אבי נפטר במפתיע לפני קרוב ל - 11 שנה. אין יום שאני לא נזכר בו או חושב עליו. ישנם ימים בהם אני נזכר בו או חושב עליו יותר משבימים רגילים ונזכר בסיפוריו ובהיסטוריה המיוחדת שלו. היום, יום כיפור, 8/10/2011 חשבתי עליו רבות ונזכרתי גם בסיפורו על כלבתו. אחד הסיפורים המרגשים שלו עוסק בכלבתו ובאימו המנוחה.
אבי ומשפחתו חיו בפולין בטארנוב שבמחוז גליציה. אבא, אמא ושלושה ילדים וכלבה שחורה בגודל בינוני היוו את המשפחה. הם חיו בדירה קטנה וצנועה. רמת חייהם הייתה בינונית וצנועה. הכלבה השחורה היתה בת בית לכל דבר. הם אהבו אותה והיא מאד אהבה אותם וחיה ביניהם בתוך הבית כבת משפחה לכל דבר. היא אכלה איתם וישנה איתם וקיבלה את המקום, הטיפול והכבוד כמו שקבלו כל בני הבית האחרים.
ואז פרצה מלחמת העולם השניה. אב המשפחה נפטר. אחיו ואחותו של אבא לא היו למזלם הטוב בפולין באותו הזמן. אבי התגייס לצבא הפולני כדי להלחם בנאצים. אימו נשארה בבית עם הכלבה.
הצבא הפולני הובס בתוך זמן קצר ואבי, כמו יהודים רבים אחרים, ברח לברית המועצות. אימו נשארה עם הכלבה והמשיכה לדאוג לה. היא הייתה אשה חולה מזה זמן רב. מזה שנים רבות היא סבלה ממחלת כבד, אבל כנראה היו לה גם בעיות אחרות.
אבי הצליח ליצור קשר מכתבים עם אימו. את אחד המכתבים הוא שמר והקריא לי לפני שנים רבות. במכתב היא כותבת על החיים הקשים והעצובים בזמן המלחמה. המחלה המכאיבה, הבדידות והגעגועים לבעלה הקשו עליה את החיים והורידו לה את הרצון לחיות. רק נוכחות הכלבה האהובה והצורך לטפל בה החזיקו אותה בחיים. היתה חיה מיום ליום ללא שמחה אבל עם הרבה אהבה ואחריות כלפי הכלבה. בריאותה הידרדרה בהדרגה, היא סבלה מכאבים ואיבדה את התיאבון. בשלב מסוים היא הפסיקה לאכול. כעבור זמן קצר היא שמה לב שגם הכלבה אינה אוכלת. היא ניסתה לשדלה לאכול, אך ללא הצלחה. ואז היא אכלה משהו וגם הכלבה החלה לאכול. היא הבינה שאם תמשיך לא לאכול גם היא לא תאכל. מחוסר ברירה היא חזרה לאכול כרגיל, וכאשר היא לא אכלה גם הכלבה לא אכלה. "היא מכריחה אותי לאכול" היא כתבה לאבי.
כך זה נמשך עד שנפטרה. לאחר שהמלחמה הסתיימה אבי חזר לעירו. השכנים סיפרו לו שהכלבה היתה גם בלוויה של אימו. לאחר מכן שבה הביתה ושכבה בפתח הבית. השכנים הגישו לה אוכל ושתיה, אך היא סירבה לאכול ולשתות. וכך זה נמשך מספר ימים עד שנפטרה מצמא ומרעב ומדכאון על אובדן משפחתה. גם היא קורבן של הנאצים המתועבים.
ואנו בני האדם, שרבים מאתנו חושבים עצמם לגזע עליון, משכיל, רוחני ואינטיליגנטי בהשוואה ליצורים חיים אחרים, יש לנו מה ללמוד מאותה כלבה שחורה ופשוטה שרמת רוחניותה ורגישותה לחיים עלתה בהרבה על אלה של רוב בני האדם. מסירותה ונאמנותה למשפחה הינה דוגמה ומופת לכולנו.
הבטתי באבי כשסיים לקרא ולתרגם לי את המכתב. אבי לא אהב שיראו אותו ברגעי חולשה. הוא ידע לשחק את הקשוח ברגעים כאלה, אבל הפעם בזווית עיניו נראו דמעות. הוא לא ממש בכה, אבל הבעת פניו (ורק אני ידעתי לקרא את משמעות הבעות פניו) הביעה צער רב וגעגועים להוריו ולכלבה האהובה. |