אנו רגילים לחשוב על משחק כמשהו שיש בו מנצח ומפסיד.

גם משחקי למידה עונים על כלל זה:

הילד נשאל שאלה הבודקת אם הוא יודע, ואם הוא טעה מנסים ללמד אותו (במקרה הטוב) מה התשובה הנכונה, ובסוף נותנים לו ציון על רמת השגיו .

כאשר הילד מתחיל ללמוד נושא חדש, הוא יקבל (קרוב לוודאי) ציון נמוך, ואנו מקווים כי יתמיד בלימו וכך ציונו ישתפר.

אך האם זו צורת המשחק היחידה? 

מהסתכלות על ילדי חינוך ביתי (כאלה שאינם הולכים לגן ורגילים להמציא לעצמם משחקים), מתגלה כי המשחקים שהם ממציאים אינם כוללים מנצח. הם פשוט נהנים מעצם המשחק ופועלים כקבוצה להשגת מטרה משותפת.

נשאל, אם כך, האם אין בתחרותיות משום עידוד הלמידה, שהרי ציון הוא משהו שאפשר לשפר, וקבלת ציון מעוררת את הרצון לשפרו.

כפי שהסברתי במאמרי "אריה בדרך למכולת" שפרסמתי באתר לעמ, קבלת ציון מהווה מקור לחץ (פחד מכשלון) הגורם להפרשת הורמוני FFF המפריעים ללמידה.

המסקנה, אם כן, היא שמשחקי למידה ללא ציון ובחינה עדיפים עבור איכות הלמידה.

וממה תתעורר המוטיבציה?

הילדים בעלי רצון עז ללמוד ולדעת. אין אנו צריכים לעורר בהם רצון זה, אלא עלינו להזהר שלא לכבות אותו.

ולכן אני ממליץ לתת לילד ללמוד ממשחקי למידה שאין בהם ציון ואין בהם אפשרות לכשלון.