היום, לאחר כל כך הרבה שנים ניתן להגיע לעמק השווה, לאחדות ולסולידאריות במדינה שברבות הימים הפכה למשוסעת ומפולגת? מדינה אשר בנויה מפסיפס אנושי רחב ומאנשים אשר הינם שונים זה מזה במהות?

כיום, בראשית שנות האלפיים, אין אנו עומדים בפני אותם האתגרים שעמדו בפני אבותינו בתחילת המאה הקודמת, כאשר היה עליהם להילחם על הזכות להקים את מדינת ישראל, ובדרך לייבש ביצות, לבנות קיבוצים, לייסד ערים ולבנות את המדינה מן היסוד. כיום ארצנו כבר בנויה מזמן, ומתהדרת בהיותה בין המדינות המתקדמות והמפותחות בעולם. לכן לנו נותרה משימה שונה בתכלית מאבותינו, אך לא פשוט מורכבת ומאתגרת. עלינו ליצור סולידאריות במדינה שעברה כל כך הרבה מלחמות וקרעים במהלך שישים שנותיה הקצרות שחייבים אנו לשאול אם השסעים שמפרידים בינינו לא יפלגו אותנו סופית לפני שנצליח לעשות זאת. 

הננו שונים האחד מן השני, במראנו, בצבע עורנו, בשפתנו, בתרבותנו ואף בדתנו. אך אנו שווים בהיותנו נצר לשושלת ארוכה של דורות אשר חיה בארץ זו לפני אלפי שנים, התפזרה בכל קצוות העולם, ושבה לארץ אבותיה מכל קצוות תבל. בין אם הננו דור שלישי לניצולי שואה אשר מצאו בארץ ישראל את ישועתם, בין אם הננו דור שני לעלייה מארצות המזרח, מאפריקה או מרוסיה, הרי שכולנו רואים בארץ ישראל את ביתנו היחיד על פני האדמה. אין לאף אחד מאיתנו ארץ אחרת וגם לא תהיה.                                                                                       

בני אדם אשר מרכיבים עם, אך חיים ללא ערבות הדדית אחד לשני, ללא רגש של אחדות מתוך תחושה של שותפות אינטרסים, לעולם לא יוכלו להשיג שוויון או צדק חברתי, גם אם יפגינו במאות כיכרות וגם אם יחליפו את שלטונם עשרות פעמים. הבסיס לשוויון ולצדק הוא קודם כל סולידאריות בין אדם לחברו. גם אם אנחנו לא מסכימים זה לאורח חייו של זה, וזה לדתו של זה, צריך ללמוד לחיות אחד עם השני על אותה האדמה.

יש לנו מזל, אנו חיים במדינה שבה זכינו ללבוש כותונת פסים שמורכבת מגוונים מכל צבעי הקשת. היא שזורה בחוטים מלאומים מכל קצוות העולם. עלינו לאמץ אותה, ולא לנסות להדיר צבע זה או אחר. עלינו לחתור לשוויון בין אדם לרעהו אך לא לאחדות בין כולם. עלינו לקבל גם את מי שהוא שונה מאיתנו אך לא לנסות לגרום לו להיות יותר דומה לנו.

אך יותר מכל עלינו לחתור לערכים שהיו מאבני היסוד שעליהם נבנתה ארצנו. עלינו לזכור שמה שקושר אותנו זה לזה הוא לא כורח הנסיבות, כי אם הסולידאריות החברתית. ולכך עלינו לשאוף. שיותר הצבעים לא יפרידו, אדם מאדם, דם מדם.