כותרות TheMarker >
    ';

    מבלי להפריע

    פרופיל

    איתמר קרמר
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין
    0

    השישה באוקטובר הוא לא סתם עוד יום

    21 תגובות   יום שלישי, 4/10/11, 22:57

     

     

    לפני כשבועיים קבעתי פגישה ליום חמישי, 6.10 בשעה 13:50. לכאורה- יום רגיל, שעה רגילה. לא ממש.

     

    בדיוק 38 שנים קודם, 4 שנים וקצת לפני שנולדתי, זו היתה השעה בה חצו את קו הגבול של ישראל חיילים, מטוסים, טנקים ושריוניות. הם פרצו דרך קווי ההגנה הנייחת בגולן ובתעלה, פרצו גם את תודעת המוגנות והביטחון של כל אזרח ישראלי באשר הוא.

    שבועיים וחצי ו2,222 הרוגים אחרי, בהם גם יורם, הדוד שמעולם לא הכרתי, הסתיימה המלחמה.

     

    המלחמה הזו נותרה בחדר סגור. ממש כמו החדר הסגור בבית של סבתא שלי ז"ל, שתמיד היה בשבילנו "החדר של יורם", עם התמונה שלו על הקיר, צעיר ממני היום ב8 שנים. 4 שנים וחודש אחר כך נשיא מצרי נחת בארץ, דיבר בכנסת, זרע את זרע השלום והמריא חזרה הביתה. אני נולדתי לשלום, שלושה ימים אח"כ.

     

    הדור שלי נולד לדור שנולד וגדל עם המדינה, דור שיצא מצולק משבועיים וחצי שמדינת ישראל לא ידעה כמותם מאז הקמתה, למעט ימי מלחמת השחרור.

    ימים של אי וודאות קיומית, של חורבן בית, של אובדן אמון, של עם שלם שנמצא במלחמה.

     

    צומת טרטור-לקסיקון, חאן ארנבה, "מצמד", "105", סרפאום, צומת פיק, ואדי מבעוק, בוקעתא, "טלוויזיה", "אמיר", עמק הבכא, חצר המוות, האגם המר, הבלימה, הבוסטר, הצליחה, הדו-אוגדתית, החווה הסינית, ההבקעה. שמות ללא פנים שהותירו אחריהם פנים ושמות, חלקם בבתי הקברות, חלקם חיים בתוכנו ומשהו עדיין נותר מת בתוכם.

     

    ''

    דור ההורים סוחב על גבו את משא המלחמה הזו. הדור הזה לא דיבר עליה. הוא דיבר על כשל המנהיגות, על מלחמת הגנרלים, על הימ"חים הריקים, על האופוריה שלפני והזעם שאחרי.

    הוא לא מדבר על שבועיים וחצי בהם מדינת ישראל חיה על זמן שאול, על אגלי הזיעה והדם של לוחמיה בגבולות.

    אני נולדתי למדינה ברורה מאליה, שכמו כל דבר שלוקחים אותו כמובן מאליו, נראה לעיתים שתמיד היה ותמיד יהיה, שלא צריך להתאמץ בכדי שימשיך.

     

    בעיניהם של מי שהיה שם, בחולות סיני, בטרסות הבזלת, במרומי ג'בל עתקה ובפסגת החרמון הסורי, תמיד יהיה מבט אחר. את המבט הזה צריך לבטא במילים. צריך לתת להם לדבר על החרדה, על האימה, על תחושת ההליכה על פי התהום, על ההרגשה הנוראית שבין הבית לשריון הסורי או החי"ר המצרי זה רק אתה והחבר'ה מהפלוגה, שרובם כבר בתאג"ד.

     

    אנחנו מדינה שחיה ביום זיכרון אחד ארוך. בין צום גדליה ליום כיפור, בין ז' ל-יא' באדר, בין יום זיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ליום הזכרון לשואה ולגבורה. לעתים נדמה כי החובה "לזכור ולא לשכוח" הקהתה את היכולת לשאול מה באמת קרה, איך זה נראה מבפנים, מה אסור שיקרה ואיך זה מרגיש כשזה קורה.

    בכדי להביט קדימה נכוחה, צריך גם להסתכל לעבר בעיניים. צריך לשאול איך זה הרגיש אז, בחורף 73'.

    ''

    האוד המוצל מאש השואה שחווה העם בשנות השלושים והארבעים הולך ומתמעט, מי בתחושת סיפוק ועשייה אדירה, ומי מצטמק ומתאדה בהוסטלים מופרטים. כל משלחת שיוצאת לפולין, כל סיור ביד-ושם, מלווה בשיח עם מי שהיה "שם".

    להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם את מי שחווה את חורף 73 צריך לדובב. צריך לתת לו לדבר, לשפוך, לכעוס, לבכות.

    כל נער, כל חייל וסטודנט, כל אחד בכלל, כולנו צריכים לעיין ולו בקצה קצהו של המדף העמוס לעייפה בספרים שנכתבו על המלחמה. לקרוא את הספרים שכתבו, בין היתר, יובל נריה, מעוזיה סגל, אבירם ברקאי, אורי אור, עמיקם אזוב. לקרוא את "נוילנד" של אשכול נבו שצועק את הכאב וההלם גם 35 שנה אחרי. לקרוא את קהלני, את רפול, לקרוא את שאזלי, את אורי דן ועוזי בנזימן, את חנוך ברטוב, את יוני נוקד, את שמואל גורדון.

    לקרוא, ללמוד, להרגיש. לקרוא לא בכדי להעמיס עוד דור בזיכרונות כואבים ולא על מנת להגדיש את סאת העצב השכול והפחד, אלא כדרך טיפולית, צעד בנתיב התבגרות העם וההתנערות מאתוס הלחימה אל עבר המשך בניין המדינה הזו כמקום מושבה של חברת המופת.

    כשלוחם מהמלחמה ההיא ייכנס לכיתה של נכדו בבית הספר, או ישוחח עם חבורת לוחמים בסדיר, משהו ישתחרר אצלו, ומשהו ייבנה בהם. עדויות מגובה החול, כשם ספרו המצמרר של מעוזיה סגל על קרב החווה הסינית, הן כלי להגביה עוף.

     

    תחושת חיי המדינה התלויים על בלימה, היא קשה מאין כמותה. אבל היא עלולה לחזור. זו יכולה להיות איראן, זה יכול להיות שידור חוזר של 1973, אבל האיום יכול לבוא מהשתלטות מבפנים של גורמים לא דמוקרטיים מימין, משמאל, או מבני ברק.

    צריך תמיד לזכור שהחיים כאן לא מובנים מאליהם, גם אם היינו רוצים שלא כך יהיה. מדינת ישראל לא קמה מעצמה, היא לא נבנתה מעצמה והיא גם לא תמשיך להתפתח מעצמה. מישהו צריך להניע את הגלגלים. לכן כדאי שנדע שהיה מי שעשה את זה קודם, כדי שניקח על עצמנו לעשות את זה שוב,  לא בתל שאמס וב"בודפשט", אלא בתל אביב, אלפי מנשה, לוד ומצפה רמון, בעשייה היומיומית שמניעה את החברה הזו.

     

    את הטראומה של 73 לא צריך לחיות כל יום. אבל בימים הללו, בין כסה לעשור ובין ה-6 וה-24 לאוקטובר, אנחנו צריכים לעשות עוד מאמץ לפתוח את החדר הסגור הזה, כי הטראומה הזו עדיין כאן.

    היא חלק מהנתק בשיח בין לוחמי 73 לבין יושבי האוהלים ב2011. תשאלו אותם-הם יספרו. אבל גם אם יבחרו שלא לדבר, המבט לפעמים אומר יותר.

    היא מנחה את ההורים שלנו, בצורה בה חינכו אותנו, באופן שבו הם מדמיינים איך נכדינו שלנו יחיו כאן.

    את השאלה מה מנחה אותנו, ילדיהם, נשאיר למקום אחר.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/10/11 13:58:
      כתיבה מצוינת כרגיל. רק אוסיף ואומר שגרמת לי מאוד לרצות לקרוא את אחד הספרים המוזכרים לעיל.
        7/10/11 13:30:

      איתמר - כתיבה מעולה

      כדאי שתמשיך ותלמד את חבריך וחניכיך במורשת ישראל בת זמננו.

        7/10/11 06:28:

      צטט: יוחנה 2011-10-06 16:45:13

      איתמר בני היקר.פתאום התבהר לי דבר.שמי ששרד את התופת עוד לא נפרד מתחושת "פי התהום"ואולי הוא עדיין מחזיק אותה בשתי ידיו ובכל מעשיו בתקווה שהסוף יהייה אחר,שהסוף יהייה טוב יותר.שחדרו של יורם ז"ל עוד יפתח והוא ויואב ועוד כמה חברים קרובים ישובו.אבל באמת אולי כדאי כבר לשחרר.כי הם לא וזה סופי

      אגב,וסליחה שאני מתערב במה שנשמע אישי אבל בכל זאת זו גם פלטפורמה ציבורית ורציתי להעיר שמנסיוני הציפיה מאנשים שחוו טראומה להתנהגות הגיונית היא לא הגיונית ולא עוזרת אלא רק מפריעה

      הציפיה מפגועי מלחמה ואנשים שחוו אבדן לחזור לחיים כאילו דבר לא אירע לא רק שמפריעה לשיקום ומעצימה את הבדידות אצל השורדים אלא שהיא מונעת מהם משמעות כהתמודדות יצירתית שתיתן משמעות רגשית לכאבים

      גם אני נתקלתי כל הזמן בנסיונות להחזיר אותי לחיים,וביחוד מצד הקרובים,ברור שהנסיונות האלה נעשים מתוך דאגה כנה ואהבה אבל לעיתים זה הרבה יותר מפריע ורק מעמיס עוד יסורי מצפון וכאבים על מקומות שגם ככה הם הכי סבוכים

      בכל מקרה,מה ומי שמחולל שינויים הכרחיים בתרבות ובחברה זה גם ואפילו בעיקר אנשים שמחבקים את התהום כי מטבע הדברים הם אלה שרואים ומרגישים את הפערים והחורים השחורים שרוב האנשים לא שמים לב אליהם ולכן הם מהווים סוכני שינוי חשובים

      כמו שגם בוטא כאן ,הרצון לשינוי,כזה שיוצא מלב פצוע על אבדן של אהובים,ולא מאינטרס צר,הוא שיכול לכפר במעט ואולי גם להצדיק איכשהו את מה שאבד לעד

       

       

        6/10/11 16:45:
      איתמר בני היקר.פתאום התבהר לי דבר.שמי ששרד את התופת עוד לא נפרד מתחושת "פי התהום"ואולי הוא עדיין מחזיק אותה בשתי ידיו ובכל מעשיו בתקווה שהסוף יהייה אחר,שהסוף יהייה טוב יותר.שחדרו של יורם ז"ל עוד יפתח והוא ויואב ועוד כמה חברים קרובים ישובו.אבל באמת אולי כדאי כבר לשחרר.כי הם לא וזה סופי
        6/10/11 14:00:
      תודה
        6/10/11 13:22:

      להמשך קריאה אני ממליץ בחום על הפוסט שכתב הטרמילר, כהמשך לתגובתו כאן.

        6/10/11 12:33:

      צטט: איתמר קרמר 2011-10-06 12:15:42

      תודה לכולם על התגובות המרגשות. פתחתי תיבת פנדורה לא קטנה, מסתבר. גם אחרי שנים שבהם בכל שנה העיתונים מבשרים על חשיפת פרוטוקולים, עדויות חדשות, אחרי מאות ספרים, הפצע עוד שותת אצל רבים, ובדרך כלל, שותת פנימה ומאכל חלקים בריאים. ושוב אני מתעקש-מה היה? חשוב. מה יהיה? חשוב הרבה יותר. על העבר אין לנו שליטה, על העתיד יש עוד סיבה להאמין שנוכל לשלוט.

      אולי קצת פחות נסיונות לשלוט וקצת יותר נסיון להבין היה יכול לרפא את הפצעים וליצור עתיד מעט שפוי ואנושי יותר

      כל האסונות של אז ושל היום באו ובאים לעולם כנסיונות של אנשים לשלוט ולהשפיע ולשנות ללא שמץ של תשומת לב והבנה והקשבה לנמצא ולמתרחש

      הישועה והשינוי יבואו רק מאנשים שלא זוכים לתשומת לב ראוייה

      אלא בשוליים שעובדים וחוקרים ומנסים להבין

      החנונים במעבדות שאנשים נזכרים בקיומם רק שהם זוכים בפרסים

      הם אלה שיצילו אותנו בסופו של דבר מהאנשים שמנסים לשלוט בזמן ובמרחב רק בגלל שהם אטומים לחלוטין ליופיו של הקיום

      כל הפוליטיקאים והמדינאים היו ונשארו חארות

      אף אחד לא תרם ולא יתרום לעולם מיליונית אחוז ממה שאלה שאף אחד  לא שמע את שמם תורם כל יום לקיומנו כאן ובעתיד

        6/10/11 12:15:
      תודה לכולם על התגובות המרגשות. פתחתי תיבת פנדורה לא קטנה, מסתבר. גם אחרי שנים שבהם בכל שנה העיתונים מבשרים על חשיפת פרוטוקולים, עדויות חדשות, אחרי מאות ספרים, הפצע עוד שותת אצל רבים, ובדרך כלל, שותת פנימה ומאכל חלקים בריאים. ושוב אני מתעקש-מה היה? חשוב. מה יהיה? חשוב הרבה יותר. על העבר אין לנו שליטה, על העתיד יש עוד סיבה להאמין שנוכל לשלוט.
        6/10/11 10:36:

      הפוסט והתגובות הם מסמך שראוי לו לתפוס מקום על במת תקשורת נפוצה.

      דברים נכונים וקשים. אמנם הייתי בחיל עורפי באותה תקופה, אבל הזכרונות והסיפורים ששמעתי ממי שעברו את החוויה ולעומתם האוירה של חוסר ידע בעורף זכורים לי היטב.

      שתהיינה שנים טובות של שלום... נקווה...

      רמי

       

        6/10/11 09:02:
      תודה על שפתחת צוהר...צוהר לכל המגיבים למטה... "עדויות מגובה החול, הן כלי להגביה עוף" כילדה רגישה, חוויתי בעוצמה את הכאוס ואת האבדן מסביב. מבט אחד בפניו ההלומים של דודי השובב בן ה-18 שחזר משם בחיים אך עם מוות בלב, הספיק לי לחוות את התופת בעצמי. הוא לא דיבר מעולם. רק בלילה. צעק בשנתו. זה הספיק. חוויה צורבת.
        6/10/11 08:20:
      כתבת היטב וקראתי בעיון רב את מה שהייתי רוצה לחשוב שילדיי, חושבים כמוך. את יום הולדתי ה 19 לאוקטובר, ספרתי בשניות מול טילי פרוג ואחרים ומיגים רוסיים ומתח מהתראות על התקפת קומנדו עלי ועכשיו כבר שבועיים. לבד, בן 20, על קצה מצוק אום חשיבה בסיני, פתחתי את הקמע שלקחתי איתי מהמחנה בראשיתה של ההתקפה ביום הכיפורים ההוא. קראתי בו את אהבתה של חברתי וידעתי שלא אראה אותה שוב. חשבתי רק 'איך אשמיד את הקמע לפני שאמות. שלא יפול בידי סתם מצרי. היה זה היום הארוך ביותר אחרי התחפרות במצוקי הג'ידי ומארבי טנקים על ציר הג'ידי בלילות. רגעים בהם כיוון המכוון שאכבוש את איסמעיליה... והשאיר אותי ואת חבריי על המנחת כשאחרים המריאו לגורלם שנחרץ. ואין שנה כבר 38 פעם שאינני נחנק ומיבב על כל אותה חבורה ששמותיהם נותרו חריטה שחורה בחורשותיה של כל עיר מושב ועיירה בישראל שרבים אינם שווים את הדממה שהותירה ואת הצריבה שבלב ויותר מהן מדאיגה אותי המדינה המאכילה ומשקה 50% מאזרחיה שאינם נמנים על מי שיהיו הלוחמים הבאים. הכי עצוב כואב ומדאיג הוא, שכאילו רק אני יודע שאין לנו ארץ אחרת.
        6/10/11 07:08:
      ולכן,מאז, כל יום כיפור עבורי הוא זכרון של אותה מלחמה....... קראתי ,פוסט בהחלט חזק - תודה
        6/10/11 04:51:
      המפה הזאת מוכרת לי מקרוב,קרוב מדי,ובגירסה מכוסה אבק,שמן,פיח ודם בתאריך המדובר הייתי על שפת התעלה ושוטטתי לאורכה עד שנפצעתי מצידה השני ואני רוצה להעיד שמבחינתי ומבחינת חברי שהיו אז בשירות סדיר וקרבי לא היה שום שבר ושום התנפצות ערכים ולו בגלל שמעולם לא האמנו אפילו לרגע שיש לנו הנהגה ראוייה ומעולם לא השלנו את עצמנו בדבר טיבם של הגנרלים שעשו לנו את המוות לפני המלחמה ושלחו אותנו למות במשכה אנשים נוטים לשכוח שהרבה מהסדירים של שנות השבעים גדלו בשנות השישים העליזות והמסוממות המחאה החברתית של היום היא גירסה עלובה של האנרכיזם שהשתולל לנו בנשמה לחמנו בשביל להישרד ובשביל לשמור על החברים שלנו וברוב המקרים הפסדנו,גם את חיי החברים שלנו וגם את חיינו,וידענו מראש,שהכל לשווא,בלי סיבה ומשמעות אמיתית אלא רק נועד לשרת את הטמטום הנפוח של האנשים החשובים והמרכזיים והנערצים בחברה של אז מעט מאוד השתנה מאז אם בכלל במקומות העבודה ובמשפחה ובלימודים ובכלל בחיים מלחמת יום הכיפורים ממשיכה להשתולל במלוא טיפשותה המחרידה והאלימה ואנשים ממשיכים להתגאות ולרצוח אחד את הנשמה של השני בשעבודם לחזירות שאז כן היום היא האידאולוגיה היחידה שבאמת מתיישמת כאן כהלכתה כל היתר זה דיבורים שנועדו לכסות על טמטום וניוול אין סופי אנחנו בפלוגה ידענו את זה כבר אז לפני ובמהלך ואחרי המלחמה דיברנו על זה כל הזמן מי ששרד תמיד מצטער איפשהו שהוא לא נהרג כבר אז כי זה עדיף על הגסיסה המכוערת שהחברה של היום ושל אז מקצה לחיים
        5/10/11 19:52:

      פוסט נפלא, של "נער בן 34", שמכיר את ההסטוריה של מלחמת יום כפור.

      חוויתי אישית את מוראות ומראות הלחימה בגולן, השם תל שאמס, מעביר

      בי צמרמורת של פחד נוכח ההפגזות הסוריות הבלתי פוסקות אותן ספגנו.

      ..

      חשוב מאד שנרבה "לספר וללמוד על יציאת מצרים"(מלחמות ישראל),

      ואולי אז, לפחות בתחום זה לא נחזור ונגיע למצב של "סמוך יהייה בסדר".

      וכקוריוז , אספר על רמת היידע של תלמיד צעיר, באחד מבתי הספר

      היסודיים במרכז הארץ:

      מורה: מדוע אנו מציינים את יום הכפורים?

      תלמיד: לזכר המלחמה של העם  היהודי כנגד הכנענים.

      מורה: אני חושב שאתה טועה.

      תלמיד:נכון, מדובר על מלחמת יום כפור כנגד המצרים........

      ...

      שנה טובה שנת שלום ושגשוג וגמר חתימה טובה

        5/10/11 18:00:

      צטט: zelko 2011-10-05 16:40:38

      ...הייתי אם לבן בן 19 שנזרק לתופת, והחוויה הייתה תופת אישית, ברמה הלאומית הייתה זו הפעם הרשונה שהבנתי (כילידת הארץ) שהביטוי "יהיה בסדר" לא כל כך בסדר, ושיטת ה"סמוך" אינה עובדת. מלחמה זו הייתה הטראומה של חיי ...

       

      האם ידעת, כמי שלא היתה עוד נערת תיכון תמימה, כאם לחייל שהיה שמותו היה עלול להטיל צל על חייך עד עצם היום הזה, האם ידעת שכוונת הסורים והמצרים לא היתה להשמיד את מדינת ישראל אלא לנסות להחזיר לידיהם את רמת הגולן וסיני ?

       

      האם ידעת שנקטו בצעד זה לאחר שסאדאת זכה לתשובתה השלילית של גולדה מאיר לישוב הסכסוך בחתימת הסכם שלום ? או שמא קיבלת על עצמך את ההתלהמות הממשלתית שזרקה, בנוחיות פוליטית רבה, את האשמה בפרוץ המלחמה על אויבנו בלבד (מבלי לכלול את גולדה בהגדרה זאת...)

       

       

      האם הצעתו של אנוואר סאדאת כפי שהובאה ע"י ד"ר גונאר יארינג   ב 1971 היתה מוכרת לך?

        5/10/11 16:40:
      זו מלחמה שיש לי נקודת מפגש בין הפרטי והלאומי, הייתי אם לבן בן 19 שנזרק לתופת, והחוויה הייתה תופת אישית, ברמה הלאומית הייתה זו הפעם הרשונה שהבנתי (כילידת הארץ) שהביטוי "יהיה בסדר" לא כל כך בסדר, ושיטת ה"סמוך" אינה עובדת. מלחמה זו הייתה הטראומה של חיי וחשוב שנעלה זאת נדבר על כך ונזכור, כי לא תקנו דרכינו מאז
        5/10/11 16:37:

      צטט: Mosheshy 2011-10-05 13:21:31

      זאב,מזדהה עם מה שכתבת. גם היום,38 שנים מאוחר יותר , אין שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות .הכלכליות.המדיניות.החברתיות. זו חובת הציבור לדעת .

       

       

        5/10/11 13:21:

      זאב,מזדהה עם מה שכתבת. גם היום,38 שנים מאוחר יותר , אין שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות .הכלכליות.המדיניות.החברתיות. זו חובת הציבור לדעת .

       

        5/10/11 12:38:

      ונקודה כה חשובה שהעלית:

       

      תחושת חיי המדינה התלויים על בלימה, היא קשה מאין כמותה. אבל היא עלולה לחזור. זו יכולה להיות איראן, זה יכול להיות שידור חוזר של 1973, אבל האיום יכול לבוא מהשתלטות מבפנים של גורמים לא דמוקרטיים מימין, משמאל, או מבני ברק.

       

       

      מילה בסלע.

       

      חיי המדינה תלויים על בלימה בגלל לגיטימציה שמעניקים פוליטיקאים לגורמים אנטי דמוקרטיים משיקולים קואליציוניים שיפתחו בפניהם את הדרך לחיים הטובים.

       

       

      אלה המעמידים בסימן שאלה את עצם המשכיותו של המפעל הציוני (מושג כה מגוחך ואנכרוניסטי...) הם נתניהו, ברק, אלי ישי, ובני מינם....

       

      בניתוח שלאחר המוות, מות אפיזודת המפעל הציוני, יסתבר כי "תרומתם" עלתה לאין ערוך על זאת של אימדיניג'אד. 

        5/10/11 12:22:

      לאיתמר ולקוראי TheMarker Cafe,

       

      אכן ה 6 באוקטובר איננו עוד יום.

       

      אני מציין ביום זה את אובדן אמוני בשלטון, כל שלטון.

       

      אני מציין ביום זה את תיעובי העמוק לשלטון המתנהל שלא כראוי - לדאבוני, זהו כל שלטון.

       

       

      זהו היום בו בא לידי מימוש המהלך המצרי-סורי המוצלח מאוד, מבחינתם, שהביאה עלינו גולדה מאיר.

       

      בראשית שנת 1971 הביא ד"ר גונאר יארינג הצעה להסכם שלום כולל, יוזמת אנוואר סאדאת, פטריוט מצרי, נשיא טרי, שחודשים ספורים קודם לכן החליף את עמיתו להפיכת הקצינים החופשיים, גמאל עבד אל נאצר.

       

      ההסכם ייחתם עם בגין לאחר ש 2,600 איש יאבדו אל חייהם לשוא, 7,000 איש יחיו את חייהם עם נכויות קשות מאוד לשוא, ואלפי משפחות תחיינה את חייהן בריק שמותירים אחריהם אלה שלא שבו.

       

      גולדה מאיר סירבה.

       

      בביקורו בכנסת ב 1977 ביקש סאדאת לדעת למה.

       

      גולדה מאיר ניסתה להתחמק ממפגש עם סאדאת. משלא הצליחה ונאלצה לפוגשה שאל אותה שאלה אחת: "למה" ?

       

      "לא האמנו לך, אז..."

       

      גם אני רציתי לדעת למה.

       

      היום, בגיל 60, יש מאחורי חיים שלמים. חיי הנאה מרובה, אשה פנטסטית לצידי, אושר אין קץ, עושר רוחני \ אינטלקטואלי עצום...

       

      הכנסו לאתרי הנופלים על מנת להתבונן בצילומים של יורם מינצברג, חבר ילדותי, שאול כהנא, חברי לכיתה, רפי צוקר, ג'קי חכים, נדב כרמי, ושלמה אילני - חברי מבה"ד 1 - צילומים של נערים שחייהם הושלכו לפח.... סתם ! אינני יודע אם הספיקו לדעת אשה, בודאי שלא זכו לאלפי רגעי אושר במשך עוד ארבע עשרות שנים, אותם רגעים  שהחיים מעניקים לנו, מאריכי הימים...הושלכו לפח על ידי פוליטיקאית שחיה בעולם הפוליטיקאים.

       

       

      היום, ערב אותו תאריך ארור, 38 שנים מאוחר יותר, מגיע לי ולאלפי ישראלים שהתנהלו לאורך צירי התנועה הזרועים טנקים שרופים ונערים שרופים בתנוחות מעוותות מושלכים לצידם -

       

      למה !?

       

      האם התנהל דיון בקרב חברי ממשלה טרם השבת פניו ריקם ?

       

      באיזה פורום ? מי נוכח ? איפה הפרוטוקול ?

       

      מה היו הנימוקים נגד הצעת הסכם השלום ?

       

       

      כל ראש ממשלה מאז אחראי בפנינו על אותה התנהלות בזויה של הסתרה וחיפוי.

       

      הייתי בקשר עם ארכיבר משרד החוץ השבדי. הפרוטוקולים של ד"ר יארינג נגישים לציבור.

       

      אלא שנסיון להבין את מה שהפוליטקאים הישראלים החיים מסתירים מאיתנו, והמתים לקחו עימם לקבר, נסיון זה עלותו איננה בתקציבו של אזרח מן השורה: מדובר בצילומים של כמות חומר מרובה ותירגומו משבדית .

       

       

      איש לא פנה אליו לפני, ואינני יודע אם מישהו פנה אליו בשנים האחרונות.

       

       

      ארגון נט"ל מעודד פניות של נפגעי טראומת מלחמה.

       

      הטראומה שלי: תיעוב תהומי לפוליטיקאים, חוסר אימון מוחלט, ביקורתיות קשה ונוקבת.

       

      העובדה שחיי האישיים הם חיי אושר נובעת מהעובדה שהנני מצליח לדחוק את המנהיגות הפוליטית אל מתחת לחריצי המרצפות עליהן מתנהלים חיי.

       

       

       

       

        5/10/11 10:38:
      איתמר היקר, נגעת בנקודות מגוז של מלחמה ארורה זו. הקנייה הכי פופולרית של אותם ימים היו הסוללות לטרנזיסטור[כן, המאה הקודמת] המכשיר הזה היה צמוד לאוזן כל הזמן. וככל שידענו פרטים כך נעלמה מהתובנה התמונה הכללית המדויקת. המנהיגות המטומטמת ועיקר חטאה היה שהם לא נטלו מנהיגות ולא דיברו כלל עם העם החרד. דודים שלי שגרו בקיבוץ מעגן, סיפרו שהפגזים עפים בסביבה. וההנהגה ישבה בבור ובעיקר בבור הבושה והכלימה. היריעה קצרה לספר חוויות מיד ראשונה, כמו שבוודאי לא היה "רישיון" לחיילים להיות במשברים ומי בכלל הכיר את המילה פוסט טראומה? חיילים חזרו עם סיפורים, אך בעיקר נשכו את השפתיים. גם בימים אלה, עדיין מתגלות תרמיות המודיעין מה הם כן ידעו ולמה הוסתרו פרטים ידועים. הרבה דם חינם נשפך שם. צריך להודות, שחיילים שילמו בגופם על טמטום של הנהגה ארוגנטית מלאה בעצמה. וזה שההנהגה היום פרנואידית זה לא מפני שהיא לא שחצנית [כי היא כן] אבל מפני שזה כבר הפך להיות צליל קבוע של יבבה, "שלא תגידו שלא אמרתי לכם"? עם חזק הוא זה שמוכן למלחמה כשצריך אבל חי בעצמה בימות של שלום. גם אחרי 38 שנה לא הופקו כל הלקחים החשובים מהמלחמה שהייתה. פוסט מאוד חשוב ומרגש.