0
הדשא של השכן
הם ישבו, בלובי הענק הבוהק בלובנו בבניין הקבלה שבשמיים. מידי פעם חזר ונשנה קול הכריזה : "הדיירים החדשים , נא לשוחח ביניכם על ההזדמנויות בחייכם, אלה שהוחמצו ואלה שאיתרע מזלכם והם צלחו". שני הישישים בתכריכיהם הלבנים שקעו בתוך הכורסאות הנוחות להפליא והלבנות אף הן ומדדו זה את זה במבטם הנבוך וחיככו בליבם אם כדאי וראוי להתחיל בווידוי. ניכר היה בהם שזה עתה הגיעו, והיו נבוכים ומופתעים למראה עיניהם. הנועז שביניהם כחכח בגרונו ופתח. "נו, שוין, אז מה שלומך, שכן?" לא חיכה לתשובה והמשיך "היתה לי מה זה הזדמנות, אבל אני בטפשותי לא ניצלתי אותה. היה זה בימים הראשונים של קום המדינה. היה צריך לעבור הליך ארוך על מנת לשהות בארצות הברית והתברר שהפסדתי סימסטר שלם של לימודים. החלטתי לוותר ונרשמתי בארץ לאקדמיה. עברתי את כל המלחמות, נפצעתי באחת מהן, הקמתי משפחה, ילדים והכל. התגרשתי, קיבלתי תואר אקדמי ו..." "נו, מה רע בזה?" קטע אותו שכנו "חיית ככל האדם." "כן, אבל תאר לך איך הייתי יכול לחיות שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אילו נסעתי והתחתנתי עם החברה שחיכתה לי עד בוש...עד שהתייאשה ונודע לי שהיא נישאה לאחר... אגב, גם היא התגרשה בסופו של דבר...תגיד, מה קורה לעולם שהוא מתחתן ומתגרש כל כך בקלות?...."
"אני, דווקא קיבלתי ויזה בזמן, לא איחרתי לאקדמיה, וטסתי לארה"ב . שם חיכתה לי, כמוך, אישה... התחתנו, עשיתי דוקטורט, קיבלתי פרופיסורה, העניקו לי אות הצטיינות על תגלית שגיליתי, והנה יום בהיר אחד עזבה אותי אישתי, ככה פתאום, ללא הודעה , ונעלמה. כאשר פתחתי את דלת הוילה המפוארת, נוכחתי כי היא רוקנה את הבית ולקחה עמה את הילדים... רוצה למצוא את עצמה, כך היא כתבה בפתק שהשאירה...נו, נשארה רק הבריכה המפוארת שותקת ובודדה... לא נשארה לי סיבה להמשיך בחיי, וישבתי ימים רבים בודד וערירי מהרהר מה קרה, ובאם לא נהגתי נכון. הלכתי לאקדמיה בכח האינרציה. חזרתי לביתי יום יום מותש וחסר מוטיבציה. שכרתי בלשים על מנת למצוא את ילדיי וללא תוצאות... האדמה פצתה את פיה והם נעלמו. ככל שהזדקנתי, חזרו הזכרונות, ואכלתי את עצמי על הטעות שעשיתי. מה רע היה לי בארץ, מדוע מיהרתי לנסוע, הן יכולתי לחיות ולהינשא עם בת מולדתי...לדבר בשפת אימי ולהנות מחיי..."
נשארו שני הישישים שקועים בכורסותיהם, מהורהרים ואכולי געגועים כשלפתע נשמע קול הכריזה " שני הישישים היושבים בצד ימין, שורה חמש כסא תשע ועשר, מנהל האולם שמע את סיפורכם וחייך מרוצה עד מאד ".
|