גיורא. פעם ראשונה שאני כותב לך. מה שכתבתי לאזכרה, 6 באוקטובר 2011
 גיורא. פעם אחת בלבד, בימי חיי, דיברתי אליך ישירות, ככה, בגוף שני נוכח. כעת זו הפעם השנייה. על הפעם הראשונה אני חושב שסיפרתי בקצרה באחת האזכרות האחרונות, ולא נורא אם אחזור שוב. זה התרחש כשעה לאחר שיצאתי מסוכנות פרסום "דחף" בכיכר ציון, מספר ימים לאחר חזרתי לישראל מנפאל, שם הכתבתי לסוכן המכירות את נוסח המודעה שעמדה להתפרסם למחרת בעיתון "הארץ", ואשר שינתה את חיי, כמו עוד כמה דברים נוספים שקרו בימים ההם ושינו את מסלול חיי. בגלל שהמודעה מתועדת אני יכול לנקוב בתאריך המדויק: זה היה אם-כן, ב- 22 במאי 1985, כשהגעתי לכאן, לחלקה ד4 בהר הרצל, בשעת צהרים. שורת הקברים שלך הייתה כמעט אחרונה, ומסביב לא הייתה צמחייה, רק אדמה. התחלתי להסתובב סביב הקבר שלך, ולדבר אליך. אני זוכר היטב שהרשיתי לעצמי לדבר בקול רם, כי אף אחד אחר לא היה בחלקה הזו ובחלקות האחרות, אבל למען האמת, אני לא חושב שנוכחות של זרים הייתה מונעת ממני לדבר בקול, הרי עשיתי אז דברים מוזרים בהרבה. אני זוכר את עצמי שואל אותך רצף של שאלות: איפה אתה? אתה כאן? אתה שומע אותי? אתה חי? וזוכר את עצמי מדבר ומדבר דקות ארוכות. אני זוכר פח זבל שחור וגדול, שהיה בסמוך לקבר, וזוכר אותי בועט בו בכל הכוח ומעיף אותו כמה מטרים, ואת התכולה מתפזרת מסביב. בשלב מסוים התחלתי לבכות, עד שהתיישבתי על אבן כלשהי, שוב מובס ושוב אבוד. ועכשיו בפעם השנייה, אני מרגיש צורך לדבר אליך ישירות, וכבר אדגיש בהתחלה: אני יודע שאני מדבר לחלל ריק, ושאינך באמת שומע אותי. אבל אני מוצא, מסיבות שונות, את הטעם לומר את דבריי כאילו אתה נוכח. לדמיין אותך מאזין לי. בעצם, רציתי לנצל את ההזדמנות כדי לספר לך סיפור, כלומר – לעדכן אותך במשהו שקרה לאחרונה: כבר לפני שנים, תכנן מוטי ברכאן לערוך תסכית רדיו לגחליליות, ולפני שנה הוא החל להוציא את הרעיון לפועל. הייתי אצלו באולפן הרדיו בקמפוס הר-הצופים, שלחתי לו חומרים שונים מהסרט, ולפני מספר שבועות הושלמה העבודה – תסכית רדיו בעריכת מוטי ברכאן! ומי הכי מתאים לכך אם לא מוטי, שעל הקשר שלו אלינו אין צורך להרחיב. די אם אציין את העובדות היבשות: גיבור הילדות שלך מתכנית הרדיו "חתול בשק" וגיבור הרדיו שלי מ"לאם ולילד", חבר קרוב של אמא, שכ"כ העריכה ואהבה אותו, ובעלה של נירה שרון, אחת החברות הכי קרובות שלך בשנות התיכון, נירה זיכרונה לברכה, שנפטרה בפתאומיות לפני מספר שנים. אבל לא זה בדיוק מה שבאתי לספר, זה רק הרקע. כשהקליט אותי מוטי לפני שנה, מקריא חלקים מהתסריט של גחליליות – הוא גם ראיין אותי, ושאל כל מיני שאלות מפתיעות. אחת מהן הייתה: "היום – איפה אמא שלך? איפה אבא שלך? איפה גיורא?" וזה היה אחרי שכבר קודם אמרתי שאני לא מאמין בעולם הבא וברוחות וגלגולים ואנרגיות וכיו"באלו, ותשובתי אליו הייתה: "הם נמצאים בשני מקומות: באדמה, ובזיכרונות של אנשים." וזה מה שרציתי לומר לך, גיורא, שאתה, זכרך, נמצא. קיים. באופן עקבי, באופן קבוע. וזה מה שמאפשר לי לדבר אליך עכשיו כנוכח. וכשאני אומר "עכשיו", זה קורה כעת כלפי חוץ ובע"פ, אבל אצלי בפנים אתה שותף כבר מזה זמן, פחות או יותר מאז שיצאתי מחדר העריכה עם הסרט המוכן – מאז אתה מלווה אותי כנוכח, שותף ומאזין לדברים שקורים לי, ולפעמים אני מדמיין אותך גם מייעץ. ואני חושב שזה מה שהסרט גרם, ולא רק לי. אני גאה ונרגש להיות נוכח ברגעים האלו כשהם קורים, להיווכח שגחליליות העמיק את הזיכרון שלך לא רק אצלי, אלא גם בקרב כל מי שהכיר אותך, ואפילו בקרבם של כ"כ הרבה אנשים חדשים, שכלל לא ידעו מי אתה קודם לכן, ולא הכירו את חברייך האחרים, שכמוך, לא חזרו משם: בן גולן, מושיק בן דור ורבים נוספים. בנוסף, ואני מקווה שאני לא מפריז ומעניק לסרט משמעויות גדולות מדי, אני מרגיש שהסרט מעצים את תחושת ההזדהות גם עם החברים שנשארו בחיים ועומדים לצידי כאן, מדי שנה. אני חושב שגחליליות העמיק את ההבנה אל כל הדור שלך, בעיקר לשכבת הגיל שלך, ולכל מה שקרה לכם אז, שם, במלחמה. לקח לי זמן לשבת ולכתוב לך. תכננתי לעשות זאת כבר שבועות. השבוע כתבתי ליוני מונג'ק, שאיבד את אחיו הצעיר בפיגוע המקרר בכיכר ציון בשנות השבעים, שאני לא מצליח להעלות על הנייר את מה שהתגבש לי בראש, וזה מה שהוא ענה לי חזרה: "גיורא היה צריך להיות בן 57!!! עם שאלות קשות של בריאות? משמעות החיים? בשביל מה, ולמה, ומה בכלל? האם הדברים מומשו? שאלות שכל חבריי והקליינטים שלי מתחילים לדשדש בהן, כי ה- 60 בפתח, וזה כבר מצב צבירה אחר. וגיורא נישאר שם תמיד צעיר [...] לפעמים אני שואל את עצמי איזה בעל הוא היה ו... איזה אבא!!! בעל? במה הוא היה עובד, לְמה היה מגיע בחיים – תרתי ומרבעי משמע. כן, אלו דברים שאני חושב על אחי (היה צריך להיות היום בן 47!)." אז בערך כמו שיוני הציע, גם אני תוהה על השאלות האלה, שרלוונטיות גם עבורי. בסרט שאל אותן גיורא ביתן – כשאמר, שאיפשהו גיורא נשאר תמיד בן 19, ומעניין מה היה קורה לוּ היה עובר לזמננו – האם הייתה לו כרס, וקרחת?? נראה לי שאת הכרס אני קיבלתי, ואת הקרחת אתה. לפני כמה שנים, בשלב החשיבה והתכנון של הסרט, עלה רעיון לסיים אותו בשוט שיצולם כאן, כשאני עומד מעל הקבר, כמו משחזר את אותם רגעים, כשדיברתי אליך אז, בפעם הראשונה. השוט אמור היה להיות מצולם מלמעלה, מגבוה, ממסוק, ולאט לאט להתרחק ולהתרחק, להפוך לקטן לעומת העולם מסביב – שוט הסיום של גחליליות. בסופו של דבר ירדנו מהרעיון, והסתפקנו בהצגת המודעה מעיתון "הארץ". לאחר הקראת המודעה ההיא, במשפט האחרון בסרט, אני אומר: "לא ידעתי שזה ייקח כ"כ הרבה זמן (לספר את הסיפור)". ובאמת, לחשוב שעוד מעט חולפות להן 40 שנים. אולי "נעשה אירוע" כשיגיע התאריך העגול, אבל זה לא יהיה כי אנחנו צריכים סיבות לזכור אותך, אתה רואה שהזיכרון רק מעמיק. זו בעצם תהיה "סתם" סיבה בשבילנו להיפגש. אז להתראות. להאזנה לתסכית הרדיו בעריכת מוטי ברכאן: "גחליליות - המסע אל גיורא" (בהפקת רדיו-מולטימדיה הר הצופים).  |