כבר מוצאי יום כיפור האופניים לא זזו מילימטר וגם אני לא מחשבות סליחה ומחילה לא רצבו על נשמתי לא ממש רוצה לסלוח ובטח לא לשכוח ולא - אני לא מכינה נקמה מתוקה מה שכן טרד את מחשובתיי הפעם היה מקום העבודה או מה אני אעשה שאהיה גדולה והרי אני כבר ממש גדולה בגלל זה האהבה הלכה לה לדכרה הפער הגילאים "אני לא אוכל להכיר אותך לחברים" נאמר הרבה אני לא אוכל לגור איתך להציג אותך בפני המשפחה ועוד תירוצים של פרקטיות במקום דיבור על מהות האהבה וכוחה שחזק ו מסתבר רק אצלי מקום העבודה שלי נעים לי מאתגר אותי על בסיס יומ- יומי אך כאשר אני בחברה חדשה וצריכה לדבר על מה אני עושה זה מתקבל ב... איך לומר בעדינות אוי, לא נורא, את בכל זאת עושה רושם טוב כן מישו צריך לעשות את העבודה האפורה העבודה של לחנך את ילדינו לעתיד טוב יותר אז למה לעקם את האף? נכון אני בחופש עכשיו אבל המחשבה על תלמידי שרצים להם ברחובות ללא השגחה טורדת את מנוחתי רק שאף אחד לא יפגע שיקיימו כמו שדברנו מפגשים חברתיים בחודש שעברנו מאז החופש הגדול נתתי להם כלים להתמודדות חברתית עזרתי להם להבין שינויים חברתיים דברנו על שינויים גופניים ועכשיו הם לבדם ואני מקווה שנחזור לא יהיו שברים שצריך לאחות כן אני בחופש ואני חושבת עליהם, דואגת להם והחברה מסתכלת עלי במבט של "איזה כייף לך את בחופש" "יופי של עבודה- פרזיטית" אני ישבתי בחבורה אקלקטית של אנשים שכולם יכלו לספר לי מה רע במערכת ואיפה מקומי אבל אף אחד לא רצה או רוצה להיות במקומי מישהו צריך לעשות את העבודה האפורה!! וזו אני כבר מזמן השלמתי עם זה הרי בחרתי לחזור לשם מרצוני החופשי ולא בגלל המשכורת בגלל החוסר של להשפיע ולהיות דמות משמעותית אז למה אני מרגישה זילזול? |