כותרות TheMarker >
    ';

    ניצנוצים

    ניצנוצי מחשבות במציאות הזויה

    0

    מלחמת "שלום הגליל" – היבט פילוסופי - חלקII

    0 תגובות   יום ראשון, 9/10/11, 11:35

    מלחמת 'שלום הגליל'

    ההנחה בבסיס בחירת מקרה הבחן הייתה שבמלחמה ניתן לאתר טוב יותר את שלושת מרכיבי התהליך הכולל של השגת יעדים: תהליך ההחלטה, תהליך היישום והתהליכים בזירה התפעולית. הנחה זו אינה ברורה מאליה וננסה לבחון את מגבלותיה במלחמת לבנון.

    בצמרת צה"ל התגבשה הדעה שבעיית המחבלים תיפתר רק ע"י מלחמה כוללת בלבנון. תהליך זה הואץ עם הכנס אריאל שרון לתפקיד שר הביטחון באוגוסט 1981[1]. אם לפני שרון תוכנן 'מבצע ליטני' מורחב עד נהר האוואלי, הרי ששרון הורה לתכנן חיסול התשתית הצבאית והארגונית של המחבלים בלבנון והקמת ממשלה לבנונית שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. התכנית הביאה בחשבון שהצבא הסורי עשוי להתערב, אך לא כללה מלחמה כוללת נגד סוריה[2].

    בינואר 1981 ערך שרון סיור בג'וניה, במזרח ביירות ובחדר הצרפתי במרומי הר צנין, מלווה ע"י בשיר ג'ומאייל ובחן עם איתו, עם אביו פייר ג'ומאייל ועם כאמיל שמעון אפשרות לשיתוף פעולה ואת ציר החבירה האפשרי בין צה"ל לנוצרים בביירות (שפר,ע'. 11-20 ; Rabinovich[p.128]).  בתוך הזירה הפנים לבנונית, אש"פ התנגש תכופות בעמל השיעי, בטריפולי לחמו זה בזה מיליציות פרו סוריות ואנטי סוריות

    המהלך הצפוי הגיע הן לידיעת הפלסטינים והן לסורים, ממקורות מודיעיניים וממקורות אחרים. עראפאת הביא בחשבון שהפעולה כוללת את כיבושה של ביירות בעוד שהסורים חשבו על מבצע ליטאני מורחב, שלא יחייב את מעורבותם. למרות הידיעות המוקדמות הפלסטינים הופתעו מעיתויו,  בגלל הכוננויות הצהליות החוזרות ונשנות ואילו הסורים הופתעו הן מהעיתוי והן מהיקף המבצע.

    הסורים העריכו שישראל תתקיף את מערך הטילים שלהם בבקעא בפעולה משולבת של ח"א וכוחות קרקעיים; ולכך גם נערכו. עם חלוף הזמן, שבו נערכו פעילויות דיפלומטיות בניצוחו של חביב והעתק מרכז הכובד לקרבות עם המחבלים בדרום לבנון, ירדה הכוננות שלהם לגבי תקיפת הטילים. בהערכה זו דבקו הסורים ביומיים הראשונים של הקרבות עד לקרב ג'זין ב- 8/6/82, שאז המלחמה בין ישראל לסוריה על אדמת לבנון הפכה לעובדה.

    עיצוב מטרות ויעדים

    מהלך קבלת ההחלטות בצבא ע"י אריק שרון

    ב-30 באוקטובר סיכם שר הביטחון, אריאל שרון, את הדיון בתכנית 'אורנים' בדברים אלה[3]: מטרת המבצע היא להשתלט על יעדי מחבלים, להרחיק את הארטילריה שלהם מטווח אפקטיבי על יישובינו ולהיות מוכנים לחבור לאזור הנוצרי, על מנת ליצור מצב חדש בלבנון ולהיות מוכנים לטפל בכוח הסורי העיקרי בלבנון במידה וניגרר לכך. "צריך להניח שסוללות הטק"א (טילי קרקע אוויר) יותקפו ע"י חיל האוויר כשלב מקדים למבצע, או תוך כדי המבצע, במועד שיקבע עניינית לקראת הביצוע".

    ראש אמ"נ, תת אלוף יהושוע שגיא מוסיף: "צריכים להניח כדבר בסיסי לתוכנית, שאפשרית תגובה סורית ו/או לחימה ברמת הגולן. התוכנית בנויה כך שההחלטה לטפל בכוח הסורי או להיכנס לביירות ולחבור עם הנוצרים, תחייב החלטה נוספת. התכנון גם מניח שאפשר לקטוע את המבצע בשלב מסוים ולממש הישגים". התכנון מניח שתוך 96 שעות יושגו כל מטרות המבצע, כולל כיבוש ביירות.

    בדיון של ה-30 באוקטובר 81 מועלית תכנית 'אורנים קטן' העוסקת בלחימה ברמת נבטיה, מובלעת צור והמשולש זהארני-ליטאני. לדברי הרמטכ"ל, ההבדל בין השתים הוא רק בצורת ההתחלה. המבצע ימשך ויתגלגל לכדי מבצע נרחב. עם קבלת האישור ל'אורנים קטן' יש להיערך במקביל ל'אורנים גדול', כולל גיוס אוגדות שיריון. כאשר שתי התוכניות הוצגו לפני שרון באפריל. בעת שנאמרו דברים אלה – 4 במאי, טרם התקיים כל דיון בממשלה ובוודאי שלא אושרו הכוונות של המבצע. המלחמה שאמורה הייתה לפרוץ במאי נדחתה מהיעדר הסכמת הממשלה למטרותיה.

    דיון נוקב יותר נערך בלשכת הרמטכ"ל, עם חלק מאלופי המטכ"ל ועם אלוף פיקוד הצפון ב- 13 במאי 1982. האלופים טוענים שלא ניתן להסתיר את המטרות הממשיות של המלחמה מן הממשלה. הרמטכ"ל סבור שהדבר אפשרי ע"י פתיחה מצומצמת של "אורנים מתגלגל" ופיסת המלחמה לכל אורכה בהמשך. זו הפעם הראשונה והיחידה במחקר שעולה כוונה או אפשרות להסתיר את מטרות המלחמה מן הממשלה (סלומון ע' 82).

    ב-6 ביוני, כחמש שעות לאחר פרוץ המלחמה, הוצאה ע"י במטכ"ל פקודת מבצע של"ג מס. 1. בסעיף כוונת הדרג הפוקד הובאה החלטת הממשלה הגלויה:

    "א.    להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים, המרוכזים, הם מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון.

    ב       שם המבצע: "שלום הגליל".

    ג.      בעת ביצוע החלטה זו, אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו.

    ד.      מדינת ישראל מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון העצמאית, תוך שמירת שלמותה הטריטוריאלית."

    בסעיף כוונה נכתב: "צה"ל יפגע במחבלים ויהרוס תשתיתם בדרום לבנון עד "ש" ועוד 48 שעות, על מנת למנוע ירי ארטילרי פח"ע מגבול הצפון. יהיה בכוננות לחבור לנוצרים בצפון לבנון ויהי בכוננות להשמיד את הצבא הסורי בלבנון עד "ש" ועוד 96 שעות".

    בסעיף שיטה נכתב בין היתר: "כוננות להמשך תנועה בציר החוף לכיוון ביירות וכוננות להתקדמות אל דהאר אל ביידר וחבירה לכביש ביירות דמשק". (סלומון, ע' 85).

    החלטות ממשלה

    ב-20 בדצמבר הוצגה תוכנית 'אורנים הגדול' בישיבת ממשלה מיוחדת, בלי שבגין יכין את השרים מראש על תוכן הדברים. הישיבה נערכה בביתו של בגין, שהיה מרותק באותה עת לכסא גלגלים עקב שבירת עצם הירך. השרים הופתעו, ובורג ביקש לעיין בהצעה ולשוב ולהתכנס לפני קבלת החלטה. הישיבה פוזרה ובגין לא העלה שוב את הנושא אלא סמוך לפרוץ המלחמה (נאור ע' 33, שיף-יערי, ע' 97). למעט ישיבת זו הפעם הראשונה בו נדונה תכנית המלחמה בממשלה הייתה בליל 5-6 ליוני 1982, ערב פרוץ המלחמה. 

    ב-4 ביוני, בעקבות ההתנקשות של ארגון אבו נידאל בשגריר ישראל בלונדון כינס בגין את ממשלתו וההצעה היחידה שנידונה בה הייתה הפצצת ביירות. איש לא התנגד וגם לא שאל מה תהיינה ההשלכות של ההפצצה שבה קרוב לוודאי יפגעו אזרחים רבים. הייתה הבנה שאם המחבלים יגיבו באש ארטילרית על יישובי הצפון, יופעל המבצע הקרקעי הגדול בלבנון. המטוסים אכן הפציצו את ביירות ושעה לאחר מכן הופגזו יישובי הצפון.

    במוצאי השבת של ה-5 ביוני התכנסה הממשלה כדי להחליט על פתיחת המלחמה. דובר בה על הרחקת המחבלים עד גבול טווח הארטילריה, 40 ק"מ בתוך לבנון. ההסתייגות היחידה של השר ציפורי, שביקש להגדיר את במפורש את גבולות המבצע, נדחו ע"י בגין. הממשלה החליטה על יציאה למבצע 'שלום הגליל'[4].

    מטרות ומהלכים המלחמה עד הפסקת האש ב- 11 ביוני.

    עם פתיחת המלחמה ב-6 ביוני בשעה 11:00 צפה אלוף פיקוד הצפון אפשרות לתקיפת הסורים בר למחרת, ה-7 ביוני, כאשר האילוץ הוא גיוס מילואים. מפקדת החזית כללה שלוש רמות: א) המדינית, בנוכחותו הכמעט מתמדת של שר הביטחון ולעיתים ראש בממשלה; ב) המטכ"ל; ג) מפקדת החזית. מרבית הדיונים התקיימו בנוכחות שלושת הדרגים בעוד שממשלת ישראל קיימה את דיוניה בירושלים, כאשר שר הביטחון שימש כאיש הקשר בין שני מוקדי קבלת ההחלטות. משך כל דיוני הממשלה, עד הפסקת האש, לא נוכח הרמטכ"ל אף לא בדיון ממשלתי אחד.

    שר הביטחון רואה את יום ג', 8 ביוני, כיום לחימה מרכזי וארוך, שבו תיעשה השמדת הטילים, יושמד השריון הסורי בבקעא ויעשה מאמץ ליצור את הקשר עם הנוצרים. הוא מעריך שיום ד' יהי יום הלחימה האחרון. לפי הפרוש שלו להחלטות הדרג המדיני, ניתן כבר לתקוף את הסורים "כי הם כבר פעלו"; אבל המסקנה שלו היא שעדיף לנסות לאגוף אותם איגוף עמוק ולתקוף אותם לקראת סיום הלחימה.

    בדיוני היום השני למלחמה משיב שרון לסגן הרמטכ"ל אדם על היעדר אישור ממשלה להתנגש בסורי, שהתנגשות עם הסורים עד לטווח של 40 ק"מ מגבול ישראל מעוגנת בהחלטות הממשלה  (ע' 90). בדיון שנערך בשעה 10:00, בהשתתפות ראש הממשלה, מאיץ שר הביטחון להגיע לכביש ביירות דמשק עד יום ג' בבוקר ומבקש להיערך לתקיפת הטילים למחרת ב-8 לחודש. הרמטכ"ל מבקש שהדרג המדיני יעניק לו "עוד 24 שעות מעכשיו" (שעה 10:15) וראש הממשלה מבטיח עוד 36 שעות. כל המהלכים שסוכמו ביום השני לא הועלו בישיבת הממשלה וממילא לא קבלו את אישורה. בישיבת הממשלה מבקש שר הביטחון אישור לתקיפת הסורים בבקעא אך מקבל אישור פשרה 'ללחוץ' את הסורים. במקביל ניהל ראש הממשלה דיון עם השליח המיוחד פיליפ חביב ובו התבקש השליח להגיע להסדר עם הסורים לפיו ירחיקו את המחבלים מן הבקעא, יפנו את התגבורות שהכניסו לבקעא מאז פרוץ הקרבות, ויחדשו את המו"מ לסילוק הטילים מלבנון.

    אולם ביום השני לקרבות משתבש התכנון. התקדמות צה"ל בכל הגזרות, כולל בציר החוף, אינה מתנהלת כמצופה. כיסי התנגדות בצור, בצידון ובבופור משבשים את לוחות הזמנים וגם גובים קורבנות. כאשר בישיבת מטה החזית בשלוש לפנות בוקר מדגיש  רפול את חשיבות של עליי, ליד כביש ביירות דמשק, מגיב שרון: "זוהי תקיפה של הסורים... וזה ביירות, והממשלה לא רוצה כרגע לתקוף את הסורים והיא לא רוצה ללכת לביירות". בהתייחסו לדיוני הממשלה הוא אומר: "הדרג המדיני לא יודע מימינו ומשמאלו. הוא לא יודע איפה ג'זין ואיפה זה דהאר אל ביידר..." והוא מוסיף: "אני עוד לא גומר לצאת, אני שומע מאחורי את הלחשושים איך דוחפים את המדינה למלחמה כוללת נגד הסורים. מה? מישהו חשב שהסורים פה יצאו בכוחות עצמם?" (סלומון, ע' 93).

    ביום השלישי של המלחמה מקבלת מועצת הביטחון החלטה פה אחד, הקוראת לישראל להסיג את כוחותיה לגבול הבינלאומי. ריגן מצטרף לקריאה אך שר החוץ שלו מרכך את המסר בהודיעו שארה"ב לא תפגע במשלוחי הנשק לישראל. כמו"כ הוא מצפה שבלבנון תקום ממשלה חזקה; וכי יוניפי"ל ימנע את הפגזת ישובי צפון ישראל. בישיבת המטכ"ל מודיע שרון שהחלטת הממשלה שלא לתקוף את הסורים אינה מקובלת עליו. בממשלה התקבלה החלטה שיש לדרוש בתמורה לנסיגה של צה"ל את נסיגת הסורים מלבנון.

     בישיבת המטה ביום ד' בבוקר, טרם צאתו של שר הביטחון לבקש את אישור הממשלה לתקיפת הטילים, אומר אלוף פיקוד הצפון: "היינו מגיעים ל-40 הק"מ בלי לתקוף טילים ובלי כלום. אנחנו יכולים עוד 10 ק"מ להגיע ל-40 הק"מ שלנו, בלי מלחמה כוללת,לדפוק את כל המחבלים ולגמור את המלחמה" (סלומון, ע' 98).

    לאחר שתקיפת הטילים הסתיימה בהצלחה מתווה שר הביטחון למטכ"ל את היעד הסופי: "שכל שטח הכביש מזחלה עד מבואות ביירות בידינו, עם חיבור לנוצרים. בצפון להגיע לאזור ראייק... זו צריכה להיות המגמה הסופית, אם כי זה לא אומר שאפשר להשיג את זה" בשעה 15:00 מודיע שרון לפיקוד שהפסקת האש תיכנס לתוקפה ביום ו' 11.ליוני בשעה 12:00.      

     

    בחינת תהליכי המשנה של השגת יעדי המלחמה

    ראינו שתהליך השגת יעדים מורכב משלושה תהליכי משנה: קבלת החלטות, יישום והתהליכים המתרחשים בסירה התפעולית. כמו"כ ביססנו את היותה של הבקרה כפונקציה אינהרנטית בתהליך הרציונאלי האינסטרומנטאלי.

    תהליך קבלת ההחלטות

    יורם פרי[5] טוען שממשלות ישראל נמנעו המכוון מלקבוע את מטרות המלחמה כאשר ניסוחן היה תמיד במתכונת 'סיכול' איומים. התוצאות של המלחמות נקבעו ע"י הדרגים הצבאיים לפי ההתפתחויות בשטח.

    מרדכי גור ייצג את הזרם החשיבתי בצבא שהתנגד לקביעת מטרות המלחמה. "אני מתנגד לעצם הרעיון לדון במטרות המלחמה... מדינת ישאל לא דנה במטרות המלחמה. לנו יש במלחמה מטרה לנצח בצורה הטובה ביותר האפשרית. ואולם, אני (הרמטכ"ל) רוצה להיות בעל השפעה על הממשלה לגבי מטרות המלחמה"[6]

    דן הורוביץ טוען [7] "...נוטה התפיסה הדומיננטית של ביטחון לאומי בישראל לראות בדיפלומטיה את השפחה האסטרטגית ולא להפך." דוקטרינת הביטחון של ישראל היא 'סיכולית' מאחר שבגלל יחסי הכוחות מול צבאות ערב אין היא מסוגלת להגיע לכלל הכרעה באמצעים צבאיים; לפיכך ממשלות ישראל אינן יכולות לנסח בצורה חדה מטרות של מלחמה. "מטרת המלחמה הבסיסית היחידה שסביבה אפשר לגבש הסכמה לאומית רחבה היא סיכול האיום הקיומי באמצעות כוחה העצמי של ישראל"[8] . מכאן הוא מסיק שהמטרה הבסיסית היא השמדת כוחות אויב על מנת לשבש את כוונותיו ההתקפיות. הסכמה זו מתערערת  כאשר מדובר בתפיסת שטחים. הגישה הסיכולית שונתה ע"י שרון עם כניסתו לתפקידו כשר הביטחון ביולי 1981. "לא עוד סיכול של איום קיומי באמצעות כוחה העצמי של שישראל... אלא יציאה למלחמה יזומה במטרה להשיג מלכתחילה הישגים פוליטיים מעבר לאלה המתחייבים מהתפיסה הסיכולית"[9].

    לטענת צבי לניר[10] המטרות הסיכוליות אכן הושגו עד הפסקת האש ב- 11 ביוני. בהמשך: "נעשתה הישענות יתר על הצבא בהכרעות מדיניות, וחוסר רגישות מספקת להשפעות השליליות על הצבא, שמכתיבים את המהלכים הצבאיים ע"פ שיקולים מדיניים".

    בן מאיר, הסוקר את קבלת ההחלטות ע"י ממשלת ישראל טוען: "בתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה, עמד בגין מול שר הביטחון אריאל שרון, אשר היה נחוש בדעתו להשיג את יעדיו ומטרותיו כמעט בכל מחיר וכמעט בכל האמצעים. ההשפעה המצטברת של היעדר בקרה על השרים בדרג ממשלה או ראש ממשלה, ובמיוחד צה"ל ומערכת הביטחון הורגשה בכל חומרתה ולוותה בתוצאות טרגיות. הממשלה הוסיפה יעדים מדיניים למבצע של"ג (הוצאת כל הכוחות הזרים מלבנון והקמת ממשלה חזקה בביירות) ללא הערכה נכונה ואמינה האם יעדים אלה סבירים או בני השגה, וזאת כתוצאה מהתלות המוחלטת שלה בגורמי מחקר ומודיעין אשר היו כפופים לשר הביטחון". (סלומון, ע' 83).

    המטרות הגלויות פורסמו בהחלטת הממשלה ביום 6.6.82 [11]

    (1)         ממשלת ישראל החליטה להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים, המרוכזים, הם מפקדותיהם ובסיסיהם, בלבנון.

    (2)         שם המבצע 'שלום הגליל'.

    (3)         בעת ביצוע החלטה זו אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם יתקוף הוא את כוחותינו.

    (4)         מדינת ישראל מוסיפה לשאוף לחתימת חוזה שלום עם לבנון העצמאית, תוך שמירת שלמותה הטריטוריאלית

    למטרות אלו נלוו כנראה מטרות סמויות, שעל קיומן של חלקם ניתן להסיק מהתבטאויות שרון בדיונים שקדמו למלחמה ובחלקן אינן אלא היפותזות של חוקרים שעסקו בנושא. קרוב לוודאי ששרון וכנראה גם בגין, קיוו ליצור מצב אסטרטגי חדש בו יסולקו הסורים והמחבלים מלבנון ותוקם בה ממשלה מארונית, בראשותו של באשיר ג'ומאייל, שתחתום על חוזה שלום עם ישראל.

    היפותזות מרחיקות לכת מייחסות לשרון כוונה שבמצב שייוצר, המארונים יגרמו לפלסטינים לברוח לירדן, והשינוי במבנה הדמוגראפי שייוצר עשוי לגרום להקמת מדינה פלסטינית בירדן. מצב זה עשוי יהיה להקל על הבעיה המרכזית שהטרידה את בגין ואת שרון, האוטונומיה בגדה וברצועה לפי המתכון שהיה מקובל עליהם[12].

    האם בין המטרות המתוכננות נכלל גם כיבוש ביירות? לפי הניתוחים השונים בספרות על המלחמה המובאים בביבליוגרפיה, התכנון המקורי לא כלל את כיבושה של ביירות, הן בגלל המחיר הכבד העשוי להיגבות בלחימה בתוך עיר והן בגלל ההשלכות הבינלאומיות החמורות שיתעוררו בעקבות של כיבוש בירה ערבית.

    התכנון הצבאי הביא במפורש התנגשות בסורים, ונעשה כל שאפשר לאתר את הלחימה ללבנון עצמה, אם כי הובאה בחשבון האפשרות של התפתחות מלחמה כוללת בסוריה, גם ברמת הגולן. התכנית כללה איגוף עמוק של הצבא הסורי שיאלצו אותו לסגת, תוך כדי נחיתות אסטרטגית.

    מתוך הדיווח שלו על ישיבת הממשלה במוצאי שבת, 5 יוני, מצטט שרון את שאלת שמחה ארליך, סגן ראש הממשלה, אם ביירות בתמונת המבצע: "ביירות, מעבר לתמונה. לפי מה שאושר בישיבת הממשלה, מבצע 'שלום הגליל' לא נועד לכבוש את ביירות, אלא להרחיק את המחבלים – אנו מדברים על טווח 40 ק"מ". לדבריו התערב בגין והעיר: "...אם יהיה צורך לכבוש את ביירות, תחליט על כך הממשלה. שום דבר לא יתגלגל מעצמו... היום, כפי שאמר שר הביטחון, הכוונה היא להרחיק את המנוולים ולהשמיד את כליהם עד טווח של 40 ק"מ".

    נראה ששני האישים שניהלו את המלחמה היו מטרות שונות. לדברי יניב[13] ראש הממשלה ביקש להרוס את המדינה בתוך מדינה שבנה אש"ף בלבנון. שרון רצה לשנות את מפת המזרח התיכון. הצבא נשלט לחלוטין ע"י שר הביטחון בבקרה מלאה. "במבצע של השליטה על הדרג הצבאי הייתה מלאה. שר הביטחון הוא שהכתיב את המטרות הצבאיות של המלחמה. יתר על כן, הוא התערב והכתיב לא רק את המהלכים האסטרטגיים והאופרטיביים, אלא לעיתים גם מהלכים בדרג טקטי"[14] . על פניו נראה שהיה פער בין מטרות מלחמת של"ג לביו מטרות תכנית 'אורנים' (במתכונתה המתגלגלת. נעשה ניסיון לגשר על הפער הזה  במהלך המלחמה כאשר הממשלה נקרה לאשר מהלכים צבאיים משלימים למימוש תכנית אורנים.

    בכנס שנערך ע"י המכון ללימודים אסטרטגיים ב-1987, העידו מפקדי הצבא על מטרות המלחמה כפי שנמסרו להם, או כפי שהם הבינו אותם[15]. לדברי יאנוש בן-גל היעדים כללו הוצאת הסורים מלבנון, הגעה לביירות וכינון משטר בלבנון שיחיה בשלום עם ישראל. לדעתו הושגו רק יעדי מבצע ליטאני וצה"ל נכשל בהשגת היעדים האחרים. הוא הוסיף שיעדי המלחמה היו ברורים רק לשר הביטחון ואילו הממשלה, שלא הייתה מודעת ליעדים המערכתיים, עסקה "במיקרו טכניקה". "כל מי שתיכנו מלחמה או שיתכנן מלחמה בלבנון ולא ייקח את היעד הסורי כיעד ראשון במעלה, לא יוכל להגיע לאיזשהו הישג בלבנון" (סלומון, ע' 41).

    האלוף דרורי טען שרק ב- 10 ביוני שמע לראשונה על מגבלת 40 הק"מ. עם זאת היה ברור לא "שלא הולכים על הסורים". לדבריו קשה היה לדעת מה הולכים לעשות למחרת בבוקר, וזאת ברמה של מפקד חזית שחי כל ימי המלחמה בעמימות מלאה לגבי יעדיה הסופיים.

    לשר לשעבר ציפורי היו טענות נגד היעדרם של כלים לשליטה ובקרה בידי הממשלה, בעוד שכוחת הביטחון נעדרו את האומץ להציג לפני הממשלה את החלופות השונות ואת משמעויותיהן.

    לדברי מרדכי גור, לא המלחמה התגלגלה אלא מטרותיה. הממשלה לא הגדירה את מטרותיה אלא אשרה מהלכים צבאיים שהתבצעו בדיעבד.

    רפול, הרמטכ"ל במלחמה, ראה שני שלבים שהוגדרו בבירור: א) אין להילחם בסורים, ב) מלחמה בסורים רק אם יתערבו במלחמה.

    בן מאיר טען נגד תהליך קבלת ההחלטות של בגין: "עלייתו של בגין לשלטון... מבחינת תהליך קבלת ההחלטות החזירה את ישראל לימי בראשית, לתקופתו של בן-גוריון. קרי, בהיעדר כל תכנון ותיאום מדיניות שיטתי ואינטגרטיבי בד בבד עם שלטון יחיד.... העובדה שלבגין לא היה כל ניסיון בממסדים ביורוקרטים, נתן את אותותיו במלחמת לבנון, בטרגדיה של מלחמת לבנון, משום שהוא לא ידע כלל למה הוא נכנס.... המעניין הוא שבאותה ישיבת ממשלה ביום הראשון של מלחמת לבנון, בגין פתח ואמר: 'רבותי, המלחמה הזאת לא תתגלגל מאליה. אנחנו ננהל אותה, הממשלה כולה תנהל אותה.... לא הוגש שום נייר, לא בדיקה מה בכלל היציבות הפנימית של אותה החלטה... גם אם (ההחלטה) הייתה נכונה וגם אם הדברים היו נגמרים אחרת והרבה יותר טוב, אין זה משנה כהוא זה מבחינת איכות התהליך".

    להערכה זו מצטרף אריה נאור בפרק המסכם של ספרו "ממשלה במלחמה" (פרק יד'). לטענתו "במלחמת לבנון היה התהליך הפוך: הממשלה עסקה בפרטים טקטיים רבים ולא הגדירה את היעדים האסטרטגיים. גם כשניסתה לעשות זאת.. סוכלה כוונתה ע"י אילוצים שנוצרו בשטח ושעליהם לא הייתה לה אפשרות של פיקוח עצמאי ושליטה ישירה, שלא באמצעות שר הביטחון." (ע' 166).

    לפי התיאורים לעיל ניתן להגיע למסקנה שהממשלה, גוף מקבלי ההחלטות, לא הגדירה את מטרות המלחמה. האמנם? על מנת לברר לעצמנו את הנקודה הזאת מן הראוי לבחון את הפונקציות המרכזיות המשתתפות בהשגת היעדים: מקבלי ההחלטות – הממשלה; הגוף המבצע – צה"ל;  הבקרה – אמ"ן. במקרה זה הממשלה שמשה כגוף הביקורת.

    בראשו של גוף מקבלי ההחלטות עמד ראש הממשלה בגין. לידו פעלה הממשלה כאשר שר הביטחון, אריאל שרון, מתווך בינה לבין הפונקציה המבצעת - צה"ל. כאשר ננסה לבחון את תפקודם יסתבר לנו שבנושאים מסוימים ניתן לזהות את הפונקציה עם אדם, או עם ארגון, ובמקרים אחרים פונקציה מסוימת מתחלקת בין אישים שהגדירו את יעדי המלחמה בצורה מנוגדת ואף סותרת.

     

    [1] לפי דברי שרון בראיון עמו 'ידיעות אחרונות' 18 יוני 1982.

    [2] "לא התחייבנו שהסורים ישבו בשקט. לא יכולנו לומר זאת לממשלה. ההנחה הייתה שהם עלולים להתערב... אנחנו לא ניזום התנגשות עם הסורים ולא נפגע בהם ביוזמתנו... אבל אם יוזמת ההתערבות תבוא מצידם - צה"ל יפעל בהתאם" סיפורו של חייל, ע' 210.

    [3] תקציר מובא ע"י סלומון ע' 65-66

    [4] האפשרות לקיום המבצע תואמה עם האמריקאים בפגישות שערך שרון עם בכירי הממשל בוושינגטון (נובמבר1981 , שרון-הייג) ובפברואר 1982 ראש אמ"נ האלוף יהושוע שגיא. בפגישת שרון עם הייג הראה שר החוץ הבנה לפעולה הצפויה אך הדגיש שפעולה זו תהיה מוצדקת רק בתגובה על התגרות חריפה (שיף-יערי, ע' 88). שרון פירש זו כאור ירוק למבצע 'שלום הגליל' ואילו הייג בזיכרונותיו (Caveat) מסתייג: "Unless there is a major international provocation, the United States will not support such an action" .  (ע' 326).

    [5] יורם פרי, דפוסי הזיקה של צה"ל למערכת הפוליטית בישראל, "מלחמת ברירה", אהרון יריב עורך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, ע' 31-55.

    [6] ניסים סלומון, ע' 15, ציטוט מדברי מוטה גור במכללה לביטחון לאומי 1980.

    [7] דן הורוביץ, הקבוע והמשתנה בתפיסת הביטחון הישראלית, (מתוך "מלחמת ברירה", עורך אהרון יריב , קו אדום, הוצאת הקיבות המאוחד, תשמ"ה ע' 57-116).

    [8] שם, ע' 65.

    [9] שם, ע' 97.

    [10]  צבי לניר, היעדים המדיניים והמטרות הצבאיות, "מלחמת ברירה, ע' 9

    [11] אריה נאור, ממשלה במלחמה, "להב" בית הוצאה לאור, 1986, ע' 51.

    [12] השערה זו מועלית ע"י שי פלדמן, הדה רכניץ-קיז'נר, ההטעיה, הקונסנזוס והמלחמה: לבנון 1982, מאמר ב'שנתון אסטרטגי תשמ"ו, הוצאת הקיבות המאוחד, המרכז ללימודים אסטרטגיים ע"ש יפה, אוניברסיטת ת"א, ת"א, 1986, ע' 9-72.   

    [13] Yaniv Avner, Dilemmas of Security, Politics, Strategy and the Israeli Experience in Lebanon, Oxford University Press, New York, Oxford, 1987, P. 100

     [14] צבי לניר, "מלחמת ברירה", ע' 151.

    [15] סלומון, ע' 42-45

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      דוד פלד, David Peled
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין