ראיתי אותה מחלון ביתי בערב יום כיפור.
היא גררה את בתה הצעירה (נראית ילדה בת ארבע או חמש), בפנים חתומים שאינם מסגירים רגש. את הרגשות שלה זיהיתי בתנועות הגוף שלה. הליכה מהירה, פרקי אצבעות לבנים הלופתים את זרועה של בתה הצורחת "לא בא לי".
לא בא לה באופניים.
היא, האם הצעירה, מקולחת וחפופה, מסורקת למשעי, לבושה בחולצה לבנה, יצאה עם בן זוגה ושני הילדים. מן הסתם היא חשבה לעצמה שיהיה כיף להעביר את הערב ברחוב, עם כל החברים מהשכונה. היא דמיינה אותם, את הרביעייה המשפחתית שלה, פוגשים חברים ומשוחחים ביניהם. היא דמיינה את הילדים פוגשים חברים מהגן, רצים ורוכבים על אופניים ומשתוללים. היא חשבה שזה מעולה שהילדים ישתוללו בחוץ. ככה הם יחזרו עייפים וילכו לישון בלי בעיה. אף אחד לא ירגיש שאין היום שידורים בערוץ הופ. אולי הם אפילו יהיו כל כך עייפים, שהם יתעוררו מחר אחרי שש בבקר.
והם יצאו מהבית, הרביעייה, והוציאו את האופניים החדשים מהמחסן, וחבשו קסדות לראשי הילדים, ואז הילדה התחילה לבכות ולצעוק שלא בא לה. וראיתי אותה, את האם הצעירה הרוויה בדמיונות לגבי הערב הזה, עומדת ברחוב, וכולה חוסר אונים. בן הזוג התקדם עם הבן הצעיר, והיא עמדה נטועה. כאילו ממתינה שמשהו מלמעלה יעצור את צרחות הילדה.
דקה אחר כך ראיתי אותה גוררת את הבת חזרה הביתה, במבטה החתום ובתנועותיה הנחרצות. לרגע אחד ממש קטן שפטתי אותה על כך שאיננה מתחברת לילדה. "לא בא לה" חשבתי לעצמי, "מה הקטע שלך? שחקי איתה דומינו במקום לצאת עם האופניים". ואז איפסתי את המחשבות שלי, ונזכרתי איך משפחה חילונית עם ילדים קטנים מעבירה את יום כיפור. והבנתי מה עבר לה, לאם הצעירה, בראש. היא הכינה את עצמה כבר כמה ימים לערב הזה. זו המסורת של החילונים. היא התכוננה לערב הזה. היא ידעה מה היא תלבש, ומה כל אחד מהם יעשה. ואז הילדה קלקלה לה.
וחשבתי על ההתבאסות של שתיהן. של האם שדמיינה ערב של להג מבוגרים בעמידה על הכביש, ושל הילדה – שבסך הכל לא בא לה, והיא מרגישה שהיא מאכזבת את ההורים שלה, ולא מבינה למה.
אני מקווה שבתוך ארבע קירות הבית, כשבן הזוג והבן הצעיר מסתובבים ברחוב, הן מצאו רגעים של חסד אחת עם השניה. אני מקווה שבתוך הבית, כשהאם הצעירה התקלפה מהחולצה החגיגית והבת הסירה את הקסדה עם העיטורים הורודים, הן היו יחד, שתיהן, ומצאו שעה של חיבור אמיתי שכולו קבלה והכלה, חיבוק ונשיקה. אולי אפילו התגלגלו מצחוק.
אני מקווה ששתיהן למדו, שלפעמים, דווקא השינוי הכפוי, ההכרח לעשות אחרת ממה שתוכנן מראש, מוליד את התוצאות הכי מפתיעות. הכי מרעננות. הכי מרגשות. |