העיר

כיוון שנאלצו לחיות אל מול נוף מרהיב-עין, הדבירו תושבי אוּראן את הפגע בהקימם על סביבם בניינים כעורים להפליא. אתה מצפה לראות עיר פתוחה אל הים, רחוצה, קרירה ברוח הערב והנה, למעט הרובע הספרדי, אתה מוצא עיר הפונה עורף להים, בנויה סביב עצמה, כחילזון. אוּראן היא חוֹמה גדולה, מעגלית וצהובה, ורקיע קשה מעליה. אתה תועה במבוך, מחפש את הים כמי שמחפש את חוט-אָריאדַנָה. אלא שאתה סובב סחור-סחור ברחובות צהובים ומדכאים; לבסוף טורף המינוטאור את בני- אוּראן: והמינוטאור הוא השעמום.

כבר זמן רב שבני-אוּראן אינם טועים עוד. הם ניאותו להיטרף.

(מתוך: כלולות הקיץ, אלבר קאמי)

מקרא:

אוּראן = תל-אביב.

הרובע הספרדי = רובע נובורישי כלשהו לאורך חוף תל ברוך.

המינוטאור = האינטרנט.

כבר בספרו "הדֶבֶר" היתה לי תחושת דה ז'ה וו לגבי העיר אוּראן - בדמיוני מיקמתי את רוב עלילת הספר לאורך בן-יהודה אלנבי. בעיניי זו תל-אביב, כל השאר פריפרייה.

העיר המתוארת ב"הדֶבֶר" כישפה אותי, הזדהיתי עם האנשים שכלואים בה. כמו רוב התל-אביביים גם אני כמעט שאיני יוצאת מגבולות העיר, יתר על כן עם הזמן כל אחד מתבצר בשלושה רחובות הקרובים לביתו וכך גם אני.

יוצא שאני גם כלואה מחשבתית. כל הרעיונות המעניינים (אותי לפחות) באים אליי רק בנסיעות מחוץ לעיר. מרוב מחשבות כאלה אני מקבלת ג'ט לג רעיוני, לוקח לי כמה ימים להרגע.

במהלך שיטוטיי בעיר או בפייסבוק וטוויטר ולעיתים גם ערוץ 2 אני פוגשת את האנשים החדשים, הצעירים. הדור הזה מפחיד אותי. לא על עצמי אני מפחדת כי אם על ילדיי. אני מפחדת מן הברבריות, למרות שבשם התרבות שרפו ספרים. אני מפחדת מן העילגות, הסגידה לגוף ולכסף.

אני רוצה לברוח למקום רחוק, להקים משק אוֹטרקי, לגדל בעצמי צמחים ולתפור בגדים. במקום זה אני מסתגרת בבית. קוראת ספרים ישנים, צופה בסרטים ישנים ובערוצים בשפה זרה. העברית החדשה מכאיבה לי באזניים. אבל יותר מכל מחרידה אותי האחידות המחשבתית המדבקת כמו מגיפה של האנשים החדשים, הם נראים לי נגועים.

האנשים החדשים (אלה שכל סטטוס או ציוץ שני שלהם הוא בדיחה שואה שחוקה כושלת. אלה שהיו רוצים להתנער מן העבר שלנו ולשקוע בפיתוח הגוף בחדר כושר ודהירה על ג'יפים חושפי חיוכי מוות).

בני הגזע הזה אדישים לרוח. הם מטפחים ומעריצים את הגוף. ממנו הם שואבים את כוחם, את הציניות הנאיבית שלהם, ויוהרה ילדותית שבעטיה שופטים אותם לחוּמרה. פה-אחד מגנים אותם על ה"מנטאליות " שלהם, כלומר על יחסם לחיים. ואמנם נכון שקצב חיים מסוים כרוך במידה מסוימת של עוולה. לפנינו עם ללא עבר, ללא מורשת אבות; ואף-על-פי-כן, אין הוא חסר פיוטיות – אבל פיוטיות שאני מיטיב להכיר סגולתה הקשה הבשרית, נטולת הרוך, פיוטיותם של שְמֵי הארץ הזו, שאין כמותה הנוגעת ללבי ומאמצת את כוחי. עם זה היפוכו הגמור של עם מתורבת, הוא עם יצירתי. ובלבי מפעמת תקווה בלתי-הגיונית, היינו שהברברים הללו, המשתרכים על חופי-הרחצה, שרויים, בבלי-דעת, בעיצומו של תהליך המעצב פני תרבות שגדולת האדם תמצא בה סוף-סוף את פניה האמיתיות. עם זה, השרוי כל-כולו בהווה, חי ללא מיתוסים וללא נחמה. את כל נכסיו השקיע באדמה הזאת ועתה הוא עומד ללא מגן אל מול המוות. סגולות היופי הגופני נתנו לו בשפע. ועימן החמדנות המיוחדת המתלווה תדיר אל העושר שאין לו עתיד. כל המתרחש כאן מביע סלידה מן היציבות, ושוויון-נפש כלפי העתיד. אנשים אלה נחפזים לחיות; לו צמחה כאן אמנות כלשהי כי אז צייתה לשנאה שהם שונאים את ההמשכיות, שנאה שהניעה את הדוֹרים לגלף בעץ את העמוד הראשון שלהם. ובכל זאת, אפשר למצוא כאן, בפניהם האלימות והקנאיות של בני העם הזה, בשמי-הקיץ הללו המרוּקנים מרוך, שתחת כיפתם כל האמיתות יפות להיאמר ושום אלוהות כוזבת לא חרתה עליהם את אותות התקווה או הגאולה, כן, אפשר למצוא מתינות והתעלות-הרוח. בין שמים אלה לבין הפנים הנישאות אליהם אין מקום למיתולוגיה, לספרות, לאתיקה או לדת; יש רק אבנים, גוף, כוכבים ואמיתוֹת שבהישג-יד.

(מתוך: כלולות הקיץ, אלבר קאמי)