לעולם אל תכתבי שיש לך מצב רוח רע, כי טוב מזה לא יכול לצאת.

את זה אמרה לי הבת שלי, נערה מתבגרת שסובלת  לעיתים תכופות מהתקפי דיכאון של גיל ההתבגרות.

אני יודעת זאת מניסיוני האישי, אמרה,  שכאשר אני בדפרסיה, (כך היא מגדירה את ההתקפים הללו), אני אף פעם לא נחמדה וכל מה שאני עושה יוצא לא טוב , אפילו שעורי הבית שלי יוצאים מצ'וקמקים. תמיד אבל תמיד המורה תופסת שהם עקומים כי הראש שלי בכלל לא בהכנת שעורי בית. רק באסה יש לי בנשמה.

ואני חשבתי לעצמי: אחרי התקפה כזאת של חוכמה מצד הבת שלי - מה אני יכולה להגיד. היא הרבה יותר חכמה ממני.

אני נתקפת בהתקפות של דיכאון של גיל המעבר, התקפות של נשים שעברו את גיל החמישים – שמחצית מהחיים כבר חלפו להן ואין להן שום דבר חדש לעסוק בו, נשים שהן עכשיו במשרה מכובדת אם הן עבדו כל החיים שלהם באותו מקום עבודה.

להן יש משכורת מסודרת, הילדים כבר כמעט כולם יצאו מהבית.

חלקם התחתנו, חלקם עדין לומדים באוניברסיטה ומכינים עצמם לחיים חלקם  בצבא ועומדים להשתחרר ולנסוע לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, כמו כל החברה הצעירים כיום, שחיבים לראות את העולם לפני שהם מתישבים.

נשארה לי בבית הבת האחרונה, בתי בת  הטיפש-עשרה, שלפעמים אני חושבת שהיא יותר חכמה ממני.

באחד הימים האלה כשאני בדיכאון קל כזה, שאני לא מוצאת לעצמי מקום וששום דבר לא מעניין אותי באמת, אין לי כוח להתרכז בשום דבר .

דווקא בזמן כזה התחלתי לחשוב על בבתא.

כששאלתי את הבת שלי אם היא יודעת מי זאת בבתא, היא לפחות ידעה משהו שהרבה אנשים אחרים כלל לא יודעים. היא אמרה: זאת הנמרה שמסתובבת מפעם  לפעם בקיבוץ עין-גדי.

הייתי קצת המומה מהידע שלה. שאלתי מאיפה היא יודעת את הדבר הזה?.

והיא אמרה כלאחר יד: אהה, כשהיינו בשנה שעברה בטיול שנתי ובקרנו במוזיאון ובגן הבוטני בעין-גדי, המדריך סיפר על הנמרה  בבתא שכל פעם מתגנבת לתוך חצר הקיבוץ. כנראה היא מקווה למצוא מזון. הוא גם סיפר שעל הצוואר יש לה משדר שמשדר איפה היא נמצאת, כך שבכל פעם שהיא נכנסת לחצר המשק יודעים שצריך להיזהר, בבתא הנמרה! בסביבה.

כששמעתי אותה, לא האמנתי שהבת שלי זוכרת את הסיפור על הנמרה ופלטה את התשובה הנכונה.

עובדה: היא זכרה ואני מוכרחה להודות שזה קצת הדהים אותי, כי מי שמכיר את הבת הצעירה שלי ואת שלושת ילדי האחרים לא היה מאמין שהיא בכלל מחוברת למשהו חוץ מאשר לנייד שלה כדי לדבר כל היום עם החברות שלה. אני תמיד חשבתי שהיא רק יודעת  לבקש כסף כדי לקנות בגדים וללעוס מסטיק נצחי. דרך אגב, אין לי מושג מאיפה היא משיגה את כל המסטיקים האלה. אני אף -פעם לא קונה לה.

טוב שלא תחשבו שאני כל כך שלילית כלפיה, היא בסך הכל ילדה טובה ותלמידה טובה.

היא כבר סיימה כיתה יא  ושתי בחינות בגרות מאחוריה בציונים של 90 ומעלה.

לקראת השנה הבאה היא מתכננת לגשת לכל  בחינות הבגרות ברמה של 5 יחידות.

כשאני בדיכאון כזה כמו היום, תמיד יש לי חשק להקניט אותה, זאת דרכי. אחרי שקבלתי את ההסבר המלומד על הנמרה בבתא לא יכולתי התאפק ולשאול אותה.

האם השם בבתא הוא שם רגיל לנמרה? ומאיפה לדעתה לקחו מין שם כזה ועוד שם שנגמר באות "א".  ברור שזה איננו שם עברי טהור אלא שם ארמי.

על כך המתבגרת שלי לא יכולה הייתה לענות לי.

אני ידעתי שהיא לא יודעת  את התשובה והאמת גם לא ציפיתי שתדע. רציתי להראות לה עד כמה אני חכמה ומשכילה, סתם בשביל לצאת קצת מהדיכאון.

וככה סיפרתי לבתי:

כבר כמעט חמש שנים אני חושבת מפעם לפעם על האישה הזאת.

כן, בבתא המקורית לא הייתה נמרה כלל וכלל. בבתא המקורית הייתה אישה, שאת צרור הפפירוסים שלה מצאו ארכיאולוגים שחפרו במערות מדבר יהודה ובראשם יגאל ידין, אחד מהארכיאולוגים המפורסמים יותר.

התעודות שלה היו בין החפצים שמצא במערת האיגרות ביחד עם עוד ממצאים מתקופת מרד בר-כוכבא.

ומשום מה, דווקא המכתבים של הגברת הזאת בבתא עוררו את סקרנותי הרבה יותר מהמכתבים של האדון בר- כוכבא שגם הם היו במערה.

יותר מזה: סיקרנו אותי אישית וגרמו לי להרבה שעות של תהייה על גורלי ועל חיי.

אמרתי לבתי: לפי דעתי היא אישה מרתקת, אולי הפמיניסטית הראשונה בעולם.

בבתא לכל הדעות וגם לדעתם של שכניה הייתה אישה חזקה מאוד ואשת עסקים.

בבתא נולדה לפני 1900 שנה בכפר ששמו  מחוזא הנמצא דרומית מזרחית  לחוף הדרומי של ים המלח. שם אביה היה שמעון ושם אימה מרים. מקורם היה מעין גדי. הם  השתייכו למעמד הבינוני כמו הרבה משפחות שגרו שם.

משפחתה עברה למחוזא בתקופתו של סבא- האבא  של שמעון. הוא קנה שם מטעי תמרים.

בבתא גדלה בכפר מחוזא ולמשפחתה היו שטחי מטעים גדולים, נדמה לי שהיו להם 7 מטעים ואולי יותר.

לא רחוק משם נמצא הכפר המרכזי של האזור, "צוער" רק חמישה וחצי קילומטר. שם גרו רק משפחות עשירות שבבעלותן היו שטחי מטעי תמרים יותר גדולים וכן שטחים חקלאיים גדולים יותר.

שני הכפרים האלה לא היו בתוך ארץ ישראל  ולכן לא קראו להם "פרובינקיה יהודייה", הם היו בשטח של "פרובינקיה ערביה".

 שתי הפרובינקיות האלה היו בכלל תחת השלטון הרומי.

חלק מהמשפחות היהודיות שגרו שם באו אחרי המרד הגדול נגד הרומאים, בעיקר אנשים כמו אביה של בבתא.

את מטעי התמרים שלו ירשה בבתא לאחר מותו.

משפחתה של בבתא היתה אמידה אבל לא עשירה מאוד.

אביה היה בעל אמצעים מספיקים לדאוג למשפחתו הקטנה.

הוא היה אדם עדין נפש, סוחר וחקלאי מצוין שידע להפיק ממטעי התמרים את המחיר הגבוה ביותר תמורת תמרים שמכר לשכניו הערבים - הערבים הנבטים שהעבירו את התמרים לנמל עזה על גמליהם.

רק דבר אחד העיב על שמחת חייו. לא היה לו בן. נולדה לו רק בת אחת, בבתא, שאותה אהב בכל נפשו. את כל  כעסו הוציא  על אשתו  שלא הצליחה להרות ולהעמיד לו בן זכר שיירש את הונו ואת נכסיו.

וכך מצא עצמו אביה של בבתא נאלץ  לקחת את בתו הצעירה לעבודתו במטעי התמרים. הוא נהג לשתף אותה  בפגישות העסקים שהיה מנהל כל שנה לקראת מכירת יבול התמרים  עם הסוחרים הערבים .

בתו האחת והיחידה לא קבלה חינוך כשאר בנות היהודים: להישאר בבית-במטבח , לעבוד בפלך וליצר בגדים למשפחה .

בבתא קבלה חינוך רחב יותר ואפילו למדה מתמטיקה וכתיבה .  שמעון אביה ראה את המציאות והזמין לביתו מורים כדי ללמד לבתו את יסודות המסחר והחקלאות.

כאשר הגיעה בבתא לגיל 16, רמזה אימא של בבתא לאביה שזה הזמן למצוא חתן. לא עברו חודשים רבים ונמצא החתן המיועד.

בחור יהודי טוב ממשפחה במעמד כמשפחתה של בבתא, ישוע בן ישוע, גם הוא ממחוזא .

הסתכלתי על הבת שלי ואמרתי: אוי, אוי, אוי, ישוע בן ישוע? כזה חתן גם אני הייתי רוצה בשבילך, חייכתי וקרצתי לעברה.

והמשכתי: חתן כזה היה משאת נפשה של כל אימא יהודייה בבקעת צוער.

לא היו שם יותר מידי בנות שהגיעו לפרקן אבל שמו של ישוע כבחור נאה וחרוץ ממשפחה טובה יצא בכל האזור.

בבתא ראתה את ישוע לראשונה  בהיותה בת 13, שעה שהייתה עם אביה בכפר המחוז צוער לצורך פגישת עסקים. גם ישוע בן ה-16  הגיע לשם עם אביו. שניהם מצאו את עצמם יושבים ומדברים ביחד עם עוד כמה נערים יהודים שהגיעו אל הפורום בצוער. ובינתיים האבות עשו עסקים תחת כנפו של הנציב הרומי היושב בפורום ודאגו שהנציב לא יגבה יותר מידי מיסים על כל עסקה.

ביום בו פגשה בבתא את ישוע,  התברר לשניהם בשיחה  בטלה  שהם מהכפר מחוזא  והמרחק  בין שני הבתים הוא מרחק הליכה של חצי השעה. אחד ממטעי התמרים של כל אחד מהאבות גובל במטעו של השני, גילוי זה שגרם לשניהם לצחוק ולהרגיש שהם ממש שכנים ותיקים. וכך התגלגלו הדברים.

כאשר שאלה אימא של בבתא את בתה במי היא הייתה רוצה לבחור לחתן? התשובה  מיד הייתה:  ישוע בן ישוע הבן של השכנים.

סדרי החתונה נקבעו במהירות.

ישוע היה בן 19 בחתונתו ובבתא בת 16.

אביה של בבתא נתן נדוניה בסכום של 200 דינר, תכשיטי כסף וזהב ובגדים לרוב - נדוניה יפה ומכובדת.

את המוהר עבור הכלה שילם אביו של ישוע החתן המיועד בלא כל בעיות.

אחרי החתונה בבתא נלקחה אל בית משפחת החתן. מיד השתלבה בבית חמותה, במטבח.

מעמדה במטבח לא היה בדיוק "הבת המפונקת" כמו בבית אביה. אבל לא שונה משאר הנשים והאחיות היהודיות הטובות והצנועות שהיו שם.

בשנת הנישואים הראשונה גרה בבתא בבית חמותה ושרתה את גברי הבית כמו אחיותיו ונשותיו של אבי ישוע .

בבוקר הייתה מתעוררת  עם הנץ החמה, הייתה יוצאת אל הסככה שנמצאה במרחק של 30 מטר מהבית  ושם הייתה טוחנת קמח . בכל יום הייתה תורה של בת אחרת ללכת לשאוב מים מהבאר כד שיהיו להם מים טריים להכנת הפיתות החמות, צידה לדרך לגברים היוצאים אל למטעי התמרים.

הגברים דרשו תמיד מזון טרי כדי שלא ירעבו עד הערב .

בבתא שרתה בעיקר את בעלה. בתום הגשת המזון כשיצאו הגברים לדרכם, תפקידה של בבתא היה לנקות את חדר האוכל שבו ישבו.

בסיום המלאכה הזאת הייתה בבתא יושבת ביחד עם אמו ואחיותיו ונשותיו של אבי בעלה לכוס שתייה חמה של תמר הינדי  מתוק  והן היו סועדות את ליבן בפת לחם וחריץ גבינה שנשאר מארוחתם של הגברים.

לא עברה שנת נישואין אחת ובבתא מצאה את עצמה יתומה מאב ומאם.

במשך היום, אחרי שנגמרו חובותיה כאשת איש, הייתה בבתא רוכבת על החמור אל בית הוריה. שם ראתה כיצד בתוך כמה חודשים אביה ואימה נופחים את נשמתם. כמה שבועות זה אחר זה.

בבתא חשדה, שהשפחה הצעירה והחדשה שהביא אביה לשרת את אימה המזדקנת היא זאת שהביאה את הקללה על הבית.

השפחה מהודו הייתה יפיפייה בעלת שיער שחור כעורב ועיניי שקד שחורות. כאשר נכנסה לשרת כבר נראתה רזה והשתעלה שיעול צורמני ומטריד.

עברו כמה חודשים ואימא של בבתא התחילה משתעלת את אותו השיעול צורמני, ונפלה למשכב.

כל בוקר מאז נשואיה הייתה אימה טוחנת את הקמח כדי להכין את הפיתה לבעלה  לפני צאתו לעבודה במטעים.

אבל כאשר חלתה התקשתה לקום בבוקר לטחון את הקמח המועט שהייתה חייבת לטחון .

מחלתה של אימא, החרידה את בעלה שמעון והוא מצא את עצמו יותר ויותר מתפנה מעיסוקיו במטעי התמרים ומגיע במשך היום לשבת ולסעוד את אשתו, אף על פי שבבתא הייתה שם במשך היום. הזמן שבלתה בחייק משפחתה בסעד לאימה  לא התקבל  בעין יפה בבית חמותה, אמו של ישוע. אבל נסלח לה כאשר נודע שאימה נפלה למשכב ואביה סועד את אשתו. בבתא נדרשה עכשיו לקחת על עצמה חלק מעבודתו של אביה, בעיקר בשמירה על הפועלים שיצאו לעבד את  ערוגות הירקות שנמצאות בין שורות התמרים.

בשעות אחרי הצהרים המאוחרות הייתה שבה בבתא לבית בעלה להכין את מזונו ומזון שאר הגברים של משפחת בעלה.

כחודשיים אחרי שנפלה אימה למשכב התחיל אביה להשתעל את אותו השיעול הצורמני.

הפעם כבר נקרא המרפא מהכפר צוער כדי לנסות לעזור לאימה ואביה של בבתא  כדי לתת מרקחת שתוכל לעזור לשיעול הצורמני והטורדני.

המרפא הגיע, נתן את התרופה וציווה על המשתעלים לשכב על יצועם עד שיחלוף השיעול.

אבל השיעול לא חלף ונעשה יותר ויותר קשה גם חום גבוה היה תוקף מפעם לפעם את המשתעלים .

חודשים אחרי שנתקפה אימה של בבתא בשיעול החזירה את נשמתה לבורא ואביה נפח את נשמתו חודשיים אחרי אשתו .

בתוך חודשיים ימים הייתה בבתא יתומה מאב ואם ויורשת את כל הונו ונכסיו של אביה: 7 מטעי תמרים וכסף. אבלה של בבתא נמשך שנה.

בבתא ישבה בבית הוריה את שבוע האבל המקובל. כעבור שבוע חזרה אל בית בעלה.

אבל כאשר התברר שאין אפשרות לבבתא לנהל את נכסיו של אביה מבית ישוע בעלה, עבר הזוג הצעיר אל בית הוריה המרוקן.

הזוג לקח לעצמו את החדר שבו גדלה בבתא והשאיר את חדר ההורים מיותם ללא שימוש.

דווקא בשנת האבל על מות הוריה ידעו בבתא וישוע בעלה אושר גדול. כמה חודשים אחרי מות הוריה הרתה בבתא וכעבור תשעה חודשים נולד בנה יחידה ישוע שנקרא על שם אביו ישוע בדיוק כמו שישוע בעלה נקרא על שם אביו.

המשך בפוסט http://cafe.themarker.com/post/2370049/