כל לילה היא חולמת את אותו החלום. בחלום היא שקופה. היא הולכת ברחוב, לא, לא הולכת, מרחפת, כן, ממש מרחפת, סוליות נעליה בקושי נוגעות בקרקע, גופה קל, כמעט חסר משקל, והיא כה עדינה ושברירית, פייתית משהו. וכשאנשים עוברים מולה הם רואים אור, גלים על גלים של אור.  

 'איה את יפה' הם אומרים לה 'איה את חכמה' הם מעריצים אותה. אבל היא שומעת ומתכווצת, שומעת ונסגרת. היא רוצה להיות שקופה. כמו בחלום. אבל היא לא. גם אם תרזה ותרזה לעולם לא תהיה כמו שהייתה רוצה להיות. כי הגוף שלה פשוט בנוי אחרת. תמיד הייתה גבוהה ומעוגלת. נשית כמו שאומרים. חזה גדול, אגן רחב, רגליים ארוכות ארוכות ורזות. אבל היא רוצה גוף צר ונערי, בלי טיפת שומן. היא רוצה להיות כמו הבנות הללו, הקטנות, העדינות, אלו שגורמות לגברים לחוש כאילו כל רגע הן עלולות להתפרק ולכן זקוקות להגנה. זה כל כך מטופש אבל היא תמיד השתוקקה לעורר את הדחף הזה בגבר, שירצה לכרוך את זרועותיו החסונות מסביבה ולהגן עליה מפני פגעי העולם. תמיד רצתה להרגיש קטנה בחיקו של מישהו, להרגיש את החום עוטף אותה, להרגיש בטוחה. אבל היא גבוהה ויש לה נוכחות חזקה, יציבה. כשהיא הולכת ברחוב שתי רגליה על הקרקע, סוליות עקביה ננעצות ברעש באספלט. אין לה סיכוי לגרום לגבר כל שהוא לחשוב שהיא שברירית וחלשה. היא לא מצליחה להבין מדוע היא כל כך זקוקה לזה. לפעמים נדמה לה שתמיד נדרש ממנה להיות חזקה בשביל כולם, להעמיד פנים, להראות נורמלית, להוכיח את עצמה, ורק פעם אחת, פעם מזוינת אחת!, בא לה להתפרק לאלף חתיכות ולהיות חלשה ותלותית ושמישהו אחר יהיה חזק ויתפוס אותה וישמש כעמוד השדרה שלה, יגרום לה להזדקף ולהרים את הראש ולהרגיש יותר טוב.  

 היא עובדת בחנות בגדים. כבר שנתיים, אותה חנות, אותו מסלול הליכה מדירתה הקטנה מעבר לעיקול והופ דרך דלת החנות, משב קריר של מיזוג אויר מקבל את פניה, הבוסית שלה יושבת על שרפרף ובולסת תפוחים או אגסים או קורנפלקס, הכל תלוי על איזה שבוע נפלת ואיזה דיאטה מטורפת היא עושה הפעם, טאטוא קצר, סריקה מהירה שהכל מסודר, ושאר השעות עפות, לקוחה מודדת חולצה, מקמטת את אפה ומשליכה הצידה, קיפול, אולי חולצה אחרת?, ושוב קיפול, להוציא, להחזיר, קולב, ועוד אחד, חולצות, מכנסיים, שמלות, קיפול, קיפול, קיפול, בצורה מסוימת, קוים ישרים, קיפול, קיפול, יום יום, אותו הדבר בדיוק. והרזות האלה שנכנסות. מודדות מכנס צמוד ונעמדות מול המראה. היא נעמדת בקו ישר מאחוריהן, במרחק בטוח, ומביטה. בגוף השדוף, הנפלא, בטליה הצרה, המושלמת. חלום. והן מסתובבות, בוחנות מכל כיוון, מחפשות זוית טובה שתקנה ראייה כוללת על הישבן ואז הן פולטות אנחה קורעת לב ממש ואומרות משהו בסגנון של "המכנס הזה משמין אותי" או לחילופין תופסות במותניים איזה צמיג שומן ניסתר, שהשם ישמור איך הן מוצאות אותו!,  ואומרות "אני לא מספיק רזה בשביל ללכת עם מכנס כזה" . ואיה רוצה להתפוצץ! ולצרוח! אבל היא רק מחייכת חיוך מאולץ ואומרת בקור "בואי ואראה לך מכנס אחר".  ובדרכה הביתה חזרה מהעבודה היא מתכווצת בתוך המעיל שלה, מדוכדכת, וחושבת על הגוף הנפלא של אותה בחורה ואיך הייתה נותנת הכל בשביל להתחלף איתה. וכשהיא מגיעה הביתה היא שמה שתי קציצות טיבעול בתנור ומוציאה כבדרך אגב גלולה קטנה לבנה ואליפסית מהמגרה ועם מעט מים היא מחליקה אותה במורד הגרון. היא בקושי שמה לב למעשיה, זה חלק משגרת היום והיא פועלת על טייס אוטומטי. היא רוצה להרגיש יותר טוב. באמת. אבל קשה לה. קשה להלחם בדיכאון הזה כשכל היום מקיפות אותה בנות רזות יותר ממנה, יפות יותר ממנה, מאושרות... יותר... ממנה..  

 יום אחד הוא נכנס מבעד לדלת החנות. הוא מחפש מתנה לביתו. משהו נחמד, לא מצועצע. הוא גרוש דרך אגב ואולי היא תסכים ללכת איתו לארוחת ערב היום? היא מביטה בו וחושבת על הדרך חזרה הביתה ועל הטיבעול והכדור והמיטה. "בסדר" היא מסכימה בפרץ ספונטניות לא שיגרתי. והוא מחייך. עמי קוראים לו ויש לו עיניים כחולות ושיער שחור שמאפיר בצדדים. ותוך כדי החלפת פרטים הדדית היא מקפלת לו את החולצה שבחר לביתו, וורודה עם ציור של לב ענק אדום במרכזה ונצנצים על השרוולים.

"מזל טוב" היא אומרת ומגישה לו את החולצה בתוך שקית קרטון שחורה.

בערב עולה בה חשש מסוים מלשבור את שיגרת היום ומה יקרה אם מחר תהיה עייפה בעבודה אבל אז היא אוזרת אומץ ויוצאת. והיא אפילו נהנית. הוא מעניין אותה. גרוש כבר שלוש שנים. יש לו בת, נעמי, היא בת חמש עשרה. ואיה מנסה לחשב בן כמה הוא. ארבעים? יותר? זה לא ממש משנה. ואחרי שבועיים הוא מלווה אותה הביתה,מחבק אותה ובעודו מלטף את שיערה ושואף לתוכו את ריח הבושם החמצמץ שלה הוא לוחש באוזנה "את כזאת מתוקה, קטנה שלי". אני? קטנה? היא מתבלבלת ובאותו רגע יודעת שמצאה את הגבר שלה. והוא נשאר ללילה. וזה נהדר. היא לא מנסה להסתיר את הטקס, המים והכדור. והוא מתעניין, בכנות, ואפילו קורא את העלון לצרכן שמצורף לחבילה. היא שמחה. היא מעולם לא טרחה לקרוא את ההוראות. כנראה שבאמת אכפת לו. "לטיפול במצבים חרדתיים ודיכאוניים" הוא קורא בקול רם והיא נרעדת מקולו העמוק "תרופה זו חייבת במרשם רופא" הוא ממשיך והיא חושבת שזה סוף סוף הדבר האמיתי ובזמן שהוא ממשיך לקרוא היא מתחילה לשקול האם תציג אותו בפני הוריה. אומנם הם קצת יזדעזעו, אולי אפילו יירתעו מפער הגילים ביניהם אבל היא תסביר להם שהוא עושה אותה מאושרת. או לפחות הכי קרובה למאושרת שהייתה אי פעם בחייה. הם יבינו. הם חייבים להבין! ואולי אפילו תתחיל ללמוד! כן! סוף סוף, הגיע הזמן, מחר אחרי העבודה תלך לאוניברסיטה ותתעניין. אולי. לרגע יש בה אנרגיה לחיות.

ובבוקר הוא ממהר. דוחס עצמו לתוך הג'ינס והיא מבין הסדינים הסתורים מנסה לשכנע אותו שישאר, היא משתוקקת להכין לו ארוחת בוקר, לרדת לקנות במכולת קרואסונים חמים וטריים ולסחוט לו מיץ תפוזים. אבל הוא חייב ללכת, יש לו היום פרזטנציה חשובה בפני לקוח גדול.  "זה מותג חדש, שתיה קלה ממותקת בטעם קיווי ואם אני אשיג את המסע פרסום הזה יש לי סיכוי טוב לקבל קידום" הוא מסביר לה."נדבר יותר מאוחר", הוא זורק מעבר לכתפו ויוצא בטריקת דלת. והיא חושבת שחבל אבל לא נורא, יהיו עוד שפע של בקרים כאלה. ובזמן שהיא מתארגנת לעבודה היא מזמזמת איזה שיר ומתוך הארון היא שולפת חצאית בהירה מפוספסת וחולצת תכלת מקסימה, ששנים לא לבשה ובכלל לפתע היא שמה לב שהפסיקה ללבוש בגדים בהירים ולאחרונה קברה עצמה בבגדים כהים וקודרים והרי היא בסך הכל בת עשרים ושלוש ולמה היא מתנהגת כמו בת שישים.

כשהיא נכנסת לחנות הבוסית שלה יושבת כהרגלה על השרפרף ואיה מופתעת כי זאת הפעם הראשונה מאז שהיא התחילה לעבוד פה שהיא רואה את הבוסית שלה סתם יושבת , פיה סגור והיא אינה עסוקה בלעיסה אובססיבית. "החלטתי שדי. טוב לי ככה" היא מדווחת לאיה בחיוך ונראית באמת מרוצה מעצמה ומאושרת. יופי, חושבת איה, הכל מסתדר פתאום, לא רק בחיים שלה אלא בחיי כל הסובבים אותה. כנראה שזאת תקופה טובה, היא חושבת ואחרי מספר דקות כבר אין לה זמן יותר לחשוב כי החנות מתמלאת והיא מתחילה להתרוצץ בין כל הלקוחות ומשתדלת לרצות את כולן.

בערב היא נכנסת בהתרגשות הביתה, אך המנורה האדומה במזכירה כבויה. וכך גם למחרת. וביום שאחר כך. וכמו המנורה, גם איה אט אט נכבית. והמועקה מתבשלת בבטנה באיטיות ואחרי יומיים של דממה מצידו,מתחילה המועקה לטפס במעלה הגרון ובבוקר היום השלישי איה מרגישה שהיא לא מסוגלת לנשום. והיא רוצה להודיע שאינה מרגישה בטוב ושלא תגיע לעבודה והרי יסלחו לה כי מעולם לא נעדרה בשנתיים שהיא עובדת שם והיא רוצה להוריד עוד קצת את התריסים ולדחוף את הראש מתחת לכרית ולהיזכר כיצד גהר עמי מעליה ותקע את אצבעותיו בסבך שיערה. אך משהו בה לא נותן לה להיכנע ומושך אותה מעלה, כלפי איזה שהוא אור לא ברור ובקושי רב היא מכתת רגליה לחנות. "את קצת חיוורת לא?" בוחנת אותה הבוסית שלה מבעד לזכוכית העבה של המשקפיים. "אני בסדר" היא משפילה את עיניה ועושה עצמה עסוקה בניקוי גרגיר אבק דמיוני מהמדף. והערב יורד, מתחיל להחשיך ונורות כתומות נדלקות ברחוב ויוצרות שביל לא ברור של עיגולי אור על המדרכה. איה נשענת על חלון הזכוכית ומביטה החוצה ומדי פעם מציצה בשעונה. עוד חצי שעה סוגרים, היא נאנחת וחושבת על הטיבעול והכדור והמיטה וכל כך לא באה לה לחזור לדירתה הקטנה.  ועל המדרכה נעצר בחריקה פתאומית איזה טוסטוס אדום ואיה נבהלת מההפרעה הלא צפויה למחשבותיה. נכנס שליח פרוע עם מעטפה לבנה והיא חותמת על הקבלה. שיערו החום אסוף בגומיה שחורה ועיניו בוערות בחיות מוזרה והוא עומד ומפטפט איתה, נראה כאילו אינו ממהר לשום מקום. היא נשענת על הדלפק ומחוסר ברירה מקשיבה לו. וכשהיא צרכה לסגור הוא עדיין שם ומציע לה ללוות אותה לביתה. היא מושכת בכתפיה והוא רואה בזה סימן חיובי, נועל את הטוסטוס וצועד לידה בשתיקה. מזוית עיניה היא מציצה בו. הוא נראה צעיר, מקסימום עשרים. "עכשיו השתחררתי מהצבא" הוא אומר כאילו קורא את מחשבותיה. ולאחר מכן הם ממשיכים לשתוק. וכשהם מגיעים אליה הוא עולה בטבעיות אחריה, אפילו מבלי לשאול והיא לא מוחה כי לא מתחשק לה להיות עכשיו לבד. הם נכנסים לדירה והיא לא טורחת ללכת לבלוע את הכדור, דווקא!, בא לה להתמרד. היא מפילה את התיק על השטיח וצונחת בכבדות על ספת הקטיפה האדומה. הבחור, שאת שמו אינה יודעת, ואולי אמר לה והיא אינה זוכרת, מתיישב לידה על הספה ומתחיל לבחוש בשיערה. והיא עוצמת את עיניה, נזכרת בעמי. ולפתע לשונו על צווארה וידו נתחבת מתחת לחולצה וממששת בגסות את שדה. והוא מתנשף ומתלהט ובחוסר עדינות משווע הוא תופס אותה ומפיל את שניהם על השטיח. היא חוטפת מכה מהשפיץ של השולחן אך לא מוציאה הגה והוא שעסוק במאבק עיקש עם חולצתה אינו מבחין במחדל. רבע שעה תמימה הוא מלקק בהתלהבות את טבורה ונושך את העור הרך שבבטן התחתונה שלה, ממש על גבול שיער הערווה. ורגע לפני שהיא מחליטה שנמאס לה ומשעמם לה הוא מפשיל את חצאיתה ותחתוניה, בזריזות משתחל מתוך מכנסיו וחודר אליה. והיא משתפת פעולה ומנסה לשכוח מהכל.  

בפעם הראשונה הוא גומר מהר, אך כעבור חמש דקות הוא שוב עולה עליה והפעם זה נמשך קצת יותר זמן. וכך כל הלילה. טוב, לא בדיוק כל הלילה, שש פעמים נוספות.  

בבוקר היא מותשת, בקושי ישנה ארבע שעות וכשהוא מתלבש היא אינה מפצירה בו להישאר ואינה מעוניינת להכין לו ארוחת בוקר. בדרכה לעבודה היא מחייכת להולכי הרגל המעטים שחולפים על פניה והרגשה שובבה שכזאת מתערבלת בתוכה. מעולם לא עשתה דבר פרוע וספונטני שכזה! להביא בחור זר לביתה, ילד!, ולבלות איתו את כל הלילה! זאת כל כך לא היא! התנהגות מופקרת ונהנתנית שכזו אינה אופיינית לה!

בחנות, בין קיפול אחד למשנהו, היא מציצה במראה ונזכרת בעצב שגם אמש, בשעות הספורות שישנה, היא חלמה את אותו החלום, אך כעבור רגע היא מנערת מעליה את התחושה הכבדה וממשיכה בעבודתה.

בערב מחכות לה שתי הודעות על המזכירה. הראשונה מאימא שלה שמזכירה לה את הארוחה ביום שבת ומציינת גם שהיא מכינה כבד עוף מוקפץ ביין אדום עם בצל ופירה בטטות מתוק. ההודעה השנייה היא מעמי. הוא מכחכח בגרונו ואומר שהיה עסוק ושנעמי מאוד אהבה את החולצה ושואל האם יוכל לקפוץ היום בלילה לבקר אותה. היא שומעת את החיוך המוסווה בקולו. הוא מציין גם מספר טלפון כדי שאיה תוכל לחזור אליו.  איה מביטה לרגע במנורה האדומה המהבהבת.  ואחר מעיפה מבט מסביבה, על הקירות, על הרהיטים, על המנורה הישנה עם האהיל הפרחוני שניצבת בפינה ומפיצה אור צהבהב חולני. בהיסח הדעת היא לוחצת על הכפתור השמאלי במזכירה ושומעת קול מתכתי "כל ההודעות נמחקו". היא צועדת למטבח, מוזגת לה מים בכוס זכוכית ובולעת גלולה אליפסית אחת.

חורף 2002