ואני מוצאת עצמי בויכוח מעניין.

אומר לי אישי:

אני שוקל אם ללכת השנה לבית הכנסת, הגם שאני רוצה, כי אני כועס.

כועס עליהם (הדתיים) ועל שטיפת המוח שהם עושים לחבר'ה הצעירים.

כועס על החזרה הגורפת הזו בתשובה ועל ההתייחסות אלי/אלינו כאל מצורעים/מטומטמים/חסרי יכולת הבחנה בין טוב לרע, בין עיקר לתפל, בין נכון ללא נכון.

ובגלל זה, אני לא יודע אם אני רוצה ללכת השנה לבית הכנסת....

אומרת לי חברתי:

אתמול היו חברים בירושליים, בכותל, וסיפרו ניסים ונפלאות על החוויה העמוקה שהם חוו שם.

על האוירה.

על המוני האדם

על התפילות.

ואני פשוט לא יכולה להבין את זה, זה מעורר בי שאט נפש, כל השחור הזה, כל האדיקות הזו, כל הצפיפות הזו לשם איזה פולחן שאין לו ולא כלום עמדי.....

ואני שואלת אותו:

מה עושה לך ההליכה לבית הכנסת לשמוע את תפילת "כל נדרי"?

האם היא גורמת לך לחוש משהו אחר עם עצמך?

האם היא חסרה לך?

כי אם כן - מדוע אתה קושר סוס לחמור?

מדוע אתה מונע מעצמך משהו שעושה לך טוב, שגורם לך לחוש את אותה תחושת הערך המוסף שאינה חסרה לך ביומיום בגלל שאתה כועס על אלה העושים את דתם קרדום לחפור בו?

מדוע אתה בעצם אומר שאתה מוכן להעניש את עצמך על מעשיהם של אחרים?

האם העובדה שהאחרים חושבים שהצדק האלוהי כולו שלהם ואין לך חלק ונחלה בו משמעה שאתה חייב להכנע לתפישתם ולשחק במגרשם בכך שתימנע מהליכה ובכך בעצם תצדיק את טיעוניהם?

היום הזה שלך כמו שהוא שלהם,

התפילה הזו שלך כמו שהיא שלהם,

הקדושה ביום הזה באה ממך כמו מהם,

וההמנעות שלך פוגעת רק בך ולא בהם.

ואני שואלת אותה:

את, שנוסעת כל כך הרבה לכל כך הרבה, מוכנה לשלם המון ולכתת רגלייך לפינות הכי נידחות כדי לראות תרבויות אחרות וללמוד מנהגים אחרים לא מוכנה לקבל את מה שיש תחת ביתך ומול מרפסתך. מדוע?

במה זה שונה מכל דבר זר אחר שאת כל כך שמחה ללמוד ולראות ולחוות?

מדוע את תהיי מוכנה לראות טקס בודהיסטי או חתונה נוצרית או אפילו שבירת רמאדן אבל לא תפילה בכותל?

מה לעזאזל גורם לך לשנוא כל כך את מה שאת חלק בלתי נפרד הימנו אפילו שאת מפרידה עצמך ממנו?

ואני שואלת אותנו:

למה אנחנו כל כך מוכנים ומזומנים לקבל ולהכיל את הכל ואת כולם חוץ מאשר את עצמנו?

היה כאן דיון שעניינו צום יום הכיפורים.

מי צם ולמה צמים.

אני צמה בגלל התחושה של אחרי הצום.

בגלל התחושה המדהימה הזו של קפה ועוגה לשבירתו.

בגלל הייחוד שיש ליום הזה על פני כל יום אחר, וגם אם אצום כל שבוע עדיין לא תהא שבירת הצום הזה זהה ולו בשמץ לשבירת צום יום כיפור.

אני צמה כי כל העולם בהרגשתי צם איתי.

לא לצורך עינוי הגוף.

לצורך התנקות.

כל העולם בהרגשתי מתנקה איתי.

איני מדברת עם איש.

איני כותבת לאיש.

אני מנותקת מכל מכשיר אלקטרוני וחוזרת לעצמי עם עצמי.

לא מטעמים דתיים.

לא מטעמים של פחד מעונש אם לא אעשה כך.

מטעמים של התמזגות חד פעמית עם היקום כולו, השתלבות והתגבשות.

זה יום כיפור בשבילי.

לא לחפש חידושים כל הזמן אלא להשתלב בזמן, לחזור למימדים האמיתיים.

גמר חתימה טובה לכולם.