צ'מע סיפור, היא אומרת לי ומשתהה. כדרכם של גברים, בשלב הזה אני מחריש. עוברות פֶּרֶט שניות, פוקעת סבלנותה והיא לואטת, אתה אמור להגיב, להשתתף. מה את רוצה שאגיד? תגיד כולי אוזן. אבל כולי לא אוזן, מ'לשות, שאשקר לך? כן, שקר לי, לפחות שאדע שאתה בהאזנה. בכורח הנסיבות אני בהאזנה, לא אומר שאני מקשיב, אבל עור התוף שלי תמיד סופג תנודות האויר, ככה בנוי גוף הגבר.
נחש מה קרה לי הבוקר. שקט, לא מוציא הגה, לא נד בראשי. תגיד נו, מה. ואם לא אומר? מה, כואב לך לומר איזה מה קטן? לפחות תהמהם.
אשה יקירתי, את רוצה לספר, ספרי, תמשיכי. לא רוצה, גם טוב.
עזרת הציבור מבוקשת. זה רק אני או שזו מחלת גברים חשוכת מרפא? זאת ההזדמנות שלכן לזעוק את מררתכן. שפוכנה, אל תחרשנה!! |