"איזה בוקר של זהב, מתפרץ אל מעוני.." מכירים את השיר הנחמד הזה, שכתב שמשון חלפי? ובהמשך אומר כך:
לו ניתן לפרוש כנף,
ככה בדיוק אני מרגישה עכשיו...אני זקוקה לכנפיים שיאפשרו לי לעוף עם היונים אל על, לנשום את האויר הפתוח רחוק מכל מחוייבות או התחייבות. רחוק מכולם, אל סוף העולם! הבוקר נפתח ממש בסדר, חיוכים והתארגנות רגילה...ואז כמשב של רוח סערה ילדתי המתוקה, הרביעית שלנו, החליטה לחפש איזה דובי שממש דחוף למצוא אותו עכשיו! כמובן שלא מצאנו ואז המתח התחיל לעלות...ואני שומעת את פעמון זירת האיגרוף המכריז על סיבוב נוסף של התגוששות... כצפוי, התחיל לו בכי קורע לבבות ואיתו המשפט, שכל אמא מייחלת לא לשמוע בבוקר : "לא רוצה ללכת לגן" . לא עזרו לי תחינותי לקבל הסבר הגיוני למשפט הזה...הדמעות המשיכו לזרום כמו נחל...רק כעבור רבע שעה של בכי ונהי, התרצתה והסבירה, שהחברות לא רצו לשחק איתה אתמול... חיבקתי אותה חזק והודיתי לאלוהים על כך שהפסיקה לבכות...כך נפתח לו הבוקר שלי, ליוויתי אותה אל הגן, נפרדתי ממנה כשדמעות מציפות את עיניה וכשאני אומרת לעצמי : " לא להסתכל לאחור...להמשיך ללכת, היא תהיה בסדר..."
היום ממשיך, אני בעינייני, מנסה למצוא עוגן בעבודתי וביצירה שלי. ואז טלפון...על הקו רכז השיכבה של המתבגר. "הילד מושעה", הוא אומר בטון רציני מאוד "הוא הוצא מן הכיתה 3 פעמים השבוע ...תגיעו לשיחה בדחיפות". נאלמתי. מה לומר? מה לחשוב? איך להרגיש? הלואי שהיו לי כנפיים לעוף לשמים... והמתבגר? מתקשר אלי בדמעות עצורות ומספר שפשוט נטפלים אליו...ואני מנחמת ומבקשת שיעבור את היום בשלום. לא נוזפת בו רק אומרת לו שידע שאנחנו אוהבים אותו, אנחנו איתו במערכה, הוא לא לבד. דמעות עולות בעיניי.
השעה רק 10:00 בבוקר, מה עוד צופן בחובו היום הזה? מקווה ששום דבר מיוחד, מתפללת לשלומם הנפשי של הילדים שלי שיוצאים כל בוקר לגן ולבית הספר... "ודרך אגב", הוסיף רכז השיכבה, "שתהיה לכם שנה טובה"... שנה טובה גם ממני אליכם, גמר חתימה טובה. |