מדיניות פג מחיר

מצעד הגינויים של אירוע "תג מחיר" היה השבוע ארוך ומרשים מתמיד. האירוע התורן, שהוציא את כל הפוליטיקאים ואנשי הציבור מגדרם, התרחש ביישוב הבדואי טובא זנגריה שבצפון הארץ. קיר מפויח מאש וכתובות גרפיטי היו התוצאה שהתגלתה בבוקר לעיני המתפללים המוסלמים שהגיעו למסגד שבכפר. למי שתוהה בינו לבין עצמו איך העזתי לפתוח את המאמר ללא גינוי חריף וחד לאירוע, אז בבקשה. אירועי "תג המחיר" מגונים, אסורים, והאמת גם די טיפשיים (מצד מי שמבצע אותם).

אז אחרי שנרגענו ונרשם עוד גינוי במסכת הגינויים הבלתי נגמרת של השבוע האחרון, בואו ניזכר באירוע אחר. אירוע שהתרחש קצת יותר משבוע לפני "תג המחיר" ביישוב טובא זנגריה. אמנם לא מדובר באירוע קשה כמו זה שהיה בצפון, אבל בכל זאת יש מקום להזכיר אותו. מדובר בפיגוע שאירע בכביש 60, בדרך מקריית ארבע לירושלים, שהוביל למותם של אשר פלמר ובנו הפעוט יונתן. אני מודע לקושי שיש באיזכור של אירוע כה שולי, בו בסך הכל נרצחו שני מתנחלים, באותה נשימה עם פיגוע הטרור המורכב שבוצע בקיר המיוחד בטובא זנגריה. אבל תסלחו לי בבקשה על חילול הקודש ועל מעשה הכפירה הזה. זה לא יחזור על עצמו.

ניסיון תמים להשוות בין מספר הגינויים שזרמו בשעות שלאחר האירוע בטובא זנגריה, לעומת אלו שזחלו לאיטם אחרי שפורסם שאשר ויונתן נרצחו בפיגוע מתוכנן (ולא בתאונת דרכים מגוחכת), יגמר בנוק אאוט לטובת הקיר השרוף. זה בכלל לא כוחות. בכל זאת, קיר שרוף לא יחזור לעולם להיות מה שהיה. מתנחלים שדוהרים בכבישי יהודה ושומרון יש בלי סוף. חוץ מזה, כולה מדובר באירוע של זריקת אבנים. יש כאלה למכביר. מי בכלל שומע על זה. את מי זה מעניין. קיר שרוף וכתובות גרפיטי מטופשות הם דברים שעוד לא נראו במחוזותינו. זה כבר דורש טיפול מיוחד. טיפשות של כמה צעירים, ללא יותר מידי שכל, והמדינה כולה על הרגליים. אב ובנו שנרצחים במכוניתם, בדרך הביתה, לקראת שבת, מעניינים בקושי את העורך של עמוד מספר 13 בעיתון. וגם זה, בהנחה שלא תיכנס ידיעה חשובה על מחיר הנפט, שעלה, ירד או התאדה.

האמת, מצעד הגינויים שזכינו לראות השבוע הפך בשלב מסוים לבדיחה שהסוף שלה ידוע מראש. הטקסטים היו צפויים, וחזרו על עצמם. שרים וחברי כנסת התחרו בינם לבין עצמם מי קופץ יותר גבוה בעוצמת המילים. אחרים העתיקו ניסוחים שכבר נוסחו מוקדם יותר על ידי אחרים, ושיגרו ישר לתקשורת. העיקר שלא להישאר מאחור. פמליית הנשיא נכנסה בשערי הכפר טובא זנגריה, כשפניהם של האנשים שיצאו מרכבי השרד נראו נפולים, כאילו שמעו לפני מספר רגעים את הבשורה הנוראה מכל. הכל כמובן לעיני המצלמות והעיתונאים. כמה שעות אחרי שהפמליה עזבה את הכפר, הציתו תושבי המקום את בניין המועצה המקומי. בניין המועצה, למי שבמקרה שכח, לא שייך לפורעים שהציתו את המסגד. בניין המועצה הוא סמל שלטון. המסר ברור.

בלי לשוחח עם בני משפחת פלמר או עם קרוביהם, אני מהמר שהם היו לוקחים בשתי ידיים גם חצי מכמות הגינויים שזרמו לאחר שריפת הקיר במסגד. גם התייחסות קצת יותר רצינית לטענות שהעלו כבר בהתחלה על כך שמדובר בפיגוע, ולא בתאונת דרכים, היתה מתקבלת בהכרת תודה. אבל למי איכפת ממתנחלים. את מי מעניינים אותם אלו שרובנו זוכים להיתקל בהם רק במהדורת החדשות של השעה שמונה, כשהם מוצגים כקבוצה שולית של קיצונים והזויים. הרי במילא הם הביאו את זה על עצמם. אין צורך, אגב, בבקשת סליחה מבני משפחת פלמר. הם, אוהבי ישראל שכמותם, כבר סלחו לנו מזמן.