כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    החיים היפים לפעמים מעייפים.........

    0

    כמה שמחתי...........

    8 תגובות   יום חמישי, 6/10/11, 09:00

    על הנובליסט החדש שלנו, הפרופסור שכטמן מהטכניון, על זכייתו בנובל לכימיה.

    כמה צחקתי........

    כששוב החלה ה"התחשבנות ירוקת העיניים" בין הטכניון למכון וייצמן על "כמה לנו וכמה להם".

    וכמה התעצבתי.......

    כשפתחתי הבוקר את העיתון וקראתי את דבריו של הפרופ' אהוד קינן, יו"ר הועדה למקצוע הכימיה המייעצת למשרד החינוך ונשיא החברה הישראלית לכימיה:


    "כולם עומדים עכשיו ומשתאים אבל האמת שאין להם מושג ירוק במה שזיכה את שכטמן בפרס...... זהו תוצר מובהק של מערכת החינוך. אם דבר כזה היה קורה בטאייוואן לפחות חצי מהאוכלוסיה יכולה היתה להסביר מה עומד מאחורי הזכיה. זהו ההבדל בין הערכה להערצה. הערכה באה מידע ולצערנו הוא אינו נוכח כאן מספיק".


    בצד השמחה העצומה, הכבוד והגאווה, מוצאים רבים מהמדענים ואנשי החינוך המובילים את ההזדמנות להתריע על מצב החינוך בישראל, על ההדרדרות במעמד המדעים בארץ, ואף מביאים כדוגמא את זוכי הנובל האחרונים שהם הפרופסורים הרשקו וצחנובר מהטכניון, עדה יונת ממכון וייצמן ושכטמן מהטכניון שעבודתם המדעית היא תוצר של עשרות שנים, במערכת חינוך ומדע שאינה קיימת היום במחוזותינו ושהחלה להדרדר מתיישהו בסוף שנות השבעים.

    השוואה למדינות במזרח הרחוק למשל מראה את העליבות העקבית שהורתה זלזול במורים ובמקצוע.


    ונאמרו דברים נוספים, חמורים לא פחות, על מדיניות משרד החינוך ועל שינוי סדרי העדיפויות, על שינוי הדגשים - מלימוד לשם ידע ופיתוח הסקרנות לשינון לצורך ציון ללא הבנה וללא עיבוד והעמקה, על רדידות ועל שטיחות, על הצורך הנואש בבלימת ההחלקה במורד הבורות והאטימות.


    והכל קשור, הא בהא תלייא.

    הצדק החברתי בחינוך בתרבות במדע בחזרה להיות עם ספר בחידוד המוח לצד צחצוח החרב........

    הכל חד המה.

    והעובדה שאנחנו מקדשים את הכוח ומזניחים את המוח לטובת כסף מהיר ולימוד מקצועות שיהפכו אותנו למיליונרים תוך..... מייד

    העובדה שאנחנו מעדיפים לעסוק במי צודק במקום במה אפשר ללמוד ולהסיק

    העובדה שאנחנו מוצאים עצמנו נכנעים למהירות ולקלות - תרבות האינסטנט במקום שיטתיות ויסודיות

    העובדה שאנחנו מאדירים את עצמנו בעיני עצמנו גם כשאנחנו מוצאים עצמנו מידי שנה בדירוגים הולכים ויורדים......

    כל אלה צריכות להאיר לנו בפנס בוהק על הצורך הדחוף בשינוי עדיפויות.

    לא רק הורדת מחיר הקוטג',

    לא רק שדרות רוטשילד,

    העם דורש חזרה למקורות הידע, ההשכלה, חקר המדע והשבת החינוך למעמדו.

    והעם זה (גם) אני!

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/10/11 09:29:
      כשאני מתרפקת על "היו זמנים" ומתגעגעת ל"פעם היו" זה לא מפאת גילי אלא מהטעם הפשוט שאם פעם היו הרי שאפשר גם שיהיו. ולכן אני חוזרת לזה פעם ועוד פעם ועוד פעם. כי זו אינה משימה בלתי אפשרית, זו משימה שהפכה להיות זניחה בתרבות ה"כאן ועכשיו", ודוקא בימים אלה של חשבון נפש ושל שאלת ה"צדק חברתי לאן ואיך" הגיע הזמן לעשות בדק בברדק ולהבין שהכל קיים ורק אנחנו שמפריעים לקיום. הגיע הזמן להבין שערכים זו לא מילה גסה וחינוך ותרבות זה לא רק משרד לצ'יפור המקורבים. גמר חתימה טובה ושנה טובה.
        7/10/11 08:59:
      אני שונא את עצמי כשאני מתחיל עם ה"פעם היו..." זה רלוונטי רק כשזה מהווה בסיס לתכנית עתידית. מהו אותו עניין בודד (נקודת ארכימדס קוראים לה?) שאם נשנה אותו אז יחזור החינוך וההשכלה למלא את תפקידם האישי והחברתי? להפסיק להעריך את החיצוני? להפסיק להעריך את המיידי? חוק זכויות התלמיד? המדידה והמבחנים? דמויות כמו דוד ילין ישנם היום במערכת החינוך ותלמידיהם הולכים אחריהם, אבל דוידים ילינים אלו הולכים ומטמעטים כי החברה שלנו לא מעריכה כימאים או פילוסופים. היא מעריכה יועצי השקעות, ונדלניסטים. המנהיגות הלאומית מעריצה את ה"יזמים". ולכן המדע שוקע, התרבות שוקעת, הכדורגל שוקע, וגם העסקים ישקעו כי היזם יברח עם המתנות שנתנו לו... יסלח לנו אלוהים...
        7/10/11 08:27:

      דברים כדורבנות.

      אנחנו אלופי העולם ב'חפיף'

       

      וזה בא לידי ביטוי במשפט שכתבת
      העובדה שאנחנו מוצאים עצמנו נכנעים למהירות ולקלות - תרבות האינסטנט במקום שיטתיות ויסודיות

       

      שנה טובה וילמה

        6/10/11 16:52:

      היה לי מורה כשהייתי בכתה ה', וזה היה די מזמן......
      הוא היה ג'ינג'י, הרכיב משקפיים נטולי מסגרת, והיה אפוף הדרת כבוד שסכרה אף את פיותיהם של הקשקשנים הגדולים ביותר בכיתה.
      באסיפת ההורים הראשונה שהיתה מייד לאחר ראש השנה הודיע המורה שלי ע"ה, דוד לוין, שהיות והוא מצא את הכיתה דלה בידיעותיה ומכיוון שאנחנו עומדים בימים הנוראים הוא מודיע על כוונתו להכביד עול לימוד על הילדים הרכים כדי להביאם לרמה שהוא חושב שהם צריכים לעמוד בה.
      אני זוכרת את אבי חוזר הביתה נרגש ומלא אושר, שהנה, סוף סוף הגיע מורה רציני שיעשה מלאכתו נאמנה.

      את דוד לוין לא שכחתי ואני נושאת אותו עמי עד עצם היום הזה, כמו עוד כמה מורים ומחנכים שהיו לי במשך השנים הבאות ושהותירו עלי חותם בל יימחה.

       

      כשסיפרתי לילדיי על דוד לוין ועל אמרתו להורינו הם הגיבו די בזעזוע.

      בתי הצעירה שבינתיים בגרה אף שאלה אותי איך לא התלוננו נגדו, ואיך לא תבענו את עלבוננו בדמות "זכויות התלמיד".

      היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את מושג "זכויות התלמיד".

      אני חייבת להתוודות ולומר שהייתי בטוחה שזו המצאה שלה, עוד המצאה של תלמידים לקמט את דמות המורה שהפכה מסמכותית לסמרטוטית, ואז פגשתי את האחראית במשרד החינוך על הדבר המדהים הזה.

      היא, אישה מרשימה מאד, הסבירה לי בסבלנות שעה ארוכה את הצורך החיוני בשמירה על זכויות התלמיד.

      אני, תלמידה טובה מאד אי אז בשנות בית הספר הרחוקות שלי ותלמידה גרועה מאד במושגים של היום, שאלתי בסוף ההסבר המלומד רק שאלה אחת: מה עם זכויות המורה?

      היא לא כל כך הבינה את מטרת השאלה.

      הסברתי לה שלעניות דעתי כשמורה מאויים על ידי תלמידיו, כשפונים למורה בשמו הפרטי ומבלי לקבל רשות דיבור, כשבאים לבית הספר כמו לחוף הים במכנסיים קצרים וכפכפי אצבע וחולצות בטן, מאופרים, כשנכנסים לשיעורים בלעיסת מסטיק ומעבירים את השעה בסימוס לחברים ובמשחקים בפלאפון מבלי לשים לב לדברי המורה יש בכך משום זילות וכרסום במעמדה, ונדמה לי שלפני שמקפידים על זכויות התלמיד ראוי להקפיד על כבוד המורה ולהפנים שבית ספר לא אמור להיות מערכת דמוקרטית אלא מערכת שמלמדת דמוקרטיה מהי תוך שמירה קפדנית על גבולות ותחומים, כמו המערכת הצבאית.

      כשראיתי שעיניה גדלות עוד קצת מתמיהה על הדברים, הוספתי וסיפרתי לה שכשזומנתי חדשות לבקרים לבית הספר בגין בני האמצעי שהיה שובב גדול וקשקשן לא קטן, אמרתי למורתו שאני מבקשת לקבל פטור מהעונג הזה ולהתמודד באמצעים העומדים לרשותה עם הכריזמה השופעת של הילד.

      אז נתקלתי בדבר מדהים נוסף.

      אין לה אמצעים.

      היא לא יודעת מה לעשות.

      היא לא מסוגלת להתמודד כי אסור לה להעניש בשום צורה ואין לה את היכולת היצירתית לאתגר ילד שמאתגר אותה, והמדובר היה בכיתות הנמוכות.

      כשאמרתי לה שיש לה את מלוא רשותי להפעיל על הסורר כל סנקציה שתעלה על דעתה ואני אפילו מוכנה לגבות אותה בכתב היא הזילה דמעות מהתרגשות ומעומס הכבוד אבל היה ברור שבכך ייסגר העניין, הסורר ימשיך לעורר מהומות והיא תימנע מפעולה אבל אותי לא יזמנו יותר כדי להתלונן בפניי.....

       

      וזה לא סיפור של סתם.

      זה קצה קצהו של המדרון שבו אנחנו מחליקים מאז ועד היום.

      הילדים לומדים למרות בית הספר ולא בזכותו.

      המדע מתפתח מסקרנותם של יחידים ועקשנותם ולא מההבנה שאי אפשר לקפוא על השמרים כי מי שלא מתקדם - נסוג.

      ואלה שיכולים להשוות בין מה שהיה למה שיש ולבכות את מה שיהיה אם לא ייעשה מעשה הם אנחנו, בני גיל הביניים, שידעו אחרת, רואים אחרת ופוחדים מאחרת.

      אנחנו מגדלים ילדים נהדרים.

      סקרנים, תאבי דעת, ומי מאתנו שיכול מספק להם את הגירויים ואת האפשרויות לבחון ולבדוק ולהוסיף וללמוד.

      ואז הם מגיעים למוסדות להשכלה גבוהה.

      ואז הם מתחילים להאבק ולנסות להבין מאין תקציב ואיך אפשר ומאיפה לקצץ ולאן להעביר כדי להמשיך ולחקור ולפתח ולהתפתח, ובצר להם הם נאלצים ללכת ולחפש מקומות אחרים ובכך אנחנו יוצאים נפסדים ושוב מתנחמים שהמדענים והחוקרים בעלי השם העולמי הם יהודים.

      אבל הם כבר לא ישראלים.

      ומדינת ישראל ממנה יוצאים מיטב המוחות מידרדרת.

      ומה אנחנו עושים?

      מתרפקים על החלום וחווים את שברו.

       

      אנחנו "משדרגים" את החגים, את היהדות, את הספרות, את הכל.

      אנחנו משנים, מנסים לצקת תכנים חדשים, לעדכן, לרענן, ואנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו לא ממש יודעים את הבסיס.

       

      אנחנו בנסיגה כל הזמן, ועד שלא נתפוש את עצמנו ונתעורר - אנחנו עם הפנים לכיוון הלא נכון

        6/10/11 15:04:
      אני חותמת על כל מילה. המצב הגרוע ביותר הוא בתחום מדעי-הרוח. השנה נרשמו לספרות עברית ולמקרא ארבעה עשר תלמידים, לאוניברסיטה העברית בירושלים. כאשר למדתי במוסד זה, מקצועות מתחום מדעי הרוח, מי שלא הגיע לאולמות הענקיים לפני מועד השיעור, התכבד וישב על המדרגות. מי ששומע, אינו מאמין. כך המצב העלוב בכל לימודי היסוד. מקומות העבודה מעדיפים מקצועות התמחות, כלכלה, מנהל עסקים, מחשבים וכד'. הם דוחפים את הצעירים ללימודים אלה. מי יהיהו החוקרים של הדור הבא?
        6/10/11 14:34:
      גם אני
        6/10/11 13:47:

      נכון הדבר, החינוך מדרדר מדחי אל דחי,ואת משרד החינוך והשר שבראשו מעניין מאד שבמקצועות המיצב, נקבל ניקוד גבוה למען ידעו הגויים שאנחנו טובים,
      אבל ישעוד צד ששר החינוך מנסה לחסל, אלה הם בתי הספר הפרטיים למצטיינים, ואני קורא לשר - אל תחסל אותם אלא תמוך בהם גם כספית ואפשר גם לילדים מוכשרים ממשפחות חלשות להצטרף לבתי ספר אלו,זוהיא העתודה המצטיינת שלנו

        6/10/11 10:49:

      יפה אמרת!

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      וילמה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין