אבי אהרון עמיר (מבית וסיליונוק בלטביה) נפטר ביום הכיפורים.

לפני כשנה כתבתי בקפה: http://cafe.themarker.com/post/1776314/ שיר לזכרו ואני מוסיף שיר

.....

אבא

אלף מילים תכתוב על אבא

ולא יגיעו למבט אחד בעיניו

אלף שירים תכתוב על אבא

ולא יגעו באחד מקמטי חיוכיו

הם היו ונתנו ניגונם

הנוגה הכואב המעודד

הם היו ונתנו את כוחם

לעייף לרפה לכואב

הם היו ואני

בר מזל

עוד הוזה עוד חולם

עוד זוכר

את

כולם ...

(תודה לכל המגיבים מה"פוסט" הקודם ועוד.... ישבתי בבוקר כהרגלי למרגלות ביתי במדרחוב עם כוס קפה לראות בהתחדשותו של היום. והיום יום שישי ערב כיפור לא יום רגיל שכן חלק מהחנויות סביבי לא נפתחו והאוירה לא רגילה ולא שבת אבל בכול זאת אוירה מיוחדת וחשבתי על ה"פוסט" הזה ... בצלאל עמיצור היה אבן אחת חשובה בבנין חיי לא מבחינת אב רוחני או ידיד או...רק אחד בהחברים המעניינים שהיו מבאי ביתינו בילדותי, כשאני ספון בחדר השנה ונרדם כשבאזני הקולות המתווכחים שבחדר הסמוך. וויכוחים על תחיית מדינת ישראל. לימים כשגילינו את מצבת אבי ז"ל בחלקת לוחמי האצ"ל בבית הקברות כשעל לוח השיש המבריק היה מודבק סמל האצ"ל ביציקת בזלת. או אז ניגש אלי בצלאל .... כרגע משמיעים ברדיו את "ונתנה תוקף" בקולו הצלול והמרגש של חבר להקת קיבוץ "בית השיטה" ואני יושב ודמעות זולגות בעיני שכן, אבי ז"ל נפטר כשאני עומד בבית הכנסת ושומע את מזמורי התפילה ביום כיפור לפני שנים. ואלו דמעותי הפרטיות ... אמשיך בפוסט הבא.)

ואני ממשיך "ואז ניגש אלי בצלאל".. וביקש שאוסיף את המילה "סגן" מתחת שסמל האצ"ל ולפני שמו. "סגן אהרון עמיר" ואני כמובן עשיתי לבקשתו.

אני אל מול כל הגיגי ושירי הארוטיים, הרומנטים וסתם מחשבות. חושב איך ... איך לא ידעתי כמעט כלום, ממש כלום! מחייו של אבי. נכון בחופשים עבדתי אצלו ראיתיו בהתנהגותו בעבודה. בבקרים שמעתי כשאני עדיין במיטה משוחח אם אמא תוך לגימת מרק דייסה של בוקר שאמא הכינה ומעט וויכוחים על כסף וכ"ו. בערבים כשהיה חוזר עייף הביתה ושואל לנוכח מבטיה הקשים של אמא, אותי ואת אחי אם הכנו שעורים! והיינו מתפתלים יחד איתו בתרוצים ש..כן אבל, אני מעולם לא עשיתי את שעורי הבית, ואם עשיתי הם היו ...על הפנים. אבי העייף היה מניד בראשו שכן עברית הייתה שגורה בפיו ולא כל כך בכתב ידו, כשל מרבית האנשים שלמדו בגרמניה, ובנבכי שירתם של גיתה ושילר... ואני הייתי מכין לו בכוס זכוכית מיוחדת וגדולה תה כשהוא לוגם תוך שהוא מכניס קמצוץ כפית סוכר לפיו, לפני כל לגימה או את אותה קוביית סוכר חום, לוקח בידו הפנויה את עיתון "חרות" שהיה מנוי עליו, וקורא בצמא בעיקר את דברי מפקדו  מנחם בגין תוך שהוא מהנהן בראשו. ואני בורח מהמשך אי הכנת שעורי הבית כשוורדה הייתה דופקת על דלת ביתינו ..

איך לא ידעתי, ועד היום מאומה! מחייו כאיש כנער כילד. מאומה מחייו וממשפחתו בלטוויה. ידענו על אחיו ובנו שפגשנו שנים אחרי שנפטר, אבל...כל שידענו שעלה לארץ ב1933 על פי בקשת ז'בוטינסקי לשנה אחת!!! של התנדבות, רק לשנה!!! שכן הוא עבר קורס מפקדים בבית"ר בגולה (איני יודע היכן ) והשנה הזאת הפכה את חייו (וגם הצילה את חייו ויצרה אותי ואת ילדי ונכדי) לישראלי לוחם לעצמאות ישראל עד ליום מותו.

יש אצל אמא תמונה שיום אחד אכניס ל"קפה" תמונת מחזור כלשהי שבה יושבים ועומדים בארבע שורות לבושים במדים חומים (התמונה חומה) קבוצת אנשים ביניהם מסומן בעיגול אבי כשמאחוריהם צריף, כצריף צבאי. ומעל דלתו עגול לבן כשצלב הקרס בליבו של העיגול!???

לא ידענו, לא שאלנו. כנראה בית הספר הגרמני שהיה מילטנטי שבו למד. אבל מדוע לא שאלנו? ולא רק לגבי הצילום, לא שאלנו כלל. לגבי מה, איך ומדוע. ואיך חי בלטוויה, עם אחיו ואחותו שנרצחה ביחד עם הוריה בדמי חייהם על ידי הלטווים (את זה שמעתי). אני מסתכל על התמונה ב"פוסט" הקודם על אבא מחייך עם חבריו בחוף הים ב ת"א ככשמאחוריהם הגלים המקציפים בשמש ישראלית, תמונה שאולי צולמה בעצם אותם הימים שבהם שחטו אותם חיות אדם את משפחתו של אבי?....לא שאלנו ולא ידענו.

ואני כותב על אהבות, פרידות, מבטים, וזיונים וחלומות.... ובכול דף שלי, בכל פוסט שלי יש לאוהבי הרבה יותר ידע על חיי מחשבותי מאוויי... בדף אחד!!!

למה לא "אבא ספר על הוריך על חבריך על אהובותך על מזג האויר בלטוויה כן.."היינו שוברים את הקרח כדי להכנס לים להתרחץ" על מעשה ידי אביך ופרנסתו "וסיליונוק שם המשפחה - שם של פרח סגול כהה ברוסית היה לאבא עסק של פרחים מנייר" ..... אז יש נגיעה של אמנות משפחתית.

חוץ מזה כמעט מאומה. אז אבא יקר ואהוב, סליחה! סליחה שלא שאלנו אולי כוון  שהיינו אגואיסטים מדי, ואולי גאוות גברים, אותה זנחתי לפני שנים. ואולי מחוסר זמן, חברים, טרזן, ורדה וכ"ו. אבא סליחה! אבל היית דוגמא! ומופת! לאדם, ליהודי, לישראלי. ואתה לי שביל שבו אני צועד כל חיי, ולעיתים כמו היום מזיל דמעה. תודה.