זה היה יום מיוחד עבור חברי הטוב. מאותם חברים שאנחנו חבים להם הרבה כי הם מעשירים את חיינו ומוסיפים להם ענין.

(לא ביקשתי את רשותו ולכן לא אפרט את כל הראוי פירוט. מי מכם שמזהה אותו, אנא שימרו זאת לעצמכם)

ומתוך כך שזה היה יום מיוחד עבורו מצאתי את עצמי עסוק במחשבות על עתידנו.

כולכם שמעתם על חברי, אך רק מעטים מכם מכירים אותו בשמו או יזהו אותו ברחוב. אפילו אלה לא יודעים כי שיר ידוע מאד, שיש לו מקום מיוחד בהוויה הישראלית, נכתב בעקבות פגישה איתו. אפילו הוא לא ידע זאת במשך עשרות שנים.

אני יודע כי השבוע תנדוד שנתו כמו שזה קורה לו מאז אוקטובר 1973. במלחמה ההיא הוא כבר היה חייל מילואים בשיריון והחוויות שחווה בלחימה בחזית תעלת סואץ לא נוטשות אותו מאז. בכל אוקטובר הן גורמות לו לנדודי שינה.

אבל היום הוא רווה נחת. משפחתו כאן בישראל חוותה שמחה יוצאת דופן שרק מעטים זוכים לה. עוד קודם לכן הוא שמח בשמחתו של נכדו. לנכד כבר מולדת אחרת, הרחק מעבר לימים, והוא זכה להשתתף באירוע לאומי. גם לקרובי משפחתו יש נכדים מעבר לים.

וכך שמח חברי על שקרה משני עברי הימים רק שהשמחה של הדור הבא כבר לא מתרחשת פה.

ועל זה אני חושב כל היום.