היום  זה היה, 

תכננתי אותו אחרת-

אבל בכל זאת קיבלתי הכל באהבה, 

למרות תוצאות של בדיקות מסויימות.

"הוא" לא ממש מוכן להיפרד סופית,

הוא מושך את הפרידה, והוא לא מבין -

שעל אף הסובלנות והסבלנות שלי יש גבול.

אז ככה...

החלטתי לכתוב לו כמה מילים

בתקוה שבמשך השנה הבאה עלינו לטובה

נראה ונבחן אם הוא גם קולט את מה שאומר לו כאן:

"יקירי" אני תכננתי לשיר כל הדרך הביתה

אבל משום מה לא ממש הצלחתי,

חלק מהמילים נעלמו וחלקן האחר נאלמו

תוך כדי מחשבות גם אפילו דמעתי(בגללך)

סוג של כעס (למרות שאין בי) עליך.

הייתי נחמדה אליך ואיתך מהיום הראשון

לכל אורך הדרך,

ועתה אני חושבת שהגיע הזמן שבו

אתה צריך להיות נחמד אלי

אז בבקשה אני לא דרשתי ממך

ל"עקור" את עצמך  ממקום מושבך

אבל לפחות לו היית מצטמק במימדך

מראה איזו התפשרות מסויימת.

ואני לא מתכוונת לוותר לך,

אם לרגע חשבת כך,

ממש לא, אני אעשה כל שאוכל-

"לשכנע אותך" להבין אותי

בכל מקרה ההתפשרות הראשוונית מצידך

היא סוג של קרן אור לעתיד

להשתמע עלוקון שלי

אבל החלטתי לנגן לך שיר

ותתעמק מעט בחלק מהמילים

הן יוטמעו מעט למטה מקווה שתפנים.

צריך לקום ולעמוד הזרם הוא חזק
צריך ללכת הלאה לקראת מחר חדש
נכון שזה לא קל בכלל אבל עוד יש תקוה
תמיד בא משהו אחר ואז הכל עובר.

לא לברוח מעצמי צריך להיזהר
להסתכל קדימה לא להיגרר
יש רגעים שקצת קשה האופק לא ברור
צריך תמיד להאמין שלא הכל אבוד.

לרגע זה נראה מוזר אבל חשבתי שאולי
רק לפחות תאמרי שלום לפני שניפרד
כי לפעמים זה קצת עצוב זה כמו ללכת לאיבוד
ליפול לבור שאין לו סוף עמוק ורחוק מן האור.

זה לא נעים להישאר לבד על הרציף
ואת יכולת ללכת תמיד שרק רצית
קשה לי קצת להאמין שכבר הכל נגמר
ושוב אני צריך לקום ולעמוד לבד.

לרגע זה נראה מוזר...