הרחבה בבית סוזן דלל היתה מלאה יחסית באנשים שהגיעו אמש לאירוע הפתיחה של עונת התרבות השוויצרית בישראל 'נופי תרבות' במעמד שגריר שוויץ בארץ.
לפני ואחרי נשיאת הנאומים, צבא שלם של מלצרים נשאו בידיהם מגשים עמוסי מטעמים בכוסיות קטנות למוזמנים.
בין נגיסה לנגיסה ניגשה אלי אישה ושאלה אותי-
"שלום, את מיכאלה?"
"כן" עניתי.
"מיכאלה ב.?"
"כן".
"את זוכרת אותי?" היא שואלת אותי.
אני מביטה בפניה מנסה לדלות שביב זיכרון ממוחי ואיני מצליחה. הרגשת אי נוחות זוחלת במעלה גבי.
"אני נירה, נירה ה. היית איתי בצבא באותו קורס".
חוט בצבע ירוק התחיל להבהב במוחי, דמותה אז מימי הצבא עלתה לנגד עיניי.
"כן, נזכרתי" אמרתי לה והמשכנו בשיחה.
אודה שלמרות שאין זו הפעם הראשונה שמזהים אותי מימים רחוקים ומחמיאים לי ואפשר לומר שאני רגילה לכך, התרגשתי מאוד.
עם ההרגשה הזו הלכתי לישון כשחיוך רחב נסוך על פניי..
גמר חתימה טובה!
|