בדרך חזרה מהסופר-לונה-לנד-פארק,  הילדה שישבה מאחורי באוטובוס הקיאה את נשמתה, כמו שאומרים. הילדים מלפנים לא הפסיקו לקפוץ, לדחוף, לקלל, כאילו היו שיכורים מסם לא ידוע. כל ניסיונותינו להרגיעם לא הצליחו.

ישבתי והרהרתי על מהות המפגש השנתי הקבוע של בתי הספר הדמוקרטיים בלונה פארק.

איך זה שהילדים שלי חוזרים גדושים בחוויות, קופצים מרוב התרגשות ואני מרגיש שעברתי סוג של התעללות? איך ניתן להבין את הפער? האם אני לא מצליח להבין את צרכי הילדים? האם אני מחובר רק לאיזו חוויה אישית שלי ומנותק מכל מה שקורה מסביבי? איך זה שזאת הפעם השלישית שאני חוזר מהמפגש הזה עם החוויה הקשה הזו? איך אני עדיין מסכים לעשות את זה? האם זה בגלל הלחץ החברתי שמופעל על הילדים ("כולם הולכים!"), ועובר אלי?

אני מנסה לשחזר מה קרה לי שם. הגעתי עם שני ילדי. הגדולה נעלמה מיד בחבורת ילדים זו או אחרת. הצעיר נשאר קרוב אליי. עומדים בתור למתקן, עוברים מיד למתקן הבא. עומדים שוב. רק שלא נפספס.

עומדים בתור. עומדים בתור. עומדים בתור. ואחרי שלוש דקות עוברים לתור המתקן הבא. זה מזכיר לי את זמן הנסיעה לעבודתי: ככל שהיחס בין זמן הנסיעה לזמן העבודה בפועל נוטה להגדלת זמן הנסיעה, יש בעייתיות בעבודה עצמה, לא? אבל מלמדים אותנו אחרת: אתה רוצה להתקדם בעבודה ? אתה צריך להשקיע גם בזמני נסיעות. זה האדם  המודרני. חי בפרבר חיי כפר עאלק. עובד בעיר הגדולה ומרגיש גדול. אם זה משולב עם נסיעות לחו"ל בכלל שיחקת אותה, תעמוד בתור בשקט. אולי צריך לנצל את זמן העמידה בתור לחשיפה גם לפרסומות?

אבל זה באמת שולי.

מה יש בלונה פארק מבחינתי? המון קולות. המון אורות. רעש באזניים. רעש בעיניים. צבעוניות ותזזיתיות. אם אני מבין נכון את מה שעברתי-  יש במקום הזה הפצצה חושית: כל החושים עובדים חזק ומהר. צריך להוסיף גם את חוש הטעם להפצצה - דוכני האוכל ממוקמים בנקודות מרכזיות, מלכודות פתאים לעוברים ממתקן למתקן. גם מי שמביא אוכל מהבית מתקשה לעמוד מול הדרשנות, המובנת לנוכח הפיתויים. יש משהו בתחושה שלי בקניונים שמזכירה את אותה רתיעה מהלונה פארק.

אבל זה באמת שולי.

מיד בכניסה ראיתי את עובדי הקבלן השחורים שמנקים. ראיתי את בני הנוער שמפעילים את המתקנים. לא ראיתי אנשים מבוגרים לבנים בקרב העובדים. מעניין מה תנאי ההעסקה במקום כזה, במיוחד לנוכח המחירים הגבוהים לכרטיס (לאחר הנחה משמעותית, יש לומר) ומחירי המזון השערורייתיים, שגורמים לכך שתחזור הביתה עם חור רציני בכיס.

אבל זה באמת שולי.

אם אני מתמצת את המהות הרגשית של המקום, אני רואה שבסיס החוויה היא התמודדות אישית מול הפצצה של חרדה. כמעט כל המתקנים בנויים כך שהם מפעילים פחד בסביבה מוגנת יחסית, כאשר סיום התהליך מייצר תחושה של התגברות על הפחד. כל התהליך הוא מאוד אישי. לא משנה מי נמצא איתך במתקן- הוא לא רלוונטי. אתה לא יכול לעזור לו, הוא לא יכול לסייע לך. זה אתה עם הפחד. אתה עם תחושת הקבס שעולה תוך כדי הפחד והטלטולים. ואולי כך גם החברה שלנו: מייצרת לנו סביבה שדוחפת לכיוון הפרטי. אל תסמוך אל אחרים. בסוף זה רק אתה. להגברת התהליך יש מכשירים שעוזרים לך לפחד.

ידוע שמדד הביטחון האישי יורד בחברה שלנו. כלומר אנשים מרגישים פחות ופחות בטוחים. אנשים חושבים שהסיכוי שהם ייפגעו הולך וגדל, אף כי הנתונים מראים שבפועל אנשים חיים יותר זמן. מנסיוני המקצועי אני יודע  שרובנו חיים בתחושה שיש יותר תאונות, יותר מקרי אלימות ופשיעה, בעוד המציאות הסטטיסטית מראה תמונה שונה לחלוטין. מה יש בחברה שלנו שמפציץ את הפרט וגורם לו לפחד כל הזמן? את מי זה משרת? את מה? האם זו הדרך שבה אני רוצה לחיות, שבה אני רוצה לחנך את ילדי?

תפחדו מול הסביבה הקרובה. תפחדו מול הסביבה היותר רחוקה. תפחדו מהשכנים. תפחדו מאלה שפחות דומים לכם. תפחדו מול אלה שמדברים בשפה אחרת. מול תרבויות אחרות. תרכשו מוצרים שירגיעו אתכם רגעית אבל לא יחזיקו מספיק זמן כדי להרגיע למשך זמן ממושך (האם בגלל זה המוצרים בנויים עכשיו לשרוד מעט זמן?). תצרכו תרופות. זה מרגיע. תראו טלוויזיה- חדשות, תכניות, פרסומות. בליל גדול של הפחדה והרגעה, הפחדה והרגעה. גם מול המסך פעולות הילדים דומות. זה ממכר אותם. זה מחשמל אותם. זה מרגש אותם ומרגיע. וזה לוקח מהם משהו מאוד חשוב.

ואיך קשור הפחד לריגוש? הריגוש הפך להיות ערך בעולמנו. מתי זה קרה? איך זה קרה? הלונה פארק הוא מכונת ריגוש מתערבלת שאליה אתה וילדיך נשאבים, ומסתובבים ומסתובבים עד שהיא נעצרת לרגע.

איך היה? כ-י-ף.

שמעתי רופא סיני שדיבר פעם על הקשר בין תחושות פחד לבין פעולות הבטן והעיכול וביניהן תחושת בחילה והקאה, בניסיון לשחרור של הפחד. אם יש בזה משהו, הילדה באוטובוס פעלה נכון. אם יש בזה משהו, גם בתי הספר הדמוקרטיים צריכים להקיא את האירוע השנתי הזה ולמצוא חלופה יותר מזינה.למצוא דרכים אחרות למפגש משותף ומהנה, כי במפגש הזה יש אלמנטים שלדעתי הם פשוט לא חינוכיים.

עוד רגע יזדעק מישהו. מה אתה חופר? הילדים נהנים- אני נהנה. אין בעיה לך ללונה-סופר-ללה-לנד-פארק עם משפחתך. אבל למה לעשות מזה אירוע של בית ספר? למה לתת לבליל הזה, של הפחד- מקדש הצרכנות- הפצצת החושים- הבדידות- הלחץ החברתי- ניצול הזמן הגרוע – המזון המעובד- המרחב המנוכר לסביבה- ולניצול כוח האדם הזול, גושפנקא חינוכית?