"חוזרים אל קו 300" ש. פריד

‎1

1 תגובות יום ראשון, 9/10/11, 12:40

♦ קרוב ל—30 שנה מסרב הסיפור לגווע ♦ ממשלות עלו וירדו, מהפכים התחוללו בכל רחבי העולם, הצבא שינה פניו, אבל פרשת קו 300 עדיין איתנו ♦ זה היה קו השבר של השב"כ, היום בו איבד ציבור ישראלי גדול את האמון ב´טוהר הנשק´ ♦ חיסולם בדם קר של שני מחבלים, עם ניסיונות טיוח, הולכת שולל, הפלת התיק על מפקד בכיר, ושאר התככים שאיפיינו את הפרשה, מסרבים להשכיח אותה ♦ מדי פעם היא שבה וצצה, עם גילויים חדשים שרק חושפים את עומק התהום של השותפים לפרשה הקשה ♦ פרוטוקולים חדשים שנחשפו בימים אלו, מעלים את הפרשה הישנה שוב לכותרות, כאילו ולא די לנו בפרשיות ההווה ♦ היסטוריה בראי ההווה ♦

ש. פריד

באחד מימי 2004, נערך בקיבוץ צובא כנס סגור של אנשי שב"כ, בעבר ובהווה, לדיון של הפקת לקחים מפרשת קו 300, עשרים שנה אחרי. לבמה עלה אברהם שלום, ראש השב"כ בתקופת קו 300, ובפעם הראשונה לאחר עשרים שנה, הודה שהיו בזמנו טעויות. נכון יותר: הטעיות. נכון יותר: מקבץ של שקרים, של זיופים, של טפילת עלילות, של טיוחים ושל תיאום עדויות.

"זוהי הפעם הראשונה שאני מדבר מול קהל בכיר על כישלון, כישלון שאני האשם העיקרי בו" אמר שלום והוסיף, כי כל מה שהתרחש אז היה תוצאה של "מערכת החלטות וקביעת עובדות שהיתה בנויה כולה על בסיס עקום". גם עתה נזהר שלא להגדיר את הדברים במלים קיצוניות כמו "רצח", "עלילת דם" ו"אכזריות לא אנושית".

דבר קיומו של אותו כנס נשמר בסוד ולא דלף לעיתונות. היום, לאחר שבע שנים נוספות של שתיקה פחדנית, מגדירה התקשורת אותו נאום כ"אמיץ". האם היה זה אומץ להודות לאחר שנים כה רבות בדברים שכולם ידעו עליהם ממילא? שגרמו שנים קודם לכן לנזק בלתי הפיך לשלושה אנשים עם אומץ אמיתי ועם מצרך נדיר שנקרא "מצפון"? או אולי בא אותו נאום רק כדי להמשיך ולגולל את האשמה מעל שכמו של הנואם ולהטיל את הרפש על אחרים, במקרה זה: הדרג המדיני?

עכשיו חזרה הפרשה אל הכותרות, למספר ימים, בעקבות תחקיר חדש שהופיע בתקשורת. האם בשל העובדה שאותו "גורם מדיני" אינו אלא מי שמשמש בתפקיד נשיא המדינה, הנהנה עתה מיוקרה וכבוד שכמותם לא חווה כל ימי חייו?

מה שידוע כ"פרשת קו 300" התחיל בהשתלטות מחבלים על אוטובוס של אגד בקו 300 מתל אביב לאשקלון, ביום חמישי, 12 באפריל 1984. זה היה יכול להיות עוד סיפור של חטיפה, כמו אחרות שבוצעו בשנים אלה, או סיפור של חילוץ מוצלח של בני ערובה. אבל בגלל הוראה של רגע 0 הפכה הפרשה לנטל מעיק על דמותה של מדינת ישראל ועל מוסריותו של השב"כ.

ארבעה מחבלים, בני 17 בסך הכל, הצליחו להשתלט על אוטובוס שבו 25 נוסעים 0 באיומי סכין. היום, חכמים לאחר מעשה, אומרים המבקרים כי היו אלה צעירים מבולבלים, לא מסוכנים. נוסעי האוטובוס היו יכולים בעצמם להשתלט עליהם בקלות, לא היה צורך להזעיק כוח צבאי כה רב ובודאי לא היו צריכים להרוג את המחבלים. כך אומרים יפי הנפש של ימינו, ממרחק של כמעט שלושים שנה ותנאים שונים לחלוטין. מה שנכון הוא, שהמחבלים הצעירים היו מצוידים בסכין מטבח בלבד, ובידיהם היתה מזוודה שהם טענו שהיא מלאה בחומר נפץ. בדיעבד התברר כי היתה ריקה. בכל אופן, הנוסעים היו מבוהלים וכן הנהג, והם נכנעו ללא תנאי. התוכנית היתה להסיע את האוטובוס אל רצועת עזה, לעיירה דיר-אל-בלח, ומשם לנהל משא ומתן על התנאים לשחרור בני הערובה, כמו שחרור 500 מחבלים הכלואים במדינת ישראל.

אלא, שהדברים השתבשו להם, משום שהם חסו על אישה לפני לידה ושחררו אותה מן האוטובוס. זו יידעה מיד את כוחות הביטחון על המתרחש ועל מקומו של האוטובוס, וכוחות גדולים של צנחנים, סיירת מטכ"ל וגם של השב"כ, הגיעו לאוטובוס עוד לפני שחצה את הגבול לעזה. המפקד היה יצחק מרדכי, אז קצין צנחנים וחי"ר.

זו לא היתה פעולה למופת. שני מחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות על האוטובוס, וגם נוסעת אחת. שאר הנוסעים שוחררו והיו עדים למה שהתרחש אחר כך. עמם היו עיתונאים וצלמים רבים שהגיעו בעקבות הכוחות ואחד מהם, אלכס ליבק -שהוא צלם עיתונות עד היום, צילם את התמונה הגורלית: שני חיילים מובילים מחבל שבוי, בריא ושלם, אם כי המום במקצת מן המכות שקיבל, על רגליו. אנשי הביטחון היכו את שני המחבלים שנותרו בחיים, כשהם מובילים אותם אזוקים אל שדה חיטה סמוך. גם יצחק מרדכי נצפה כשהוא מכה את המחבלים בקנה אקדח. אחר כך נמסרו המחבלים לידי אנשי השב"כ, לצורכי תיחקור. ביניהם היה ראש השב"כ אברהם שלום ואיש שב"כ בכיר, אהוד יתום.

כאן מתחיל הפלונטר. בדיווח ראשוני לתקשורת נמסר כי שני מחבלים נהרגו, שניים נתפסו. שעות מעטות אחר כך מסר דובר צה"ל הודעה רשמית: ארבעת המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות.

הציבור אולי "קנה" את ההודעות כפשוטן, לא כך העיתונאים, במיוחד אלה שנכחו במקום. באותה תקופה, לפני שהרשת המקוונת עלתה לאוויר, היתה עדיין לצנזורה הצבאית הסמכות והאפשרות לעצור כל ידיעה לא רצויה. בשב"כ, שעדיין נהנה אז מהילה זוהרת בעיני הדרג המדיני, דרשו שלא לפרסם ידיעות על שני מחבלים ש"מתו" אי שם בדרך אל החקירות- והצנזורה עשתה את המלאכה. אלא, שהיה מי שהפר את החוק: העיתון "חדשות" עיתון ערב מבית "הארץ", שהתחיל להופיע זמן קצר לפני כן. שלושה ימים אחרי הארוע ציטט העיתון ידיעה בענין שפורסמה ב"ניו יורק טיימס", וימים אחדים אחר כך את ה"סקופ" של אלכס ליבק. הצנזורה התערבה, אסרה על פרסום העיתון לימים אחדים והורתה על משפט לעורכים ולכותבים שנמשך עשר שנים והסתיים בזיכוי, שנים לאחר שהעיתון נסגר. המטרה הושגה: הרבה מאד סימני שאלה הופנו לכיוונו של השב"כ ושל העומד בראשו, אברהם שלום, והתמיהות רק הלכו וגברו עם כל וועדת חקירה שקמה לענין זה. התשובות המלאות ניתנו, אולי, רק השבוע, עם פרסום התחקיר המקיף של העיתונאים גידי וויץ, נדב עשהאל ועוד.

הראשון שתרגם את סימני השאלה למעשים היה היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שדרש משר הביטחון משה ארנס להקים וועדת חקירה פנימית לבירור הדברים. לראשות הוועדה התמנה מאיר זורע, אלוף במיל., אך מסתבר- תמים לעומת כושר התככנות של השב"ב.

גידי וויץ מספר את השתלשלות העניינים, על פי עדותו החשאית של ראובן חזק בפני יצחק זמיר, כשנה וחצי לאחר ההתרחשות, ועוד נסביר מדוע.

לאחר שתא"ל יצחק מרדכי חקר את שני המחבלים חקירה ראשונית, שבמהלכה היכה אותם בעורפם בקת אקדחו, הוא מסר אותם לידי השב"כ. הם לקחו אותם לשדה החיטה הסמוך ושם היכו אותם מכות נמרצות. לדבריהם גם אזרחים שהיו במקום הצטרפו ללינץ´. אחד המכים היו ראש השב"כ, אברהם שלום, "שהיכה אותם כמוכה טרוף". אחר כך עזב שלום את המקום, לא לפני שהורה לראש אגף המבצעים אהוד יתום, ל"חסל" את המחבלים אולי כדי שלא יעידו על המכות שקיבלו. כאן מגיע, לדעתנו, הקטע הקשה ביותר מכל הסיפור: אהוד יתום ואנשיו היו יכולים "לחסל" את המחבלים ביריית אקדח אחת, אבל הם בחרו בדרך האכזרית והכל כך לא יהודית: הם היכו את שני המחבלים במוטות ברזל ובאבנים עד שמתו. אחר כך העלימו ראיות. ראש השב"ב ידע על שהתרחש אבל לא חשב לעשות עם זה דבר. רק לאחר שהתפרסמו, כאמור, התמונות של המחבלים החיים, דאג להעביר מידע כי המחבלים חוסלו בידיעת ראה"מ, יצחק שמיר.

השמועות, כאמור, הניעו את שר הביטחון להקים ועדת חקירה, אוביקטיבית לכאורה, אבל ראש השב"כ ידע להקדים רפואה למכה: הוא לחץ על ראה"מ לצרף לוועדה גם איש שב"כ. את המינוי קיבל יוסי גינוסר, מתוחכם ידוע, ששימש "סוס טרויאני", או "חפרפרת": מצד אחד השתתף בישיבות הוועדה, מצד שני דיווח על כל הדיונים, סודיים לכאורה, לראש השב"כ, שגם הדריך אותו איך לבלבל את האויב. לא רק הוא. חזק העיד כי בחצות לילה התקיימה ישיבה שבה השתתפו אברהם שלום, יוסי גינוסר, ראובן חזק ושלמה ורטהיים, היועץ המשפט של השב"כ, ותכננו איך לתאם עדויות ואיך לשקר לוועדה.

אחד השקרים שתוכננו בקפידה היה בעדותו של אהוד יתום בפני הוועדה. יתום סיפר לשומעיו כי בשדה החיטה היכו את המחבלים אנשים רבים וכי הוא ראה את יצחק מרדכי מכה בראשיהם באקדחו. הוא, יתום, לא קלט שמצבם חמור ועל כן לקח אותם אחר כך ברכבו להמשך החקירה, אלא שבדרך החמיר מצבם ועל כן לקח אותם לבית החולים, שם מתו. יש לשער כי זורע לא ביקש מסמכים רפואיים שיאמתו את העדות. אהוד יתום הביע צער על שיקול דעתו המוטעה, והדבר הרשים את זורע, שהאמין לכל מילה שלו, בעידודו של יוסי גינוסר. (כך אפשר לסמוך על וועדות חקירה שאינן מנוהלות בידי משפטנים....)

חזק סיפר עוד, כי כמה מבכירי השב"כ ממש נשבעו זה לזה שלא יגלו לעולם את האמת החוצה.

במסגרת אותה קנוניה גם קבעו ביניהם הנוכלים, כי יטילו את רוב האשמה על יצחק מרדכי, ה"מזרחי" שבתמונה.

כמצופה, לא הגיעה וועדת זורע לחשיפת האמת, והדו"ח הסודי שהוגש על ידה לשר הביטחון וליועץ המשפטי לא קבע מסקנות ברורות.

בזמנו, איש לא הבין מדוע סיים לפתע היועץ המשפטי המוכשר יצחק זמיר את תפקידו, ובמקומו מונה בחפזון יועץ משפטי אפור בשם יוסף חריש. העיתונאי גידי וויץ מגלה עתה כי חושיו המשפטיים ורדיפת האמת שלו היו בעוכריו: הוא התעקש קצת יתר על המידה לחשוף את האמת שמאחורי פרשת קו 300, והדבר לא היה לרוחו של ראה"מ דאז, שמעון פרס, שביקש לחפות בכל מחיר על ההתנהגות השערוריתית של ראשי השב"כ.

וזה מה שקרה: לאחר שמסקנות וועדת זורע עוררו את חשדו של זמיר, הוא ביקש למנות וועדת חקירה נוספת, הפעם- בראשותו של פרקליט המדינה יונה בלטמן, ובהשתתפות משפטנים ואנשי משטרה. באותו זמן התקיימו במדינת ישראל בחירות, ולאחר שלא הושגה הכרעה בין יצחק שמיר לשמעון פרס, הוקמה ממשלת אחדות לאומית, עם הסכם רוטציה. שמעון פרס מונה לראש ממשלה ושמיר לשר החוץ. אברהם שלום היה מודאג מאד, ודאג לתדרך את מי שהיה עלול להיות מוזמן לוועדה כיצד לשבש את פעולתה. התדרוך כלל הוראה מחודשת להטיל את האשמה על יצחק מרדכי, ורק במאמצים רבים שכללו סיוע משפטי, הצליח מרדכי לחלץ את עמו. בסופו של דבר, גם וועדה זו לא הגיעה לחקר האמת. חמישה אנשי שב"כ הואשמו בהריגת המחבלים. אף מילה על ראש השב"כ עצמו.

מאוחר יותר סיפר ראובן חזק, שהיה בין המועמדים להחליף את שלום בבוא העת, כי כבר אז החל להתייסר על שהוא שותף לקשר השתיקה המיועד להגן על שלום. לעתים שוחח בדבר עם שלום עצמו. "אמרתי לו שפרשת האוטובוס תיגמר רק כשכל המעורבים בה, במישרין ובעקיפין, לא יהיו אז בשירות, ויקח לפחות עשר שנים עד שכולם ייפלטו החוצה. קשה היה לי לחיות עם הצביעות וההתחסדות הזאת של לשמור על אמינות ועל כל מיני מילים יפות כאשר אנחנו החוטאים הכי גדולים ..." אבל הוא עדיין פחד להילחם בגלוי נגד ממסד זה של השב"כ.

בינתיים גילה ראובן חזק שני שותפים נוספים ללבטיו ולדעותיו: אנשי השב"כ פלג רדאי ורפי מלכא. רפי מלכא החל באופן עצמאי לחקור את הפרשה, ומאוחר יותר סיפר ליצחק זמיר כי "העולם חרב עלי. אני חינכתי הרבה מאד עובדים לאמירת אמת בבית המשפט... אנחנו עוסקים בהרבה מאד נושאים שהם על גבול החוק, אנחנו לא תמיד אומרים את האמת... אבל כדי לתת גיבוי אישי לאדם לעמוד בבית משפט ולהעיד שקר?" לאחר פגישות רבות החליטו השלושה שצריך לדרוש משלום שיתפטר. הם אפילו היו בטוחים שהוא יעשה זאת, נוכח הטחת האמת בפרצופו. חזק אכן נפגש עם שלום, אבל זה רק חזר ואמר שפעל לפי הוראת ראה"מ שמיר. כך עשו גם פלג רדאי ורפי מלכא וכולם נענו בשלילה.

יום אחד, בחורף 1985, קיבל חזק הזמנה לפגישה עם ראה"מ החדש, שמעון פרס. בשיחה של 20 דקות גולל חזק את כל הסיפור על מה שהתרחש בקו 300 ועל שקריו של שלום. פרס האזין, אמר שהוא צריך לחשוב על זה. הוא היה בטוח שפרס שומע בפעם הראשונה את האמת, אבל למעשה הקדים אותו שלום שגולל את הסיפור בפני פרס, תוך ביטחון שהלה יחפה עליו.

שבועיים אחר כך שמע חזק משמעון פרס: "זה לא הזמן לוועדות חקירה. יש לנו נושא טרור. חשוב להלחם בטרור. הדברים קרו לפני זמני, יש לי אמון מלא בראש השרות ועכשיו קדימה לעבודה". פרס הציע לחזק לצאת ללימודים מילה עדינה לעזיבת התפקיד וחזק סרב, ואז הודיע לו פרס דרך מזכירו הצבאי כי אינו יכול להמשיך בתפקידו וכי עליו להתפטר. חזק סרב והודיע כי אם פרס יפטר אותו, הוא ייצא למאבק משפטי. פרס מסר שאינו אוהב איומים, וחזק פוטר מן השרות. גם פלג רדאי ורפי מלכא עשו תוך זמן קצר אותו מסלול.

עברה כשנה, עד שהפרשה החלה לצבור תאוצה חדשה. הפעם היתה היוזמת דורית בייניש, אז המשנה לפרקליט המדינה. היא ביקשה להיפגש עם חזק ולשמוע ממנו מדוע הוא פורש מהשב"כ. בפגישה חשאית, גולל חזק את כל הסיפור, ובייניש, בעצה אחת עם משפטניות בכירות נוספות, החליטה להעביר את הדברים לידיעת היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר.

זמיר הזדעזע, ביקש להיפגש עם השלושה, אך ראש השב"כ בלם את הפגישה. רק לאחר כמה שבועות הותר להם להיפגש עם זמיר, ובפגישה השתתפו גם בייניש, יהודית קרפ ויהודית צור. הדברים שנאמרו אז נשמרו בגנזך המדינה 25 שנה ונחשפו רק עתה, בעקבות התחקיר של גידי וויץ. חשיפה ראשונה נוספת היתה של סלילי טייפ, שבהם הקליטו עצמם שלושת הפורשים כשהם מספרים על הפרשה, למקרה שהם עצמם לא יוכלו עוד לספר את הדברים. הכל נמסר עתה לגידי וויץ ושותפיו.

זמיר הקשיב לדברים ברצינות רבה, וחזר וחקר את השלושה כדי להיות בטוח שרק השאיפה לאמת ולצדק מניעה אותם ולא מאבקים פנימיים בתוך השב"כ. הוא גם חזר ושאל שוב ושוב, מדוע החליטו רק עתה, שנה וחצי אחרי מה שהתרחש, לצאת עם הסיפור לאנשים מחוץ לשב"כ והם הסבירו כי היו להם התלבטויות רבות ושיקולים של טובת השירות והמדינה, עד שהחליטו סופית לגלות את השחיתות, במטרה לטהר את האווירה בשירות החשאי. חזק שכנע את הנוכחים כי מדובר בהפסד אישי שלו, משום שאילו שתק, יכול היה בעוד חודשים אחדים להתמנות לראש השב"כ במקומו של אברהם שלום.

היועץ המשפטי לממשלה קיבל את הדברים והחליט לצאת למאבק חדש. באביב 86´ בא זמיר אל שמעון פרס, ראש הממשלה, ואמר לו כי הוא מתכוון להורות למשטרה לחקור את התנהלות השב"כ. לדבריו, אמר לו פרס: "אין צורך לחקור ולא תהיה חקירה. היו כבר הרבה חקירות".

עם זאת, לא היה פרס שלם עם הדברים, ועל כן זימן אליו את שלום ואת יוסי גינוסר ואמר להם: "אני לא יכול להיות מחוץ לחוק", אבל אלה הסבירו לו, באיום נסתר, כי "אתה מבין שהמשמעות של החקירה זה שאנחנו נצטרך לפרוס את כל מעשי עבודתנו במשך כל השנים". איום שפרושו: אם תיפתח חקירה, תיפתח עמה תיבת פנדורה, וכל מעשי השב"כ שאינם תואמים בדיוק לחוק ייחשפו בציבור, ימוטטו את הארגון ויפגעו בביטחון המדינה. בהמשך עלול להיחשף גם הגיבוי שלו זכו מעשים אלה מצד הדרג המדיני, ראשי הממשלה בכל הזמנים וגם זה לא נעם לשמעון פרס.

בה´ באייר תשמ"ו מספר עוד וויץ — הזמין פרס את זמיר ואת בייניש לביתו והודיע להם כי הם רשאים להגיש את התלונה נגד השב"כ. רפי מלכא הגיש בג"ץ נגד המדינה, בדרישה לשוב אל השרות ולהשעות את שלום.

זמן קצר אחר כך, התפרסמה ידיעה בתקשורת האומרת כי היועץ המשפטי החליט לחקור בכיר במשרד ראה"מ. זה הספיק כדי לפתוח במסע של שטנה והשמצות נגד השלושה. כמיטב יכולת השב"כ, הופצו נגדם ידיעות עלומות, כאילו הודחו בגלל סחר בסמים, בגלל בגידה בארגון ובגלל פרשיות פליליות נוספות. הכל כדי להשחיר את פניהם ולגרום להם להראות בלתי-אמינים. זמיר סרב להגן על המדינה בבג"ץ זה נגד מלכא, ופרס לא היסס והחליט לשחרר אותו מן החובה וגם מן התפקיד. יוסף חריש התמנה במקומו אך גם הוא הודיע לפרס כי אינו יכול לעצור את הבג"ץ.

עכשיו נכנס גם יצחק שמיר לתמונה, והוא מצידו הזמין את אחד מגדולי עורכי הדין במדינה, עו"ד רם כספי כדי לטכס פתרון משפטי לבעיה. בשיחות הרבות שנוהלו אז, הציע יורם ארידור לפנות אל מי ששימש אז בתפקיד נשיא המדינה- חיים הרצוג- בעצה שיעניק חנינה מראש לכל אנשי השב"כ, עוד טרם משפט כלשהו. בסוד הענין הוכנס גם עו"ד יעקב נאמן, חברו של הרצוג, והוא ניסח את העיסקה. התנאי היה ששלום יתפטר מרצונו מראשות הארגון.

בשעה שש בבוקר התכנס הקבינט המדיני בטחוני ואישר את העיסקה. שלום התפטר, אבל לא שכח להוסיף את המלים המטילות את האחריות על יצחק שמיר. שמיר כעס והכחיש, חקירת משטרה שעסקה בענין מצאה כי שמיר לא היה אחראי. שלום עדיין טוען שאכן כך היה, והוא חזר על גרסתו גם באותו כנס ב-2004. זה לא שינה את העובדה ששלום, יוסי גינוסר, אהוד יתום ו-11 אנשי שב"כ נוספים קיבלו חנינה ללא תנאי.

המענין הוא, שעוד בטרם חתם הנשיא, ב-24 באוגוסט 1986, על החנינה, הודה אהוד יתום כי הוא ופיקודיו הרגו את שני המחבלים בהוראות ראש השב"כ, והוא הסכים לכך משום שלפי הכרתו ואמונתו נעשה המעשה כדי להראות למחבלים עתידיים, ש"מפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים".

כך הסתיים ההליך המשפטי עוד בטרם החל, וכל האחראים למעשה השתחררו מן החשש שמא יועמדו אי פעם לדין, אבל האמת עדיין דרשה את שלה. דוקא לאחר החנינה החלה המשטרה לחקור את הדברים, בהנחה שהפעם יהיה קל יותר לגלות את האמת. ואכן, אהוד יתום לא היסס והוא תאר בפרוטרוט לחוקרים כיצד הובילו את המחבלים השבויים לשדה ושם רוצצו את גולגולותיהם. הוא גם לא היסס ולא בוש לתאר את הקנוניות עם יוסי גינוסר וכיצד הוכשלו וועדות החקירה השונות. יתום המשיך בפעילות בשב"כ עוד 13 שנים אחר כך.

עם מסקנות החקירה המשפטית, החליט היועץ המשפטי החדש יוסף חריש להקים וועדת חקירה נוספת, בראשות יהודית קרפ- המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ובהשתתפות עדנה ארבל פרקליטת מחוז המרכז וי´ אליסוף ממשרד המשפטים. הוועדה מצאה כי ההוראה יצאה מפיו של אברהם שלום.

הרבה יותר מאוחר, ב-1996, הודה אהוד יתום בראיון עיתונאי, כי הוא היה זה שהרג את שני המחבלים. אחרי הפרסום הכחיש יתום את הדברים.

כל המעורבות הזו לא הפריע לו לנסות ולהתקבל לתפקיד ציבורי במשך השנים. הנסיונות כשלו בדרך כלל ויתום מצא לו דרך מענינת לשקם את מעמדו הוא נבחר ברשימת הליכוד לכנסת ה-16 ב-2003. בהמשך מונה לראש רשות הטבע והגנים.

ואילו שלושת פורשי השב"כ, שחשפו את השקרים והתככים, נותרו ללא כל תפקיד ציבורי.

ראובן חזק, שהסיפור לא נתן לו מנוח, החליט בקיץ 86 להיפגש לשיחת הבהרה עם שמעון פרס- ממשיך ומספר גידי וויץ. לדבריו של חזק, פרס היה נסער מאד וניסה להתגונן מפני ההאשמות כאילו השמיץ את חזק. בסופו של דבר הבטיח פרס לחזק תשובה על כמה שאלות. עד היום לא קיבל חזק את התשובות.

לסיכומה של פרשת קו 300, שכאמור הועלתה עתה שוב בעקבות תחקיר מקיף בתקשורת, אנו נותרים עם תמיהות רבות ועם מבוכה גדולה. אכן, האמת התבררה, אבל המסקנות בהחלט לא ברורות. העובדה שאנשי שמאל מובהקים חוגגים עם התחקיר וקוראים להתייחסות חדשה אל נשיא המדינה היום, שמעון פרס, ואל שר המשפים היום, יעקב נאמן, מעוררת תחושה שגם התחקיר הוא חד צדדי קצת יותר מידי. אנשי השב"כ אכן שיקרו וזייפו, אכן תיאמו עדויות ושיבשו חקירות, אבל אולי עמדה לעיניהם בכל זאת טובת המדינה, נוסף על טובת עצמם? אולי שיקול דעתם לא היה נכון אבל כוונותיהם היו ראויות? מי יכול לשפוט היום, כמעט עשרים ושבע שנים אחרי, מה היו אז התנאים שבהם פעלו? מה היתה אווירת הרחוב? די להיזכר בפיגוע האחרון בדרך לאילת, כדי לחוש קמעא את החרדה ששררה בציבור מפני חטיפות אוטובוסים, שנים לא רבות גם לאחר מבצע אנטבה וחטיפות המטוסים שלפניו.

אנחנו רק סיפרנו את הדברים כהוויתם.

אלכס ליבק -שהוא צלם עיתונות עד היום, צילם את התמונה הגורלית: שני חיילים מובילים מחבל שבוי, בריא ושלם, אם כי המום במקצת מן המכות שקיבל, על רגליו. אנשי הביטחון היכו את שני המחבלים שנותרו בחיים, כשהם מובילים אותם אזוקים אל שדה חיטה סמוך. גם יצחק מרדכי נצפה כשהוא מכה את המחבלים בקנה אקדח. אחר כך נמסרו המחבלים לידי אנשי השב"כ, לצורכי תיחקור. ביניהם היה ראש השב"כ אברהם שלום ואיש שב"כ בכיר, אהוד יתום.

דרג את התוכן: