אני שוקלת לנסות ולכתוב איזה טור בעיתון, להשמיע את קולי...

מלאסי עשו סרט לא? חוץ מהנביחות שלי שמבריחות פורצים פוטנציאלים ואת החתולים של השכנה ממול ששוכבים לאמא ואבא על השטיח בכניסה.אין לי הרי הרבה קול. אמא, שחוץ ממני אוהבת את כל ההולכים על ארבע, זוחלים ומעופפים מגדילה גם לעשות ומלטפת אותם.

נותנת להם לגיטימציה למלא לה את השטיח בשערות שלהם.

ואפילו שלא מזמן עקצה אותה דבורה עצבנית, בול מאחורי האוזן... היא ריחמה עליה כשאני תפסתי אותה ומעכתי אותה על הרצפה.

 אולי נביא את סיינפלד אלינו, הוא דבורה ממש גדולה. יש פה כמה לאחרונה

נחזור לחתולים.אותי הם ממש מעצבנים, יורדים ועולים להם במדרגות

עם הפעמון שלהם ומעירים אותי בלילה.

הלילה כל פעם שמישהו מהם מיילל לה מחוץ לדלת, מאכילה אותם ועוד כמה מהשכונה בחצר, מדברת אליהם וקוראת להם בשמות.

(מעניין מי הפדיקוריסטית שלה). היא לא זזה. גם אני לא.

מסתכלות אחת לשנייה בעיניים.נראה מי תישבר ראשונה.

אמא, שרואה שהכל תקוע אומרת לי: נו כבר, תעברי יא פחדנית.

היא לא תעשה לך כלום. אני פחדנית? נראה אותך עומדת בגובה דשא מול דוב גריזלי עם פעמון. וככה כמעט כל יום. לא זזים... שלא לדבר על בורחים,

לא משתינים עליי.

איפה הזמנים ההם, בהם היה לנו כבוד ברחובות, הלכנו זקופים.

את זזה? לא זזה. אה, את לא זזה? לא...

אין בעיה! אני נובחת ועושה רעש בחדר המדרגות. אבא מתעצבן ומנסה למשוך אותי בכוח. אמא שוב פותחת את הדלת. הכל בסדר? היא שואלת. כן, הכל טוב. הוא עונה בזמן שהוא מנער מעליו את החתול שקפץ עליו.

ניתור כמו של ג'ורדן היה לגריזלי הזה. וזה לא קל, כי אבא 1.90 ס"מ.

עברנו את זה בשלום. מגיעים לחצר, יושבים להם שם חמולה של חתולים, מבסוטים מהחיים...  תוהים לעצמם: וואלה, אוכל טוב החתול הזה. תראו איזה גודל הוא... בואנה, תיזהרו ממני. אני כלבה! לא חתולה!

בדרך, קרעתי כבר לאבא את היד כשניסיתי לרדוף אחרי עוד כמה.

אבא, תחזיק אותי, תחזיק אותי... אני נכנסת בהם.

אתה מחזיק? כן, הוא מחזיק אותי ברצועה.

עכשיו אני מבינה למה אני לא מצליחה לרוץ.

חוזרים הבייתה, עולים במדרגות. ושוב היא שם.

שמנה, חושפת שיניים וציפורניים (אני חייבת לברר מתישהו מי זו הפדיקורסטית שלה) לא זזה. הפעמון שתלוי לה על הצוואר מעוטר ביהלומים.

פיכס... חתולה צפונית ובורגנית. ושוב אבא מנסה לפלס דרך.

אני לא ממש משתפת פעולה. זוזי כבר... אני בסוף אכנס בך. דוב גריזלי או לא...זוזי יא דבה..

קפצתי עליה, הביאה לי כאפה.

מגיעים הבייתה, אמא ישר מאתרת את השריטה ליד העין.

(אי אפשר להעלים ממנה כלום זאתי...) שואלת את אבא בטון של מורה

לחשבון (שמעולם לא הייתה לי). איך זה קרה? ופניה מרצינות. לא יפה לך ככה אמא, רואים את הקמטים. רוצה המלצה על איזו קוסמטיקאית טובה?

אני אברר אצל ההיא מהציפורניים.

אל תשאלי, אבא מתחיל... בדרך חזרה הייתה על המדרכה זכוכית גדולה,

כזו של חלון. כנראה מאלו שעברו דירה. המשוגעת הזו רצה ונכנסה בזכוכית

בדיוק בפינה שלה השבורה.  מאמינה? הוא שואל.

ת'אמת אפילו אני לא הייתי מאמינה. האמינה.

טוב, מה הוא יספר לה? שבדרך פגשנו דוב גריזלי עם פעמון?

כולם הרי יודעים שדובי גריזלי לא חיים בתל אביב.