כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חוויותיי בקווקז ולמעשה, שומר נפשו ירחק

    תיאור חוויותיי בשנת שהות בקווקז, במקום בלתי אפשרי והזוי לחלוטין. בבלוג הנני מתאר חוויות מפחידות אך באורח פלא ממגנטות ולעתים אף מבדחות ומרתקות על שחיתות, טרור צ'צ'ני, טיסות הזויות, התנהלות מול המאפיה המקומיץ וכיוצא באלו לרוב.

    תאור אמיתי ומדויק של שלוש טיסות הזויות שבהן נטלתי חלק

    2 תגובות   יום שני, 3/10/11, 12:47

    צטט: דודיda 2011-10-03 12:17:57

    ""חברת התעופה""  KMV

     

    תאור אמיתי ומדויק של שלוש טיסות הזויות שבהן נטלתי חלק.

     

    1. האש הקדושה 

     

    ודאי אתם תוהים מדוע הצמדתי לצמד המילים: חברת תעופה,

    מרכאות כפולות. אל נא תייחסו זאת יהירות ואו בהתנשאות כל

    שהיא. אני סמוך ובטוח שלכשתסיימו לקרוא פרק זה, גם אתם

    תגיעו כלל דעה שחברה זו, אכן "זכתה" ובצדק למרכאות הללו.

    יותר מכך, כמי שבמהלך שנה אחת בלבד, ביצע באמצעות חברה

    זו כמאה טיסות, עולה בי חשד דיי מבוסס, שאף תתהו אחר כך,

    האם כותב שורות אלו, הינו אדם אמיץ מאוד, או שאולי מדובר

    באדם שדעתו השתבשה עליו לחלוטין.

    על מנת לתת גושפנקא או חותם נוסף למרכאות הללו ואולי בגדר

    גילוי נאות, אציין כי במרבית חיי הבוגרים, עסקתי ובאופן מקצועי,

    בתחום התעופה דווקא.

     

    חברת KMV הינה חברת תעופה רוסית אופיינית המתפעלת בעיקר

    טיסות פנים ולה צי מטוסים מיושן המורכב רובו ככולו, ממטוסי

    טופולב 154.  החברה ממוקמת בשדה התעופה הסמוך לעיר

    "מינראל וודי" שבקווקז. גם התואר שדה תעופה, ראוי ועוד איך לזוג

    מרכאות משל עצמו, אך בכך ארחיב בהמשך. העיר מצויה כאלפיים

    קילומטרים מדרום למוסקבה ושמה מעיד על המשאב העיקרי

    באזור, קרי המים מינראליים המצויים באזור בשפע, מים שלהם

    מיוחסות סגולות רפואיות ייחודיות, תלוי כמובן את מי שואלים על כך,

    או בעיניו של איזה מתבונן.

     

    במהלך אחת מחופשותיי הקצרות בארץ, צלצל הטלפון בביתי.

    מעברו השני של קו הטלפון נישמע קולו של אחד מעמיתי ואת

    ההתלהבות המופגנת שבקולו, זיהיתי על נקלה.

    "שמע" אמר לי חברי תוך שהוא מדלג בקלילות על מילות הנימוס

    המקובלות, "יש לך צ'אנס של פעם בחיים לטוס מהארץ לקיסלובודסק

    בטיסה ישירה. כולה שעתיים ואתה שם במקום לטוס כרגיל ארבע וחצי

    שעות למוסקבה. להמתין בשדה עוד שלוש שעות ואז לטוס עוד

    שעתיים נוספות למינרל וודי. גדול לא?"

    "לא גדול? ענק" עניתי לו.

    "רוץ לנתב"ג, חפש שם את הנציג של חברת הנסיעות ה...........

    כבר דיברנו איתו", המשיך חברי בהתלהבותו המוחצנת.

    כאן עלי לציין שמפאת כבודה או ליתר דיוק חוסר כבודה של

    אותה חברת נסיעות, נימנע אני מציון שמה המפורש והסיבה לכך

    תתחבר מייד בהמשך גם לכם.

    חמוש במזוודה קלה מיהרתי לנתב"ג  ולאחר חיפושים לא מעטים,

    נשלחתי לקומת הקרקע אל דלפק מאולתר שהוקם בסמוך לאחת

    מדלתות היציאה. בסמוך לעובדת מנומנמת של רשות שדות

    התעופה, הבחנתי דמויותיהם הצבעוניות של שני כמרים. הללו היו

    עטויים גלימות משי בצבע תכלת ולראשם חבשו מצנפות משי גבוהות

    שבחזיתן נרקמו ביד אומן בחוטי זהב, צלבים ענקיים. הכמרים אחזו

    בידיהם שקיות ניילון שהכילו מוצרים שרכשו קודם לכן בדיוטי פרי.

    לכאורה שקיות הניילון שאחזו בידיהם, היוו פרט שולי ושיגרתי למדיי

    במקומות כגון אלו, אולם מהר מאוד הסתבר שלא כך הדבר.

    בעודי בוחן את מדיהם מעוררי ההוד וההדר, נפתחה לפתע דלת

    צדדית וממנה יצאו וגדשו את המקום, כמאה וחמישים צליינים

    שמבט ראשון חזותם ובעיקר בגדיהם, גרמו לי לתחושה של מעיין

    חזרה לאחור בזמן לתקופת עלייה שנייה. אני מודה שלמיטב זיכרוני

    הטוב בדרך כלל, לא היה זכור לי שאנשי העלייה השנייה, נהגו לשאת

    עימם בנדודיהם ממקום למקום אש. כן אש, אש אמיתית, אש גלויה.

    נשימתי כמעט נעתקה משהבחנתי (וכי היה אפשר שלא להבחין

    בכך?), שכול אחד ממאה וחמישים הצליינים, אחז בשתי ידיו בחרדת

    קודש, נר בוער, מעיין נר פולחני קצר ורחב כדוגמת נרות הנשמה

    המוכרים לנו. אם לא דיי בכך ועל מנת שאיזה משב רוח פתאומי

    ולא צפוי יכבה את האש, אחז כול אחד מהם בידיו, חצי תחתון של

    בקבוק פלסטיק, מאלו שהכילו קודם לכן משקה כול שהוא כגון

    קוקה קולה או מים מינראלים. כך, כשהנר מונח בתחתית אותו

    חצי בקבוק, ""הגנו"" דפנות הבקבוק על האש שלא תכבה חלילה.

    מייד עלו בראשי זיכרונות ילדות שבהן היינו מטילים למדורות ל"ג

    בעומר מכול הבא ליד ובכלל זה בדיוק את אותם בקבוקי פלסטיק

    העשויים מחומר דליק במיוחד, שכן כל בר דעת יודע (לא כך

    כנראה באזור הקווקז), שהנפט משמש כמרכיב עיקרי ביצור בקבוקים

    אלו.

    לאחר ההלם הראשוני, ניגשתי לאותו נציג של חברת הנסיעות

    הישראלית.

    "תגיד" אמרתי לו, "כול הפסיכים האלו יעלו למטוס עם האש? שמעת

    פעם על חוקי ותקנות יאט"א?"

    הדביל משך בכתפיו והסביר לי באריכות שמדובר בצליינים המביאים

    את האש הקדושה מירושלים לקווקז. כמי שסיגל לעצמו את ההומור

    המקברי האופייני כול כך בחייל האוויר,  השבתי לו:

    "עם חברת התעופה הזו והמטוסים האלו, אם נוחתים בשלום,

    צריך לומר ברכת הגומל. הפעם לפחות לא יהיה מתח כי לנחיתה

    סביר שבכלל לא נגיע". 

    בדלת היציאה מהטרמינל, ניצבה אותה עובדת מנומנמת ובדקה אחד

    לאחד את כרטיסי העלייה למטוס. כשהגיע תורי וברכתי אותה בנימוס

    בעברית, פקחה זוג עיניים משתאות ואמרה:

    "סליחה, אבל זו לא הטיסה שלך".

    הוי כמה שהיא צדקה, אך אני משום מה הסברתי לה שזו אינה טעות

    וכך אפשרה לי לחלוף על פניה ולהתמקם באוטובוס שהסיע אותנו

    מאוחר יותר אל המטוס.

    בדיעבד אינני יכול להסביר כיום את את הרציו שבדבר, אך בחלוף

    זמן קצר מצאתי עצמי ישוב אחר כבוד בשורה הראשונה של מטוס

    הטופולב. מימיני התמקמו שני הכמרים בגלימות התכלת שלהם כאשר

    כול שאר מאה וחמישים הנוסעים, ממלאים את כול שאר כיסאות המטוס

    ובידו של כול אחד מהם, מרצדת האש הקדושה.

    דלתות המטוס ננעלו, שלושת מנועי המטוס החלו להשמיעו רעש מחריש

    האוזניים, האופייני כל כך למטוסים ישנים אלו ובתוך דקות, התמקמנו

    בעמדת ההמראה. הכומר שלימיני קרא אליו בתנועת יד נמרצת לדיילת

    וזו אכן מיהרה לעברו.

    "תביאי שלוש כוסות ריקים, גם לו" , אמר כשהוא מצביע לעבר שותפו

    החדש לגורל, קרי אנוכי.

    הכומר רכן קדימה ומשך מתחת לכיסאו את אחת משקיות הניילון

    שרכש קודם לכן בדיוטי פרי. הבטתי בו בהשתאות כשהוציא מתוכה

    ביראת כבוד מופגנת בקבוק "שיווס".

    הכומר מזג את הוויסקי המשובח לשלושת הכוסות, העביר לי אחת

    מהן ובתנועת יד נמרצת כשאצבעותיו זקורות כלפי מעלה, הניע את

    ידו מעלה ואחר כך המשיך באיטיות כלפי מטה.

    מאחר וככול הנראה פקפק בכושר הבנתי, רכן הכומר לעברי ואמר,

    "זה בשביל שנמריא וננחת בשלום".

    מה אתה פונה אליי, אמרתי בליבי. מוטב לשנינו שתדבר עם הבחור

    שלך מנצרת.

    מרגע ההמראה ועד לנחיתה כשעתיים אחר כך, לא חדלו הכמרים

    מלשיר מיסות ותפילות שונות ומשונות, כאשר כול מאה וחמישים

    צאן מרעיתם, מחרה מחזיק אחריהם בשירה אדירה. למיטב זיכרוני

    השירה אכן הייתה ערבה לאוזן, אך אינני בטוח בכך, שכן מחשבותיי

    נסובו כול העת, באותם מאה וחמישים מוקדי אש במטוס, ובניחושים

    פרועים, לעברו של מי יהיה עליי לחוש, במטרה לכבות את האש

    שאחזה בבקבוק שבידיו של..., או אף אולי בבגדיו, או אולי ב....

    יכול אני להגדיר עצמי בדרך כלל כיהודי מאמין במשרה חלקית.

    למרות זאת, באותן שעתיים נצחיות, ניהלתי דיבור צפוף למדיי

    גם עם זה שלנו וגם עם ההוא מנצרת.

     

    נחתנו בשדה התעופה "מינרל וודי" בסביבות עשר בלילה.

    בשדה תעופה זה לא נערכות בדרך כלל טיסות לילה ואין

    מתבצעות בשדה נחיתות המגיעות מחוץ לרוסיה.

    אלו היו כנראה סיבות מספיק טובות לעובדי השדה שם,

    להעביר אותנו מסכת התעללויות ממושכות עד לקראת בוקר,

    על מנת ללמדנו שלהבא, ראוי שנמשיך במנהגנו ונטוס

    דרך מוסקבה.

    אגב, "החברים" בנתב"ג החליטו משום מה שהשם "מינירל וודי",

    נישמע הונגרי משהו ולכן מזוודתי, הוטסה אחר כבוד להונגריה

    ורק בחלוף שלושה ימים, הושבה לרשותי. 

     

     

    2. חמאם טורקי בנתב"ג

     

    מספר חודשים לאחר אותה "טיסה קדושה" וכמידי יום חמישי, באתר

    שבו שקדנו על הקמת הסנטוריום/המלון החדש בעיר קיסלובודדסק,

    חשנו בהתרוממות רוח כול שהיא, שכן היום כמה מאיתנו אמורים

    לעשות את דרכם ארצה, לסוף שבוע קצר.

    מזכירתנו הנאמנה סווטלנה או "סווט" בפינו, נכנסה למשרדי והודיע

    כי צלצלו ממשרד הנסיעות בעיר וגילו את אוזנה כי היום תתבצע

    טיסת צ'ארטר שלא מן המניין, ישירה מ"מינראל וודי" לנתב"ג. מיותר

    לציין כי טיסות כגון אלו, היו נדירות למדיי והתרחשו אחת לכמה

    חודשים אם בכלל. האפשרות להצטרף לטיסה שכזו קסמה לנו מאוד,

    שכן בתוך שעתיים היינו אמורים למצוא עצמנו על אדמת המולדת.

    האלטרנטיבה שבה למעשה עשינו שימוש על בסיס שבועי, הייתה

    לטוס דרך שיגרה למוסקבה, להמתין חמש שעות לטיסת "אל על"

    הממריאה בחצות בדיוק ולנחות בנתב"ג עם אור ראשון.

    ככול הנראה שלקח טיסת "האש הקדושה" פרח מזיכרוני זה מכבר,

    אחרת כיצד ניתן להסביר את התלהבותי לעשות שוב שימוש בטיסת

    KMV ישירה ושלא מן המניין.

    בחלוף כשעתיים הופיע בפתח משרדי סבטלנה ובידיה זוג כרטיסים

    לטיסה האטרקטיבית ומייד הוסיפה, כי הטיסה מלאה לחלוטין ואלו

    היו למעשה שני המקומות הפנויים האחרונים בה.

    בסביבות השעה שתיים, נפרדנו מעמיתינו באתר ועשינו דרכנו מהעיר

    קיסלובודסק לשדה התעופה מינירל וודי. אל הרכב הצטרף עמית נוסף,

    גרמן שמו, שהיה אמור לעשות את הדרך ארצה בדרך הרגילה והארוכה

    דרך מוסקבה. אותו גרמן, יליד ברית המועצות שעלה ארצה ושב

    לרוסיה במסגרת עבודתו בחברת אפריקה ישראל, הכיר טוב מכולנו

    את המנטאליות המקומית ובהיותו אדם פיקח וממולח למדיי, ידע לא

    אחת להפיק תועלת במצבים, שלנו נראו כאבודים מראש.

    חיוך ממזרי אופייני התפשט על פניו של גרמן.

    "דודי" הוא אמר, "יש מקום בטיסה, אין מקום בטיסה, אני טס אתכם!".

    "הלוואי" השבתי לו בחיוך, "אני אוהב אנשים אופטימיים, גם כשאין

    לאופטימיות שלהם על מנה לסמוך.

    הדרך מקיסלובודסק לשדה התעופה במינרל וודי משתרעת על פני

    כ 40 קילומטרים. באותם ימים סבל האזור לא אחת מפיגועי טרור

    שבוצעו ע"י מחבלים ובעיקר מחבלות מתאבדות צ'צ'ניות, בשל כך,

    הייתה דרך ראשית זו, רוויה במכוניות המשטרה המקומית. את הרכב

    שבו נסענו, וואן ישן מסוג מיצובישי, נהג בחור יהודי צעיר תושב

    קיסלובודסק. הבחור החליט בגיל שמונה עשרה להגיע ארצה ולהתגייס

    לגולני ובגמר השירות הצבאי, שב לקיסלובודסק. באחד הימים הופיע

    במשרדנו והחל לספר את קורותיו בעברית קולחת. מכאן ועד קבלתו

    לעבודה באתר, המרחק כבר היה קצר.

    בהמשך נסיעתנו בעת שחלפנו על פני ניידת משטרה נוספת,

    הורה לנו השוטר שניצב לצידה בתנועה נמרצת  של הנפת אלת

    העץ שבידו לעצור.

    "אדוני השוטר" אמר הגולנצ'יק, "מה עשיתי לא טוב"

    "לא לא נהגת יפה מאוד", השיב השוטר, "אבל יש לך מכונית

    יפה. תן כסף"

    כך, באופן הכי ישיר והכול כך אופייני באזור זה, פעולה שכונתה

     על ידינו ברבות הימים: "השלמת הכנסה".  

    "דודי מה להגיד לו" שאל הגולנצ'יק.

    "תגיד לו שיחפש את החברים שלו וברוסית אני מזכיר לך, שאפשר

     להגיד את זה במילה אחת שמתחילה ב קי ומסתיימת ב מט"

    אף תשובתי זו לא הצליחה להוציא משלוותו את הגולנצ'יק, שאדישותו

    המתמדת, שימשה לנו לא אחת כר פורה להתבדחויות על חשבונו.

    "די דודי, מה להגיד לו?"

    "תגיד לו שהרכב לא שלך אלא של החברה ושאתה רק נהג בחברה

    ואנחנו שלבושים במכנסי ג'ינס כמוך, סתם פועלים באתר ואין לנו כסף"

    השוטר ניסה את מזלו פעם נוספת אך משהבין שאנו דלפונים כמותו,

    הניח לנו להמשיך בדרכנו, עד לזירת המוקשים המרוכזת הבאה

    שציפתה לנו דרך קבע במתחם שדה התעופה.

    את שדה התעופה שבמינראל וודי, שדה שדמה יותר למוסך עלוב

    בדרום תל אביב, לא פוקדים תיירים ואו בעלי אזרחות זרה. רק אנו,

    חבורה מצומצמת של ישראלים, נהגו לפוקדו לעיתים תכופות. זו הייתה

    כמובן הזדמנות פז לה ציפו לובשי המדים בשדה למיניהם, והללו ממש

    הגירו ריר בהגיענו והסתערו בחדווה בלתי מוצנעת, על מלאכת "השלמת

    ההכנסה".

    המדובר בתהליך בן שלושה שלבים. עם הגיענו לשטח שדה התעופה,

    אנו נקראים לעצור במחסום הכניסה שלצידו ממוקמת עמדת הבידוק

    הראשונה. שוטר חמוש וחמור סבר, אוסף מידינו את הדרכונים ונכנס

    עימם לבדיקה הראשונה. בד"כ לא נוקפות דקות בודדות וראשו של

    השוטר מציץ מבעד הדלת ובתנועות ידיים נמרצות אנו נקראים פנימה

    אל הבוטקה. הריטואל קבוע למדיי.

    "הדרכון לא בסדר, הויזה לא בסדר, הויזה תקפה רק לאזור מוסקבה

    לא לכאן" וכו' וכו'.

    כמי שמנוסים כבר דיים בחוויה הריטואלית הזו, אנו מגיבים במשפטים

    השגורים בפינו זה מכבר, כגון: "הכול בסדר, הויזה בסדר, מה עכשיו."

    כמובן שהמענה ניצבע מייד בגוון ירקרק ובד"כ זה מתחיל בדרישה לתשלום

    קנס בן כמה עשרות דולרים וככול שאנו עומדים בסירובנו, המחיר יורד

    ויורד ולעקשנים שבנינו, זה אף מסתיים לעיתים בלא כל תשלום.

    להצלחה רבה יותר זכו אותם שוטרים, בקרב המבקרים המזדמנים

    שבאו מהארץ מעט לעט לבקר אותנו באתר וכול שחשקה נפשם

    באותם רגעים, היה להתעופף מוקדם ככול האפשר מהמקום ושטרות

    ירוקים, הצליחו תמיד לזרז את תהליך השיבה לארץ.

    בכניסה למבנה המוזנח הנקרא בפי המקומיים מסיבה לא ברורה טרמינל,

    חוזר על עצמו מחדש אותו סיפור בדיוק, אלא שכאן האיום נעשה מוחשי

    ומטריד ממש, משום שכאן סביר שאם תעמוד בסירובך, תשלח במהרה

    אל חדר החקירות הסמוך, חדר המזכיר בגודלו ובמראו צינוק מתקופת

    המנדט.

    באחת מטיסותיי ארצה, הצטרף אלי חברי ד"ר מארק רוסנובסקי, שהינו

    רופא התאחדות הכדורגל בישראל ושאת שירותיו שכרנו, על מנת שיסייע

    בידינו בהקמת הספא הענק שבמלון. האיש החביב הזה שנולד ברית

    המועצות, דווקא הוא נעצר בעמדת הכניסה לטרמינל ונישלח אחר כבוד

    לחקר החקירות. נותרתי באולם הנוסעים האפור והאפלולי לבדי והדקות

    נקפו ונקפו ומועד המראת המטוס למוסקבה כבר היה קרוב למדיי.

    החלטתי בחוצפה ישראלית אופיינית, להיכנס לחדר החקירות וכך עשיתי.

    להפתעתי מצאתי את הדוקטור ושני השוטרים שמעבר לשולחן הקטן,

    מחויכים כשהם ממששים בעונג רב מיני מזכרות שהדוקטור היה שולה

    מתיקו ומניחן בפניהם. היו אלה מחזיקי מפתחות ועטים שעליהם

    הופיע בגאון, הלוגו של התאחדות הכדורגל הישראלית המפוארת.

    כך עלה בידיו של ד"ר רוסנובסקי, לפדות את חירותו בנזיד עדשים.

    התחנה השלישית בנתיב ייסורים זה הייתה הקשה מכול, שכן אותה

    איישו אנשי ה ק.ג.ב. או בפי המקומיים PSB. לנו הישראלים שמעללי

    ה ק.ג.ב. הילכו עלינו אימים לאורך שנים רבות, המפגשים הראשונים

    איתם, היו דווקא מוצלחים למדי, אבל מבחינתם, לא מבחינתנו משום

    שנאלצנו פעם אחר פעם, להיפרד ממספר שטרות בכול מפגש שכזה.

    עם הזמן התחלתי לשנות טקטיקה ומפעם לפעם הגבתי בקשיחות יתרה

    לדרישותיהם ולהפתעתי כי רבה, התחוור לי שככול שאני מפגין ביטחון

    ותקיפות יתר, סיכויי להיחלץ מהם בשלום גוברים. באחת הפעמים

    שלפתי מארנקי את כרטיס הביקור של המושל הכול יכול של המחוז,

    מחוז סטברופול. הנחתי את הכרטיס על השולחן על מנת שגם הם

    יוכלו לזהותו ועשיתי עצמי כמי שמנסה לחייג אליו מהטלפון הסלולארי

    שהיה ברשותי. הללו  הביטו במעשיי בהשתאות שניות מספר שלאחריהן,

    הטיחו את הדרכון אל השולחן בכעס וקראו לעברי ברוגז:

    "לך, לך, החוצה".

    קשה לתאר במילים את תחושת שביעות הרצון שהציפה אותו באותם רגעים.

     

    נחזור אל אותו יום חמישי, לטיסת הצ'ארטר המיוחדת ולאותו גרמן

    האופטימי ללא גבול. בסופו של אותו חיקור/בידוק "תלת שכבתי",

    נפרדנו מגרמן שכאמור לא היה ברשותו כרטיס לטיסה הישירה לישראל

    ושמנו פעמינו אל חדר יציאת הנוסעים.

    דקות ספורות בטרם מועד ההמראה, נדהמנו לראות את גרמן חביבנו, צועד

    לעברנו בנונשלאנטי אופייני.

    "איך הצלחת לעשות את זה" שאלתי בפליאה. "מישהו ביטל כרטיס ברגע

    האחרון?"

    שוב התפשט החיוך המוכר על פניו.

    "ניסיתי כמה פעמים עד ששוכנעתי שאכן הטיסה מלאה לחלוטין ואז ביצעתי

    את נשק יום הדין"

    "נו" האצתי בו, "ספר".

    "שלפתי שטר של מאה דולר, כזה שרואים כאן רק בסרטים, משהו כמו

    חצי משכורת חודשית כאן. חבל שלא יכולתם לראות את העיניים של

    הפקידה בדלפק ואז היא שאלה אותי אם אני מוכן לשבת במעבר

    על ארגז עץ שמשמש את הצוות, משהו הדומה לארגז תפוזים היא אמרה.

    עניתי לה שכן והינה אני איתכם".

    ואכן כך בדיוק עשה גרמן. כשישבנו מונח אחר כבוד על ארגז עץ במעבר

    הצר ממילא של מטוס הטופולב, שעשה גרמן את דרכו לנתב"ג.

    מוטב לכם קוראי הנאמנים, שלא לטעות ולחשוב שסיפורו של גרמן וארגז

    התפוזים, הוא הוא הפאנץ בטיסה האמורה. רחוק מכך. את מה שציפה לנו

    בהגיענו לנתב"ג, לא יכולנו לשער אף במחשבותינו האפלות ביותר.

    מקץ שעתיים, נגעו גלגלי הטופולב באדמת ארצנו. כרגיל, סיבה טובה

    לשחרר אנחת רווחה, להפעיל את הטלפון הסלולארי הישראלי ולהתאחד

    עם אשתי שכבר נמצאה בשדה.

    לא חברת תעופה כ KMV תשלם סכום כסף נוסף, רק כדי שהמטוס

    יחובר לאחד השרוולים המאפשרים כניסה מהירה וישירה לטרמינל.

    המטוס הסיע אל עבר רחבת בטון נידחת באחת מפינות השדה וכיבה

    את מנועיו. הדקות נקפו ונקפו ומאום לא קרה. הייתה זו שעת צהריים

    אופיינית של חום יולי אוגוסט בישראל. השמש הכתה בעוצמה רבה

    על בגופו של מטוס הטופולב הכסוף.

    מערכת האוורור לא פעלה ומיזוג אויר, הס מלהזכיר. מרגע לרגע האוויר

    במטוס האטום נעשה קשה יותר ויותר לנשימה והנוסעים כולם כבר הגירו

    זיעה בכמויות אדירות. צוות הדיילים שכמובן היה מודע לבעיה המתרחשת

    במטוס, בחר לפעול בדרך מקורית למדיי. הללו פשוט החליטו להסתתר

    והם נעלו עצמם בקדמת המטוס.

    זה בדיוק הזמן לעמוד על אופיו של הנוסע הרוסי הממוצע, המקבל

    כול דבר כגזירה ממעל ואין פוצה פה ואין מצפצף. נגזר עלינו

    להיחנק במטוס, אז נחנק אבל נעשה זאת בשקט. מין התייחסות

    כזו אל המטוס כאילו המדובר ב"גולאג" מעופף.

    הטלפון שבכיסי השמיע את קולו.

    "מה קורה לך" שאלה אשתי, "לפי לוח הטיסות הנוחתות אתה כבר

    כאן 25 דקות".

    ניסיתי להסביר לה את חומרת מצבנו, אך ככול שהשיחה התארכה

    יותר ויותר, הבנתי שהסיפור שבפי, נישמע באוזניה הזוי ובלתי אמין

    לחלוטין. קמתי ממקומי רטוב לחלוטין מזיעה והכיתי בידי בחוזקה

    על תאי המזוודות שמעל לראשי, בניסיון לעורר רעש שיגרום לדיילים

    המסוגרים בקבינה, לצאת ולהסביר לנו מה לעזאזל קורה במטוס.

    מיותר לציין שאיש מהם לא עזר אומץ לצאת אל הנוסעים.

    מה שהדהים אותי יותר מכל ברגעים הזויים אלו, היו המבטים

    המוזרים שהפנו אליי כמה מנוסעי המטוס הרוסים. משום מה

    דווקא התנהגותי כמי שאינו מוכן לקבל את המצב כגזרת גורל,

    נראתה להם תמוהה.

    הגיע העת לפעול וביתר תוקף שהרי על אדמת ארצי שלי, מונח לו

    המטוס האטום בו אני כלוא. חייגתי 100 למוקד המשטרה:

    "שלום. שמי דודי ירון. אני יודע שמה שאומר לכן ישמע מטורף

    ולכן זה שמי, מספר תעודת הזהות שלי הינו..... דרגתי הצבאית הינה....

    אני כלוא עם עוד 150 נוסעים בתוך מטוס רוסי בנתב"ג. אין במטוס

    אויר אנשים מתחילים פה להתעלף".

    "מה זאת אומרת כלוא? איפה הצוות?" שאלה המוקדנית.

    "חברי אותי מייד למשטרת נתב"ג" דרשתי בתוקף. כעבור מספר

    שניות אכן כבר נמצאתי בקשר עם שלטונות הנמל. הללו משום

    מה ניסו לברר איתי תחילה, באיזו רחבה בדיוק עומד המטוס.

    "לא יודע. תבררו במגדל פיקוח שלכם" השבתי ברוגז ובשלב זה

    עברתי לשלב האיומים:

    "תקשיבו טוב למה שאני אומר. האוויר פה נגמר ואנשים מתחילים

    להתעלף. אם תוך שלוש דקות אני לא רואה את הצוותים שלכם

    סביב המטוס, אני אישית פותח את כול פתחי החרום במטוס הזה

    פשוט כדי להציל חיים ולא מעניין אותי כמה נזק יגרם למנוולים האלה".

    "אנחנו כבר בדרך".

    ואכן, בתוך כשתי דקות הוקף המטוס בעשרות רכבי חרום והצלה.

    בחלוף כמה דקות נוספות שנמשכו כנצח, נפתחו מבחוץ דלתות

    המטוס. כשירדתי סוף סוף בכבש המטוס, הבחנתי באחד מעובדי

    השדה שניראה לי סמכותי ודומיננטי משאר עמיתיו.

    "אתה האחראי פה?" שאלתי.

    "כמו יהודי טוב, מיהר הלה להשיב לי בשאלה נגדית:

    "ואתה זה שצלצל אלינו"

    משהשבתי בחיוב, פרץ הלה במטר קללות, תוך שהוא מבצע תנועות

    נמרצות לעבר תא הטייס של מטוס הטופולב.

    "המטומטמים האלה שכחו להביא איתם את המתאם, האדפטור,

    שאמור לחבר בין הגנראטור המערבי שלנו לשקע הסובייטי שמטוס.

    שכחו, אתה מאמין? ככה נתקעתם בלי חשמל, בלי אוורור ובנוסף

    לכול, הנעילה שחשמלית של הדלתות לא אפשרה פתיחה רגילה.

    מפגרים, פשוט מפגרים"

    את המבטים שנעצה בי אשתי כשראתה אותי צועד לעברה רטוב

    לחלוטין ומדיף ניחוחות זוועה של זיעה, מוטב שאחסוך מכם.

    מאותו יום גמלה בליבי סופית ההחלטה. לא עוד טיסות ישירות. לא

    עוד קיצורי דרך הרי אסון. לא מכאן לשם ולא משם לכאן. נמשיך

    ונטוס אך ורק דרך מוסקווה. נמתין חמש שעות לטיסת ההמשך

    של אל על. זהו, סופית, שהרי עד כמה ניתן להמשיך ולהתגרות בגורל.

     

     

    3. השף המעופף

     

    השף איתן מזרחי הינו שף מוכשר באופן יוצא דופן ולא פחות

    מכך חבר ראוי להתרועע. בתקופת הקמת הסנטוריום/המלון בקיסלובודסק,

    עשה השף מזרחי לא אחת במקום, כשהוא מרביץ תורה במקומיים

    ומלמד אותם את רזי המטבח המערבי המודרני. הללו התקשו לא מעט

    בהבנת והכלת סטנדרטים זרים אלו.

    "שף,בופה? מה כול אורח במלון יוכל לאכול כמה שרק ירצה?"

    תהו המקומיים, אך הוא המשיך להרביץ בהם תורה והתוצאות לא

    אחרו לבוא. לשיאו הגיע איתן ימים ספורים לאחר פתיחת

    הסנטוריום/המלון, כאשר שקד ימים כלילות על הכנת ארוחת הכריסמס

    המפוארת. לחגיגת כריסמס כמו לדברים רבים אחרים ברוסיה, קיימת

    שבלונה קבועה וידועה מראש.

    תחילה נערכת ארוחת ערב חגיגית איטית ומלווה בהופעות של אמנים

    רבים. בחצות בדיוק, נעצרת כול פעילות והנשיא נושא נאום טלויזיוני

    והכול מצווים להאזין לדבריו. לכשמסתיים הנאום, נורים מטחי זיקוקי

    הדינור ולאחריהם חוזרים הכול ובמשנה מרץ, לעסוק בהמשך ארוחת

    הערב החגיגית וכמובן שהוודקה נשפכת כמים. אזכור עוד זמן רב את

    הרגע שבו, הוביל השף איתן מזרחי, שורה ארוכה של עגלות שהיו

    עמוסות בכול סוגי ומיני הקינוחים האפשריים ומשאלו ניכסנו לאולם,

    מאות האורחים קמו בספונטניות על רגליהם וליוו אותם במחיאות

    כפיים סוערות וממושכות.

    בעיה אחת וקשת פיתרון הייתה לו לידידי הטוב השף איתן. הוא סובל

    מפוביית טיסה, חרדה אמיתית ובלתי ברת כיבוש.

    מין הידוע הוא ברוסיה שהחל מה 24 בדצמבר ועד לאמצע חודש ינואר,

    המדינה שובתת מכול פעילות ולכך מוסיפים המקומיים שבימים אלו,

    כולם ממילא שיכורים. האמרה הזו הגיעה כמובן גם לאוזניו של השף

    איתן מזרחי וזו, כבר הילכה עליו אימים.

    למחרת ליל המסיבה שנמשכה עד שעות הבוקר וכשכול אורחי המלון

    מוטלים הלומי וודקה בחדריהם, עשינו השף איתן ואני את דרכינו

    לשדה התעופה שבמינרל וודי בדרכנו הארוכה לישראל. מאחר

    ומרבית האוכלוסייה אכן הייתה במצב שיכרות מתקדם, הפעם

    הצלחנו ובקלות רבה לעבור בשלום אף את נקודות הביקורת של

    לובשי המדים לסוגיהם.

    סימנים ראשונים של פוביית הטיסה החלו להפציע אצל השף:

    "דודי" פנה אלי איתן "איך נדע שהטייס לא שיכור כמו כולם."

    כמובן שמיד ניצלתי הזדמנות זו להשיב לו כדרכי בקודש במצבים

    שכגון אלו:

    "שמע איתן. אם ננחת בשלום במוסקבה, זה יהיה הסימן שהטייס לא היה

    כנראה שיכור מוחלט"

    בעודנו ספונים בחדרון המשמש את היוצאים בדרכם למטוס, הגיע אלינו

    נציגת חברת KMV והחלה לעדכן את אלו שהיו בקרבתה, שבמטוס

    התגלתה תקלה. אין מטוס חליפי בנמצא ולכן עלינו להמתין, עד אשר

    יוברר האם עלה בידי המכונאים במקום, להתגבר על התקלה. מיותר

    לציין שבמוחי חלפה אפשרות נוספת שלפיה, המכונאים המבוסמים

    גם הם, יחליטו להטיס אותנו גם ללא תיקון התקלה בפועל. כמובן שלא

    שיתפתי את השף איתן במחשבותיי אלו, שכן היה לו כבר דיי והותר

    גם ללא "עזרתי".

    בעת תיקון התקלה, ניגש אחד מאנשינו לעובדת חברת KMV, אישה

    רוסיה מבוגרת ועבת בשר:

    "אני רואה שיש מעט נוסעים בגלל החג. יש לך אפשרות אולי לשדרג

    אותו לחלק הקדמי של המטוס?

    "תן לי משהוא בשבילך שוקולד לילדים" השיבה לו הגברת המפורכסת.

    הבחור תחב לידיה שטר בן 10 רובלים, השווים בערכם בערך לשקל

    בודד. דקות אחר כך, כבר הצטרף אלינו כשבידו כרטיסי עלייה

    חדשים למטוס. למותר לציין שלא התלהבתי מהשדרוג לכאורה,

    שכן במטוסים הללו, אין בנמצא מחלקת עסקים או משהו בדומה לזה.

    יותר מכך, מאחר והטיסה בחברה זו ובעיקר במטוס מסוג זה,

    עלולה להסתיים שלא כדרך הטבע, הריי שמין הידוע הוא שבתאונות

    הנגרמות בהליך הנחיתה בעיקר, סטטיסטית ליושבים בזנב המטוס

    סיכויי הישרדות גבוהים יותר.

    בחלוף כשעה נוספת, שוב הגיעה לחדר הגברת מ KMV והודיעה

    לנו כי המטוס תוקן ומייד תתאפשר העלייה אליו. זה היה האות

    לשף איתן, להעלות את מפלס החרדה בשלב נוסף וכך אכן עשה.

    אחזתי בזרועו של השף ויחד עשינו דרכנו לעבר מטוס הטופולב 154.

    בעודי מטפס במעלה המדרגות, הבטתי בזוג גלגלי החרטום של

    המטוס ונחרדתי למראה עיניי. שני הצמיגים היו בלויים וחלקים

    כישבנו של תינוק. נהדר אמרתי בליבי. כאן יורד שלג קל אך

    במוסקבה הרי יורד שלג כבד. הם מטורפים החברה הללו. צריך

    לשלול להם את רישיון הטייס עכשיו ומייד. השף שכנראה הבחין

    במבטים שנעצתי בגלגלי המטוס, נזעק מייד:

    "דודי מה קרה"

    "הכול בסדר אחי" השבתי לו. "אתה צמוד אליי. אתה הרי זוכר

    שאני איש מקצוע בתחום התעופה. אני אסביר לך על כול שלב

    ושלב בטיסה והכול יהיה בסדר",

    כך, כשאני אוחז בזרועו של השף, חלפנו את דלת הכניסה במטוס

    והתמקמנו בשורה השנייה בסמוך לתא הטייס. אני בכיסא שסמוך

    למעבר והשף איתן בכיסא שלידי.

    לפתע נפתחה דלת תא הטייס ומבעדה יצא טייס ענק ממדים,

    לבוש בחליפה שאת שרווליה עיטרו פסי כסף. הטייס היה כול

    כך גבוה, עד שנאלץ להטות את ראשו בכדי להימנע מפגיעה

    בתקרת המטוס. מין הידוע הוא שגופו של מטוס הטופולב ,154

    הינו צר למדיי ועל כן, נאלץ אותו טייס שלהערכתי גובהו היה מעל

    לשני מטרים, להטות כל העת את ראשו.

    השף איתן לא יכול היה להסיר את מבטו מהטייס שהתקדם

    לעברנו. סביר להניח שאם היה ברשותו של השף מכשיר "ינשוף"

    משטרתי, מייד היה מסתער על הטייס ומאלצו לבצע בדיקת אלכוהול.

    ואז... ניחתה על השף המכה הסופית.

    הטייס הענק כשחיוך גדול משוך אל פניו, רכן לעברי העניק לי

    חיבוק דוב ושאל בעניין לשלומי. באותו הרגע כבר זיהיתי אותו,

    אך לשף איתן, זה כבר היה מאוחר מידיי. הוא קפץ על רגליו

    כנשוך נחש והחל לצרוח בקול גדול:

    "חברה כולם לרדת, לא טסים איתו הטייס שיכור".

    אם להודות על האמת, על פניו הגיע השף למסקנה הגיונית,

    שכן איזו סבירות כבר יכולה להיות לכך שאותו טייס מכיר

    אותי משכבר הימים. השף איתן כשמבט מבוהל על פניו, החל

    מפלס דרכו במהירות לעבר דלת היציאה, כשאני מזנק אחריו.

    "הוא שיכור הוא שיכור", זעק השף ואני נתקפתי בהתקפת צחוק

    ממושכת ובלתי נשלטת, שלא אפשרה לי לשחרר לעומתו יותר

     משלוש מילים:

    "זה זה מהפוליש, זה זה מהפוליש".

    בשלב זה כבר היה מנוי וגמור עם השף, שגם דעתי כנראה

    נטרפה עלי לחלוטין. כמה מחברינו הנוספים שהיו בקרבתנו

    במטוס, הצליחו בסופו של דבר להשתלט על השף ולהחזירו

    למושבו. רק בחלוף דקות ארוכות מששכח הצחוק שהשתלט

    עלי, הצלחתי להעביר לשף את סיפור המעשה.

    מספר חודשים קודם, הופיע באתר בניית המלון אדם גדול מימדים

    וניהלתי עימו שיחה חברית למדיי. הוא הציג עצמו כטייס בחברת

    KMV אך מאחר והשכר בחברה לא משהו ולדבריו גם מס'

    הטיסות שעליו לבצע אינו רב, היה עליו למצוא מקור להשלמת

    הכנסה. מעצם היותו אדם טכני, הוא הציג בפני מכונה לליטוש

    רצפות שיש, מכונה שבנה בעצמו והופעלה על ידי מנוע של

    מקדחה חשמלית. מאוד חיבבתי את האיש החרוץ הזה ועצם

    עיסוקו העיקרי כטייס, הביא אותנו לנהל שיחה מעניינת בתחום זה.

    מאחר והשיש בלובי המלון, השתרע על פניי שטח של כ 2,000

    מטרים רבועים מחד ומאידך בשל מוגבלותו של המלטשת שבנה,

    היה זה אך בלתי הגיוני למסור את עבודת הליטוש והפוליש

    לידיו של טייס חביב זה.

    אז לך תסביר לחברך השף הנתון בחרדת טיסה, שהטייס הוא

    אכן מכר שלך ושבעצם מדובר בבעל מקצוע בתחום הפוליש.

    נשמע הגיוני נכון?

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/10/11 15:13:
      מצטער שפספסתי בכתובת שמסרתי לך. לא לכאן הייתה הכוונה (החומר כאן חלקי ולא עובד סופית (אתקן אותו עכשיו). הבלוג נמצא ב: www.dudiyaron.blogspot.com תודה דודי
        8/10/11 21:48:
      נחמד מאוד. סוף סוף מצאתי את הבלוג האבוד משיחתנו ביום כיפור :-) ממתין לפרקים הבאים...

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דודיda
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין