נחומי היה מגיע לראות את חנה אחת לשבוע, בימי חמישי. כאלה שלא ירד בהם גשם ושלא נפל עליהם חג. היה רוצה לראותה יותר אך לא נתאפשר לו והיה חסר אונים, כך במשך כמה וכמה שנים.

רוב זמנו היה צפון בסטודיו שלו בת"א מפסל באבן ומחקה את המרקם הרך של האובייקטים שבחר מעולם הדומם. בימי חורף גשומים לא הגיע כי חנה בקשה שלא להירטב יחד ולחלות חלילה בדלקת ראות. בימי חג היה עליו להישאר בבית עם האשה האחרת עמה חי.

חנה לא אכלה צהריים בימי חמישי בהם היה נחומי מגיע כדי שתהא רשאית לצאת מוקדם יותר. רצתה לראותו וגם לא חשה כלל ברעב.

בשלוש וחצי אחר הצהריים היה מגיע על אופניו למפגש הרחובות שלום עליכם ובן יהודה וליד בנין המשרדים בו עבדה בסוכנות הנסיעות "נסיעה טובה", היה נועל את האופניים ומחכה עד שהיתה חנה מופיעה ונעמדת מולו. אשה לא גבוהה, דקת מותניים וזרועות, עם עיני קליאופטרה מלכת מצרים. היו פעמים בהן היתה נושאת את עיני השקד אל הפנים הקודרות וחודרת עמוק כמו מבקשת דבר מה שאין בכוחו של נחומי להעלות בידו. גם חולשתו היתה שבה וכושלת.

המפגשים הביאו עמם כאב ומזור.

נחומי שקד להסתיר את היפעמותו מהמפגש אך לנוכח מַרְאָהּ היה חש שוב את גופו.

לא פעם הִלֵּךְ מְרֻגָּשׁ כשהעלה בדעתו את האפשרות לפסל אותה. אין הוא יודע לומר באם היה מונע מעצמו את הגישה אל האובייקט ואת מישוש הגוף הבשרני בטרם היה מבקש לחצוב אותו באבן השיש. נדמה לנחומי כי בניגוד לחומר מעולם הדומם, גוף מעולם החי היה סומך ומצפה למגע הַפַּסָּל בו והכל בשם האומנות והאידאה.

רק בְּאוֹמְרוֹ לעצמו שיכול הוא לספוג דַּיּוֹ אך ממראהו של הגוף החי, נחומי הרגיע את גופו שלו.

הם היו הולכים ברגל עד לחוף הים, לוגמים לימונדה מבקבוק וממלמלים בלחשוש, דבר אשר העניק להם הנאה רבה. רק בחוף הים היו פוסעים על החול הזהוב בארשת טקסית, כמו פסעו יחד לְחֻפָּתָם. בקיץ היו שוכרים שני כסאות מתקפלים וגוררים אותם תוך חרישת החול עד לקו בו מרעננים המים את רסיסי הזכוכית. היו מצמידים את הכיסאות זה לזה, מתיישבים עם פניהם לכיוון הים וחולקים קו אופק בהנהון ראש.

נחומי היה מביא עמו ספרונים ומקריא לחנה שירי משוררים שבחר במיוחד עבורה. קולו שהיה נמוך ומהוסס בדיבור, התגבש כשהקריא באוזניה שירה. היה מושך כל מילה ומותח כל שורה בביטחון כזה שהיה אף אוזר אומץ פיזי של ממש, לופת אחת מאצבעות כף ידה וממולל אותה ברוך, כמו שהיה עושה לעיתים בסטודיו עם החֵימָר הרך. חנה היתה מביטה בים הכחול ומגמגמת נשימות עמוקות של אוויר מלוח אל ריאותיה. קולו של נחומי, הגיית המילים בפיו וקצב הנשימה שלו על רקע רחש הגלים, הלהיבו אותה עד שהיתה רוצה לדמוע, אך לא בפניו.

יום חמישי אחד נחומי לא הגיע. היה זה יום חול בעונת הקיץ.