כותרות TheMarker >
    ';

    ערפילית אוריון

    חוויות, הגיגים ושאר ירקות

    תגובות (6)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      4/10/11 13:02:

    צטט: עדן אוריון 2011-10-04 12:12:46

    שלא תבין לא נכון, יש לי דברים אמיתיים, מרגשים ומרתקים שאני עושה עכשיו, אני מאמין שאם תפשפש לעומק בבלוג הזה גם תראה. מצד שני, כפי שאמרתי זה ריגוש נעים (יחד עם הכאב שבו) ובחינם. אז לה לא?

     

    ההווה מספק הרבה יותר שמחה מהעבר, העבר מת ונגמר, מלשונו הוא - עבר.

    אדם צריך לחיות בהווה,

    ככל שאנחנו מוכנים להתנתק יותר ויותר מן העבר, וכל אחד סוחב איתו זכרונות אלו או אחרים,

    מוחינו שקט ושליו יותר לקבל את ההווה, להטמע בכלום, יש בזה בגרות וחוסר פחד לעמוד מול מוח שהוא ריק,

    המוח חרד להיות ריק והוא ממלא עצמו במחשבות.

     

    למה האדם לא סומך על החיים שיש בהם הרבה מעבר לשטחיות של להתרפק על זכרונות,

    הרבה מעבר להנאה והכאב בצידה שהם מספקים?

     

    אולי בגלל שהוא לא מבין מול מה הוא עומד.

      4/10/11 12:12:
    שלא תבין לא נכון, יש לי דברים אמיתיים, מרגשים ומרתקים שאני עושה עכשיו, אני מאמין שאם תפשפש לעומק בבלוג הזה גם תראה. מצד שני, כפי שאמרתי זה ריגוש נעים (יחד עם הכאב שבו) ובחינם. אז לה לא?
      4/10/11 11:25:
    תשובה מושכלת יותר: הייתי בהודו די מזמן, לפני כ-10 שנים, הודו היתה עולם אחר, הכל זול, פתוח ונגיש, זה היה שיחרור מכל מה שהיה בארץ, מההורים, מהחברה, מהשיפוטיות, היה שם חופש להיות אתה עם עצמך ולטייל כמה שתרצה כמעט, אף אחד על הראש, שקט, נופים מהממים והרפתקאות בלי סוף, הודו היתה כמו סם, כמו דלת פתוחה ללב רעב, הכל אפשרי שם, הכל זורם ואז באתי לפה. הייתי מתרפק על הודו בכל עת, מספר כמעט לכל בן אדם על הדרך כמה יפה שם, כמה חופש היה וכמה רגוע ושקט, כמה מיוחד, פה היה רע והמחשבות הללו היוו בריחה נעימה. בזמן האחרון זה נעלם, בפעם האחרונה שנשאלתי על הודו, זה היה אתמול ואתה יודע מה היתה התשובה? שכחתי, זה היה מזמן... ההתרפקות על העבר מהווה מפלט לעיתים ללב כואב, לנפש צמאה, אך היא אינה הדבר האמיתי, ככל שאתה קרוב לעצמך ושלם עם עצמך, הצורך הזה הולך ומתפוגג, אתה מבין, שאיפה שאתה לא נמצא, התשובה היא לא במקום, אלה בעצמך וביכולת שלך להשלים עם ההווה ולוותר על מה שהיה.
      4/10/11 10:45:
    אם כך, אז אולי הגיע הזמן לשחרר, בהווה לא פחות טוב :).
      4/10/11 09:39:
    אני מוצא שדווקא החלום , שלפעמים טעמו מריר (ביטר למון נראה לי הטעם הנכון) הוא הכיף האמיתי, התשוקה והכמיהה, לפעמים נעימות יותר מהדבר הממשי.
      4/10/11 08:18:
    יפה, לעיתים חלומות מתוקים הם מה שאומר לנו שלא סיימנו משהו עד הסוף באותה התקופה, משהו עוד צמא בפנים, אותה תשוקה עדיין קיימת וצריך למצות איתה את הדין, אם אתה רעב לים, לך אליו, מצא לך זמן מפה לשם, הרי לשם זה כתבת את הבלוג לא? משום שהתהיה אם כן או לא עודנה קיימת, מציקה, אז למה לא בעצם?

    ים

    6 תגובות   יום שלישי, 4/10/11, 07:44

    הבילוי האולטימטיבי, לכל גיל, כמעט בכל עונה. מאז שאני זוכר את עצמי עוד לפני שהיה לנו כלי רכב...

     

    ''

     

    חוף גורדון, 1965

     

    ימי שבת, המשפחה מתארגנת, סל עם פירות כל אחד עם מגבת, וכמובן מזרון ים מתנפח.ץ יורדים את כל שבעים ושתיים המדרגות צועדים לאורך שדרות עמנואל עד למפגש עם רחוב ארלוזרוב. תחת עצי הפיקוס שנותנים צל חשוך לאורך כל השנה. שם בפינת עמנואל הרומי-ארלוזרוב לכוון מערב – הים עוצרים מונית שרות

    אלו היו מוניות הצ'קרס, כמו בניו יורק בזמנו, רק שכאן, באופן מוזר למדי, צבועות בשחור. שיהיה יותר חם בפנים... כשאני חושב על זה היום המרחק לים הוא אולי קילומטר, אולי אפילו פחות, אבל לקחת משפחה שלמה עם שלושה ילדים קטנים ברגל בחום – טוב עדיף מונית.

     

    ''

     

    אמי אוחותי ואני, חוף גורדון, 1968

     

    ומגיעים לחוף, חוף גורדון. היו אלה הימים טרום כיכר אתרים המפלצתית. היתה בריכת גורדון שאליה גם היינו מרבים ללכת ובצמוד אליה מצד אחד חוף גורדון, ומצידה השני חוף הילטון. הורי ביכרו את חוף גורדון. שם פגשו את חבריהם, היה אפשר לשכור כיסאות נוח (אני לא סגור לגמרי כמה הם היו נוחים...) עם איזה מתקן צל מעל הראש, אבי היה ממלא את ריאותיו ומנפח את המזרון. שנים אחר כך יכולתי לעשות זאת בעצמי. ואז הוצאו מאחד התיקים מגרפה ואת ודלי מפלאסטיק והיינו יכולים לבנות ארמונות בחול ולחכות שהגלים הקטנים ישטפו אותם. אהבנו מאוד לחפור בורות עד שהגענו לגובה המים והבור הפך למאין באר ולאט לאט שוליה התמוטטו לתוכה. שיטת בנייה אחרת, היתה לאגרף מעט בוץ מהחוף ולטפטף אותו למגדלים, על מגדלים תילי-תילים. כמה עשורי שנים אחר כך, גיליתי את גאודי, וחשבתי שאולי גם הוא בילדותו שיחק בבוץ בים?

     

    ''

     

    ''

     

    ארטיק בים, שלושת האחים - 1971-2

     

    בגיל חמש, למדתי לשחות בבריכה הלימודית ברמת אביב, וכמובן שרציתי לבדוק האם אפשר לשחות גם בים, ויכולתי, למרות המים שצרבו מעט את העיניים (משקפי השחייה עוד לא הומצאו אז) לשחות עם הורי עד לשובר הגלים המתהווה וחזרה.

     

    ''

     

    בריכת גורדון - 1966-7

     

    השנים חלפו עברו להן, ובקיץ של כיתה ד' החלטנו כמה חברות וחברים לספסל הלימודים לבית הספר הר-נבו שאפר ללכת בעצמינו לים, בלי ההורים... אז החלפתי את חוף גורדון בחוף שרתון שהיה צמוד למה שהיה אז, מלון שרתון. מסלול ההליכה אמנם התארך במידה מסוימת יען כי הייתי עובר דרך שדרות נורדאו להפגש עם החבר'ה לפני אבל זה היה שווה. הרגשת השייכות והעצמאות – אין שנייה לה. גם לשם הבאתי את המזרון, שכבר החל להראות סימני התיישנות, ויואב לימד אותי "לתפוס גלים" בהתחלה ללא מזרון, מה שנקרא מאוחר יותר Body Surfing, אחר כך עם מזרון, ומאוחר יותר גם "גלשן" קלקר. היתה זאת שנת 1971, אני חושב שכבר אז התחלתי (ואולי התחלנו) להתעניין גם בבנות שחיכו לנו על החוף שנסיים עם תפיסת הגלים. היה שם קיוסק, שכיכב שנה אחר כך ועוד ארבעים שנה ואולי יותר בסרט האלמותי "מציצים". למדתי לאכול שם דברים שלא הכרתי: פיתה עם חומוס, ומעדן שהיה שיא הקולינריה מבחינתי – שקשוקה. על הדלפק היו מיכלי זכוכית גדולים למדי ובהם מיצים ממותקים שהיו מקוררים במטילי קרח ענקיים. חצי פיתה וכוס מהמשקה הצונן הזה היוו סיום מושלם ליום של ים.

     

    לאמי היה דוד, הדוד פרנק. דוד פרנק אהב לחיות את החיים בנועם, לא לעבוד קשה מדי, אהב נשים, ואת הים. כשסיפרתי לו שאני כבר שוחה למרחקים, הזמין אותי לשחיות של אחר הצהריים הים. היינו מגיעים עם הפולקסוואגן שלו לחוף שרתון. שם במלתחות, בסדר יקי-גרמני מתפשטים ומניחים את הבגדים, בצורה מסודרת, לובשים את בגדי הים, ופוסעים אל המים. שוחים במשך שעה ארוכה מסביב לשוברי הגלים של החופים – עד לחוף גורדון. שם היינו יוצאים מהמים ומתחילים בהליכה בחזרה לחוף המוצא. עם חזה נפוח מגאווה (של ילד רזה מאוד) ופרנק שחשבתי אז, שמכיר (כנראה היטב) את כל הנשים על החוף...

     

    כשהייתי בחטיבת הביניים התודעתי לספורט גלישת הגלים. ישבתי ליד דורון בן-זכאי שהיה מביא קרעי מגזינים מהוהים של גלישה באנגלית, למדנו לשנן את שמות הגולשים הגדולים של אותה תקופה, ולחלום על גלים גבוהים יותר מכל מה שראינו בחופים הישראליים. אין ספק שהחלומות האלה היו נעימים יותר  מלימודי ההסטוריה והמתמטיקה (אותה גיליתי בשלבים מאוחרים יותר של  חיי).

     

    עודד לקח אותי יום אחד לטופסי, טופסי קנצפולסקי ז"ל, עו"ד שמצא בים את ייעודו. היה לו מבנה בין שני חופי ההילטון, שם בנה גלשנים, תיקן גלשנים שk אחרים והיה משכיר לנערים שרצו למוד את רזי הגלישה בעצמם. ככה למדתי לגלוש: לחתור עם גלשן הפיברגלאס לאורך שובר הגלים עד שעוברים את הגלים, לחכות בסבלנות תוך כדי שיחה עם גולשים אחרים, ואז, כשמגיעה סדרת גלים חדשה לחתור במרץ ולנסות לתפוס את הגל. כאשר  תפסנו את הגלים, כלומר הם החלו לשאת אותנו במהירות אל החוף, או אז היה צורך להיעמד על הגלשן ולגלוש בעמידה ואם ניתן, לבצע גם תעלולים שונים לאורך הגל. היתה היררכיה שלמה בין הגולשים, למי מותר לתפוס את הגלים הטובים יותר, איפה המתחילים תופסים את הגלים וכמובן היכן אלה שכבר דבק בהם התואר "גולש". חשוב היה להבין את אותה היררכיה  כדי שלא להיכנס לעימותים אלימים. כמה מוזר שביום שהתגייסנו לצבא, כל ההיררכיה הזו התפוגגה לה בשניות כאשר מצאתי את עצמי שוטף סירים בבקו"מ במשך כמה ימים טובים יחד עם "מלך" הגלישה של אותם ימים (אני מאמין שהוא עדיין גולש גם היום) גלי זינר.

     

    הורי שלא חשבו שכדאי להשקיע בגלשן יקר מתוצרת חוץ, אתו בכלל היה צריך לייבא... אפשרו לי לבנות על גג הבית גלשן משל עצמי. כך למדתי בעזרת שכני יובל (המוזכר בפוסט קודם) כיצד לשייף את גוש הפוליאוריטן, להקנות לו צורת גלשן ולצפות אותו במעטפת סיבי זכוכית ופוליאסטר. תחילה בנינו גלשן לעודד ואחר כך גלשן לעצמי, צבעתי אותו בצהוב עז עם כיתוב של אותיות שמי ומשפחתי בגדול EO, כמו שגדולי בוני הגלשנים קראו לעצמם, G&S (Gordon & Smith). מה רבה היתה הפתעתי למצוא יום אחד תמונה שלי בעיתון עם הגלשן והאותיות הללו מתנוססות עליו...

     

    ''

     

    בסוף כיתה י' כבר היתה לי חברה... עבדתי כל הקיץ בעבודות שונות, חלקן במפעל הארנקים של אמה של אותה חברה ואת הכסף שהרווחתי, השקעתי ברכישת גלשן שבנה ניר קנצפולסקי. בנו של טופסי, שהקים אחר כך שחברה משגשגת לגלשנים Intersurf. היתה לי הזכות לעצב את ציור סרטן הלובסטר שעיטר את הגלשן שלי.

     

    ''

     

    בסוף אותו הקיץ, עברנו לגור ברמת השרון. המרחק כבר מזמן לא מרחק הליכה, ורשיון נהיגה עדיין לא היה בכיסי, וכך הלכה לה והתפוגגה תקופת הגלישה של חיי. לפעמים אני משתעשע ברעיון של רכישת גלשן ארוך ולנסות ולחדש את ימי הגלישה, אולם כנראה שהמשפט "לכל זמן ועת לכל חפץ" נכון במקרה זה.

     

    לא, זה לא אומר שזנחתי את הים.... רק אופי הביקורים בו השתנה. בשנתיים  האחרונות של הלימודים, עד לגיוס ביליתי עם קבוצת חברים, שהיה היה לה מקום המפלט בערבים אל תוך לילות ארוכים של ישיבה מול מדורות קטנות (שעוד אפשר היה להדליק) עם סיגריה מגולגלת (כבר לא ראשונה) ובקבוק יין. כמה מהלילות הללו חרוטים לי לטובה היטב בזיכרון.

     

    הצבא, הלימודים וההתמקמות עם המשפחה בגליל, הרחיקו אותי מן הים, אבל הגעגועים לאותם זמנים עדיין לא פגו. בכל פעם שמזדמת לי פגישה בתל-אביב, אני מגיע לפחות שעה קודם. יורד בירידה אל הוף, ושם על שובר הגלים של המרינה, בין חוף ליד חוף הילטון, עומד שעה (לפעמים ארוכה) ונושם את הים ונזכר ברגעים היפים שהים נתן לי.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      עדן אוריון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין