כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Ray

    פוסטים אחרונים

    0

    כיפור

    2 תגובות   יום שישי , 7/10/11, 20:49

    כיפור...תל אביב...שקט...תשובה...

    את יום הכיפור הזה בחרתי להעביר הרחק מהבית בו גדלתי.

    נוח יותר כשהזכרונות הויזואלים נעלמים והאשמה קצת מטשטשת מולי.

    הבפנים קצת שוכח והחוץ מחדיר לי אוויר חדש של שקט לגוף.

    זהו הכיפור השלישי שלי בחיים "החדשים" שלא בחרתי לעצמי.

     

    לפני כמעט שלוש שנים בעקבות צנתור והרכב תרופות שגוי אבא שלי שקע בתרדמת למשך תשעה חודשים שבסופה נפטר.

    רגע לפני כניסתו לחדר הניתוחים בזמן נסיעה הביתה, הוא בחר לשתף אותי בפחד שלו.

    הפחד מהמוות.

    ללא ניסוחים,ללא שקילת מילים הוא פשוט אמר לי "אני מפחד שאני לא אתעורר מהצנתור"..

     

    הטקטס הזה לעומת האחרים שאני מפרסמת פה לא שירתי ולא מיופייף.הוא טקסט של אשמה,של סליחה ושל ניסיון לקבל ולהשלים עם מה שאי אפשר לפתור.

    ולמה פה דווקא?

     

    כי הרבה עיניים זרות קלות יותר מאשר עין אחת מוכרת...

     

    סיפור שהתחיל בשיחת טלפון אחת ערב אחרי צנתור שנחשב מוצלח ביותר.עוד הספקת להתעורר ודברנו איתך.

    כשהגעתי הביתה לפני השינה ניסיתי להתקשר אליך לשאול מה שלומך ושמעתי את הנייד מצלצל בבית. לרגע עלה בדעתי לנסוע להביא לך את הטלפון אבל לצערי זנחתי את הרעיון מהר מידי והלכתי לישון.

     

    שבע בבוקר,שיחת טלפון מהרופא להגיע לבית החולים כי אבא "קצת מטושטש". "הוא בטח רגיש לתרופות אז אל תדאגו זה שום דבר".

     

    מגיעים לבית החולים ומשם הזכרון כבר מתעתע בי. אני לא זוכרת אם קודם נכנסתי וראיתי את אחות של אמא שלי ובעלה בוכים או שקודם הגיע איזה רופא והתחיל לדבר איתנו על אירוע מוחי ודימום בגזע המוח.

    יש לי זכרונות של קטעי דברים ואני לא בטוחה מה אמיתי ומה אני כבר ממציאה...

    בכי במסדרון, מסך פלזמה שמראה את סטטוס הניתוח והרבה אנשים שמנסים לעשות משהו-כל דבר כדי לא לעצור לרגע ולהבין מה קורה פה.

     

    הדבר הבא שאני זוכרת הוא המראה שלך אחרי הניתוח.

    חששתי מאוד להכנס לחדר הטיפול נמרץ שבמדיקל סנטר ובכל זאת נכנסתי...

     

    החדר היה חשוך וקולות חזקים מידי של מכונות הנשמה וצפצופים נשמעו ברקע.

    היית נפוח מאוד במיוחד באיזור הניתוח והפנים שלך נראו אחרות.

    לא היית שקט.פחדת אם הרגשת משהו.אני יודעת...כי אמרת לי קודם...

     

    מאותו הרגע המשפט שאמרת לי באותה נסיעה הביתה ועד היום לא מפסיק להדהד לי בראש.אני מפחד...

    קמת אבל שקעת אחר כך...

    ניגשתי להחזיק לך את היד וכשתפסתי אותה ועטפתי אותה בשלי ולא החזקת את שלי חזרה, היד שלך הרגישה פתאום כל כך כבדה...כמו יד של אדם מת.

    ניסיתי להגיד לך שאני מצטערת אבל לא הצלחתי לדבר.הדמעות החלו לחנוק את הגרון ומהפחד שיש לך איזשהי סוג של מודעות העדפתי לא להשמיע את הקול שרעד ורק ללטף לך את היד.

     

    לא נשמת לבד.פעם ראשונה שאני רואה אדם עם מכונה שמנשימה אותו.

    פתאום המודעות לכל נשימה ושאיפה הופכת להיות כל כך חזקה עד שקשה לשאת אותה.

    האח לימד אותי לקרוא את המחשב של אותה מכונה שהשאירה אותך בחיים.

    מידי פעם הוספת נשימה ואני בין רגע עמדתי בצורה מאוד קרה מעודדת אותך לנשום עוד ועוד.

    על כל נשימה בודדת שעשית לבד הייתי מאושרת כאילו עכשיו אתה תתעורר ותקפוץ עם כולנו.

     

    ככה עבר לו כל אותו הלילה.

    ישנו על הרצפה מחוץ לטיפול נמרץ ובזכות מכר קבלנו היתר להכנס ולצאת מתי שרצינו ללא הגבלה.

    כל כמה דקות נכנסתי לבדוק שאתה עדיין איתנו.

    פרסנו שמיכות על הרצפה וניסינו ללכת לישון.

     

    אמא התחילה לבכות ואני ניסיתי לנחם אותה שהכל יהיה בסדר...

    לפנות בוקר חברה התקשרה והקריאה לי תהילים בטלפון.

    אז פתאום הבנתי...אולי אבא לא יתעורר...אולי המצב הזה באמת חמור מאוד.

     

    כשפותחים דלת למקום חדש בהתחלה מגששים באפלה מאוד גדולה ומנסים להכיר,להבין ולהרגיש את המקום החדש.

    אצלי הדלת נפתחה עם חושך מאוד גדול ואז עם אור קטן שהוביל לחושך עצום.חושך עם הרבה הבנה על החיים ללא אבא.

     

    במהלך תשעת החודשים עברת מספר מקומות. מהמדיקל סנטר אל בילינסון ומשם למוסד גריאטרי ליד הבית.

    הכי קרוב שהצלחת להגיע הביתה.

     

    תקופה של חושך שרק הלך והעמיק, של ירידה לתהומות שלא הכרתי והרבה שאלות קיומיות על החיים האלה.

     

    במהלך תשעת החודשים האלה לא הפסקתי להאמין אפילו לרגע שיבוא יום ואתה תחזור אלינו.עליות וירידות וטלטלות שזרקו אותי מצד לצד וחבטו בנפש וברגש ללא רחמים.

    אני לא אשכח את היום שבו הגעתי למרכז הגריאטרי וכהרגלי כמו בכל ביקור כמו מן אינסטינקט של רצון לא לשחרר אותך החזקתי לך את היד. אותה היד שלא החזיקה את שלי בחזרה.

    כמו בכל ביקור גם הפעם בקשתי ממך ללחוץ את היד שלי.

    שלא כמו בכל ביקור פתאום לחצת.לא חזק אבל לאט לאט סגרת עם היד שלך את שלי עד שעטפה אותה לגמרי.

     

    תחושת ההגנה שהורה נותן לילד הקטן שלו כשהוא תופס לו את היד ושומר עליו.

    אני שמרתי עליך וברגע אחד שמרת גם עליי.

    הרגשתי שהכל יהיה בסדר ושתחזור.היד שלך כבר לא הייתה כל כך כבדה ואני הייתי מאושרת.

     

    אבל הסוף הרי ידוע מראש והאושר לא נמשך זמן רב.

    כל ביקור שביקרתי אותך החזקתי לך את שתי הידיים בלי לעזוב עד שאני הולכת הביתה.

     

    עד הביקור האחרון...

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/10/11 20:18:

      תודה על השיתוף. הזזת לי משהו בפנים וגם לי אין ממש מילים. 

      שלא תדעי עוד צער.

        10/10/11 23:02:
      מרגש , וכול מילה מיותרת !

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      Liri cA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין