ביום חמישי בלילה, ערב-ערב כיפור[1], הגעתי, בנסיבות כאלו ואחרות, לכותל בירושלים, במסגרת סיור סליחות. ביקורים בירושלים תמיד מרגישים לי כמו חו"ל, האוויר, המבנים העתיקים. אבל אותו יום זה הרגיש לא-אמיתי, כמעט תיאטרלי, כאילו חזרתי במנהרת הזמן לפחות מאה שנים אחורה. המוני אנשים, רובם דתיים חרדים, אך לא רק, מפייטים זמירות חג, ועושים דרכם איתנו, בדוחק, במורד המדרגות לכותל. רוכלים צצים מולי, צועקים את מרכולתם בפניי, מלבושיהם זרים. הרגשתי שקופה. רואה ואינה נראית. יותר מכל נחרדתי לגלות שיהודים עדיין מקיימים את מנהג "תרנגול כפרות". מישהו מוכן להסביר לי, מה זה השטויות האלו? הלוא זה מנהג פאגאני ממש. איך עוד לא אסרו עליו? או לפחות המציאו לו תחליף וירטואלי, באייפון או משהו. באמת נדמה להם ששחיטת תרנגולת אומללה תמרק את חטאיהם? הלוא זה בדיוק ההפך. כמו להוסיף חטא על פשע. בפעם החמישית שיהודי הציע לשחוט עבורי תרנגולת רציתי לומר לו שאלוהים לא יסלח לו על זה, אבל במקום זה רק יצא לי להטיח בו שזה מזעזע. "מזעזע"? הוא השיב לי בתדהמה אמיתית. עצוב. היהודי הזה סבור שהוא עושה עבורי מצווה.

מעבר לכך, אני רוצה  לציין שלא ציפיתי שזו תהיה חוויה כל כך חזקה. קריאת תפילות, בתיאום עם מאות אנשים היא רוחנית, מזככת, אפילו מיסטית. קיבלתי סידור, וקראתי בו, תוך שאני מהופנטת למילים העתיקות, המדויקות, הרשומות בו. עקבתי אחרי התפילות בעזרת שירת הרב, הֵד הקולות וזוג דתיים מתוקים שעמדו מאחורינו ודפדפו עבורנו בסידור כשהיינו אבודים בטרנסליישן. הקריאה-שירה, היא מולטי-חושית: ויזואלית,שמיעתית,מילולית, ופורטת על נימי הרגש והמחשבה, ולכן, עוצמתית יותר. רק כשנמצאים בתוך הציבור הרב הזה, אפשר לחוש כמה כוח, כמה אנרגיות, כמה חשמל יש באוויר כשקהל גדול מתאסף יחד. אנרגיות דומות חשתי בהפגנה האחרונה בתל-אביב. קריאה מתואמת והתרכזות בטקסט אחיד, מכפילה ומשלשת את דרגת תחושת הרוממות הזו. אלו תחושות שהמוני אנשים מול מסכי טלויזיה ולפטופים לא מסוגלים לחוש כשהם בנפרד ולא ביחד.

[1] ט' תשרי