סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל היוצא, נפטר השבוע בגיל 56. ג'ובס היה חולה בסרטן הלבלב, (שסיכויי ההחלמה ממנו נמוכים ביותר) מזה זמן רב, והתפטרותו מראשות חברת אפל סימנה את מותו המתקרב.

מעטים החולמים בתולדות האנושות שעוד בחייהם הוכרו כאנשי חזון. ההיסטוריה מלמדת אותנו שבדרך כלל אנשי החזון הוצגו כמטורפים, כמכשפות או כליצנים. בתקופות חשוכות יותר העניין הסתיים הרבה פעמים בהמון זועם האוחז בלפידים וקלשונים. כמעט תמיד, אותם אלו שאינם מסוגלים לראות את החזון ילעגו, ישנאו או יזלזלו במה שאינם מבינים.

ג'ובס, היה אחד מאותם מעטים שחלם את מה שכולנו נרצה לפני שידענו על קיומו.  התכונה הזאת קיימת אצל כל כך מעט אנשים. גם ליאונרדו דה- וינצ'י היה כזה. לפני כשנתיים ביקרתי במוזיאון של דה וינצ'י בעיירה וינצ'י שבצפון איטליה. ליאונרדו, מעבר להיותו טכנולוג אדיר, חלם את המסוק, המכונה האוטומטית, האופניים, ועוד ועוד, מאות שנים לפני שהמציאו אותם בפועל.

שלא כמו ליאונרדו, סטיב ג'ובס השאיר אחריו מורשת מפוארת של נאומים וציטוטים, שאני מתייחס אליה בכבוד רב. לראות איש כזה בפעולה הוא לא דבר של מה בכך.

בנאום באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1995 (תוכלו בקלות למצוא אותו ברשת), ג'ובס מדבר על כך הלקחים שלמד בחייו. אחד מהם הוא לעמוד מול הראי  כל יום, ולשאול את עצמו האם היה משנה משהו באותו היום, לו היה יודע שזהו יומו האחרון בחיים. אם היה עונה לעצמו "לא!" מספר גבוה מידי של ימים- היה עושה שינוי. אצלי ישר קפץ השטן הקטן על הכתף: טוב, הוא מיליארדר. הוא יכול להרשות לעצמו.

אבל בכל פעם שאני חושב על זה מחדש, ג'ובס צודק לגמרי. הסתכלו סביבכם. כמה אנשים ממורמרים אתם מכירים? אנשים עצובים תמידית? אנשים שתמיד זעופים או נראים כאילו הם מתים בעודם בחיים. הרי כל מי שמתלונן שיישאר לבד בחושך בסוף, למעשה, נשאר לבד בחושך…

הפחד הגדול שלי היה תמיד לשנוא את צלצול השעון המעורר, או לספור את הימים עד לסוף השבוע בטבלת יאוש. כמה נורא זה! אילו חיים איומים הם אלו הכוללים נסיונות להעביר את הזמן עד שלא נצטרך לשאת את הכאב היומיומי ממקום העבודה, הזוגיות (או חוסר הזוגיות), ההורות, או כל דבר אחר שמהווה חלק גדול מחיינו. ואתם יודעים מה? יותר מידי ימים עשיתי בדיוק את זה. קיללתי את השעון המעורר וספרתי את השעות עד ליום חמישי בערב.

חצי מהעבודה, ואולי אפילו יותר מחצי, הוא להבין שאנחנו שם, במקום התקוע. באנגלית קוראים לזה fed up. נמאס, צריך שינוי.

בגברים ההבנה הזאת מכה בסוף שנות ה-30 לחייהם, ומכונה "משבר גיל ה-40", למרות שאני קורא לה "מתנת גיל ה-40", בגלל כל הטוב והשינויים שהיא מביאה. אנחנו יכולים לנצל את המתנה הזאת כדי לשנות את חיינו, או להתלונן ביותר עוצמה, בדרכנו להפוך לזקנים נירגנים.

את הפוסט הזה אני בוחר לסיים במילים בהם סיים ג'ובס את אותו נאום ב- 2005. הוא אמר: "הישארו רעבים, הישארו מטופשים (stay hungry, stay foolish)". יאללה, לכו על זה!

הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך), וכן הפלייליסט האולטימטיבי לאימון גופני- מעל 3 שעות של מוזיקה מעולה! ההצטרפות באתר של אלי שחף או בפייסבוק