החג הסתיים.צברתי את היום בהדרגה. ביום כיפור נוצרות תחושות שחודרות לנשמה עמוק.גם אם תתעלם זה קיים. אני לא צם, לא מפרק חטאים ועדיין התפילות מעבירות אותי לריגוש שונה .ריגוש של ילדות.

המוסיקה נצרבה היטב אצלי בתוך האוזניים , היא התחברה לתנועות הגוף.התמכרתי לצלילים. החזרתי את נפשי הרמוניות מרוככות של סווינגרים מבודדים, טום וויטס כהרגלו כיכב. גיליתי הרבה אהבה לוואן מוריסון.

אני קורא ספר מתח שמרפה את חושי ,זה נגמר טוב,בתווך אני קורא את אליס מונרו.כוסאומו איך שהיא כותבת.

האוכל היה מנחם כהרגלו .גם האלכוהול היה משובח.חייכתי לא מעט.

עוד מעט סוכות ואחר כך חורף.

אני  מוכן

"תן נשיקה לאבא, מתוק, שיהיה לך יום נפלא בגן."אני רואה אותו מתרחק. יפה וכל-כך רציני. אביתר ירש ממני את החיוך הקצת מבויש ואת העיניים הכהות, המלוכסנות כעיני סיני.שי היה  נוהג לקרוא לי סינג סינג. ולאחר בקבוק או שניים של יין  היה הוא  ונועה והילה שרים לי בקול מסטול לחלוטין "שניים סינים עם כינור גדול," היינו מתפוצצים מצחוק. אביתר  בונה ומשרטט בכל דף נייר ובכל רגע פנוי. לפעמים בערב, בחדר העבודה שלי, הוא יושב לידי, רכון כמוני מעל  תוכניות הבניה הגדולות, שואל שאלות ואני עונה ומסביר  וליבי מלא עד גדותיו. הכי אני אוהב לקרוא לו סיפורים, לראות איך הוא עוצם את עיניו ומפליג  בעקבות המילים לאי המטמון, לאוקיינוס של מובי דיק. כשסיפרתי לו על פרודו סם וארוגראן הנפלאים, גיבורי שר הטבעות, הוא ישב החזיק לי את היד והתבונן בי בעיניים גדולות פעורות ושתיקה של פליאה. כשסיימתי את החלק הראשון, כיביתי את האור והרגשתי איך אביתר מתמלא בהוביטים הקטנים. העולם האחר התנחל בתוך נשמתו. בבוקר הוא בא אליי למיטה חיבק אותי וביקש שאגיע מוקדם, "אבא תגיע בטיל הביתה, אני רוצה שתספר לי את ההמשך על פרודו וסם.". כל ערב ישבו שני הילדים, הגדול והקטן, ולא ניתן להפרידם. מחוברים יחד  להרפתקה הנפרשת בפניהם, אחד מספר והאחר מקשיב ואוחז בידו. אביתר ספג לקרבו את הרצינות של נועה, המיקוד, העקשנות והשאיפה לשלמות. הוא  משרטט ומוחק, מעביר קווים ומיישר, בארשת פנים רצינית. כשעיניו מכווצות כמו סינג סינג. ובניגוד לאביו שלמד להרפות עם השנים מהשאיפה לשלמות הוא ממשיך למחוק ולאייר מחדש עד שהתוצאה מניחה את דעתו. כמו נועה  שיערו שטיני, עורו בהיר. כשהיה תינוק הניגוד ביני לבינו צעק לשמיים. אני אביו  שיער שחור, עיניים חומות, עור שחום, ובני העולל תמצית הבהירות ממשפחתה של נועה. היינו מחייכים על כך נועה ואני, בטוחים כי האנשים הרואים אותנו ברחוב חושבים שאני האופר - המשרת של הנסיך האריסטוקרטי.

"היא עדיין לא אכלה,"  אני אומר לגננת ומחייך לשלום לנטע שמזכה אותי בחיוך נפלא. נטע אני לוחש את שמה לעצמי, לאט, נ ט ע. ילדת השמש. עיניים חומות, גוון עורה מוקה, תוססת . החיוך לא מש מפניה, מוארת . עדיין קטנה בכדי להבין את התנהלות העולם. עיניה מנצנצות בשובבות אינסופית, מוקפת אהבה, ונתינה. שי, חברי,  נהג לומר שזו הילדה שהכי באה מאהבה שהוא מכיר. אני מחבק את תלתליה מנשק אותם עד שהיא מזיזה את ראשה בכעס כאומרת, די אבא. אבל אני לא יכול להיענות לה. מכור לחלוטין.כשאורח מגיע לביתנו היא בטוחה שבא במיוחד אליה, רק בשבילה. היא מביטה בו בעיני המלאך שלה ואז שואלת "הבאת לי שוקולד?" בין אבי, הוא סבא חיים, לבין נטע,  יש אהבה ייחודית. סבא ונכדה. בניגוד לחיבור האיטי עם אביתר,שאינו מתמסר בקלות, נטע התמסרה לסבא חיים מייד. שניהם חיים בירח דבש מושלם. הוא דואג לאספקת השוקולד למורת רוחה של נועה, והיא מלעיטה אותו בסיפורי תינוקות בשיחת ההשכבה הטלפונית, היומית שלו.סבא חיים מתמוגג.

כביש החוף פקוק מנתניה עד תל אביב, התרגלתי. זאת השעה שלי, אני חושב, מחובר, אני מקשיב לתוכי, מתכנן את יומי. מרבית האנשים השפויים רואים פקק תנועה ועוצמת התסכול  ניכרת בכל תנועה ובכל תג בפניהם. אפילו מכוניתם  נראית  מרוטה מייאוש. ואילו אנוכי, מגיע לפקק הקבוע, רוחש לו כבוד, מביט סביב, רואה את תנועות הראש אצל שכניי לתנועה הזורמת בעצלתיים, מגביר את המוסיקה ונותן לעצמי לחוש את החופש הזורם בעורקי. העייפות הנוראית מאבדת את עצמה בתא האינטימי שלי. המוסיקה חודרת לראשי והיא מעין שפה,  דילן, יאנג, וויטס, בנאי, פול סיימון. אני מכור למילים, מאוהב בקצב. המוסיקה האישית איתי שנים רבות. אני ניזון ממנה. טרובדור של מילים. חבל שאסור לעצום עיניים בנסיעה. בראשי עוברות מחשבות ותמונות החלטות גורליות שמתמוטטות כמו מגדל קלפים. אני עף. מעופף להודו, שט באוקיינוסים הענקים, רוכב על סוסים בערבות העצומות. דניאל שגיא חובר לדניאל אלבז נושק לחלומותיו, מתבגר  איתו.

 אין לאן לברוח. רק להקשיב. אני מתחבט,שואל, עונה ונשאל כשדילן ממלמל את מילותיו המרדניות ואהוד מוציא אותי למסע לירושלים העתיקה. בראשי עוברים המבנים שעוד צריך להספיק לתכנן נשים שאני חושק בהן, ספרים שרים לי בראש. המכוניות זזות לאיטן. אנשים מביטים במבט חלול מבעד לזגוגית, ואני נזכר בערבות הסוראזק במסע האדיר של יגדיבי בספר שחלחל  בי שנים. אני  שואף אל תוכי את  המילים הצפופות, את הדפים והמלאים הוד והיום אינו כלה. וכשאני זקוק למעט איזון, אני נושם לתוכי את ריח השלג, הסופה, את המרחבים האינסופיים ואת מאמץ החיים ההרואי. מעניין איך אני נמשך לסיזיפיות. אני נוקש קלות על שערי גן עדן, דילן מחבק את המפוחית ואני קשוב.

"אני מתעורר אמרתי לך, שמעתי."אני לא אוהב את הבקרים. את ההליכה לבית הספר, את הריח של בית ספר. עד היום ממרום גילי יש בי רתיעה מבתי ספר.  זה לא המקום או כתליו המהווים עבורי בעיה, אלא הניחוח  הנושא בחובו את הזיכרונות.כן, עד היום אני חש את מסלול חיי דרך מסילות אפי. לפעמים ארומה מפייסת ולפעמים ריח באושים מתווים את דרכי במפת חיי, מעין חוט שידרה קיומי של נתיבים אני מאשר אנשים על פי ניחוח גופם, חש דרך הנשימה שלי אושר, שנאה, כאב, אהבה.אני שואף את ארומת הים המשכרת, ארומה של חופש ומרחבים .אני  מפריד את ריח הים לשכבותיו, ריח המלוח, עקצוץ של חמצן טהור ניחוח אצות ודגים ומתחתן שכבות נוספות של רוחות צורבות ושל זפת, ניחוח חומה של שמש מלהטת, של קליפות עץ טחוב  וכול  זה מתנקז לליבה אחת מזוקקת של דמיון ומרחב.

בבית ספר "אורים" עדיין הרגשתי בנוח. האוויר  המעיק עדיין לא חנק אותי. הבעיה  החלה בתיכון המקיף. הריח המעופש שאטם את מוחי ביחד עם חומר הלימוד המתקדם לא הותירו לי כול סיכוי לשרוד את כל שנות התיכון .האמת טפחה על פניי במלוא עוצמתה. שיעורים פשוטים שבבית ספר היסודי היו קלילים יצאו מכלל שליטה. לא יכולתי לעקוב אחר המורה, נראה כאילו הוא מדבר מתוך חלל אטום, השרבוטים על הלוח הילכו עליי אימים, המספרים רקדו מולי כעדת קניבלים סביב סיר מבעבע, את הנעלמים במתמטיקה, מעולם לא מצאתי. ריח הגיר המתפורר חנק את נחיריי. הרגשתי איך אני מתכווץ, הולך ונעלם, הופך להיות חיה רדופה, מתחפרת.כל אחד יכול היה למעוך אותי בכל רגע נתון. שק חבטות נוח לחבורת הלוזרים, חסרי החיים, שנקראו מורים. חגיגה של ארס. שיעורי הבית הפכו לסיוט. . מבטי המורים היו נוקבים. חבריי החלו לחשוד שדניאל אלבז הוא טיפש אמיתי. לאט לאט פיתחתי דימוי עצמי  קצוץ, חסר מעוף, חסר ביטחון, הרהב שאפיין אותי ביסודי זלג מתוכי,. הוריי הוסיפו לדוש במוחי בלי הרף, "דניאל תכין שעורים, דניאל תלמד למבחן." ואני לא יכול,איני מבין.האותיות קטנות. המספרים רחוקים.  ההיסטוריה היא דייסה של עובדות ותאריכים.אני טובע,  אני צועק ללא מילים, ספוג בבדידותי ואין אחד  שיענה  לי. רק הספרים היו שם.בלעתי אותם, בשקיקה , זה אחר זה,  רכון מעל שולחן, במיטה, בחצר,  בפינות חבויות. קראתי את חיי, קראתי למען הישרדותי, שפיותי. שנאתי את המורים, את המנהל, הם לא היו שם בשבילי, הם לא הושיטו יד. אני צועק עכשיו, אני יודע. אני רואה  אותי אז מבולבל, לא יכול ולגמרי לבד. גוש חלול היה ממלא את הלב האכול שלי. אני רץ לחדרי, נועל את הדלת, סוגר את חיי. זו הייתה אימא שבאה  "דניאל שלי, מאמי, מה קורה?" אימא, למה אני לא יכול? עננו אלוהי המרכבה עננו. אני דומע.

בית ספר היסודי "אורים", הנידח בישוב, היה מול ביתי. הייתי חוצה גבעת חול קטנה, והוא היה שם, מוזנח,  בלוי, קודר. שם ביליתי את שנותיי הראשונות כתלמיד. שם הצלחתי לזכור את האותיות היטב ולעשות את השיעורים בזמן. המנהלת תייקה אותי מיידית ככישרון עולה. כתבתי בעיתון בית הספר וכשהיה מגיע ראש העיר או אורח  רם מעלה כלשהו, הייתי  נבחר להעניק לו זר, ולהיות הילד שנצבט בלחי, ואחר כך יכתוב על כך סיקור חדשותי לעלון בית הספר.  אני זוכר את ביקורה השנתי של מפקחת משרד החינוך, התלמידים כונסו באולם ספורט ואני הענקתי לה את סמל בית הספר ותעודה מגולגלת כמגילה. ולשאלתה אם אני אוהב מוסיקה עניתי בחיוב. וכשנשאלתי איזו מוסיקה, מתוך יהירות פחדנית של נער מתבגר פלטתי היידן, מוצארט ובטוהובן. היא התמוגגה והמנהלת הרימה את ראשה בגאווה. למחרת הסתובבה אימי ברחובות השכונה, גאה לספר לכולם על בנה המיוחד, האינטליגנטי, שמקשיב  בחדרו  למוסיקה קלאסית.

עבורי היה בית הספר היסודי מאבק של הישרדות, ואכן שרדתי,בזכות אהבת הקריאה שלי, יכולתי  לפלס את דרכי אל המורים. ההבנה העצומה שלי בכדורגל ויכולת המשחק הטובה שלי,  הפכו אותי לאהוד בכיתה. ועם זאת לא אהבתי את השנים הללו. רציתי לשוט בתוך עולם הספרים, לשוטט ברחובות המאובקים של הישוב ולא לשמוע את אימא שצועקת, דוחקת בי לקום בכל בוקר. ואת אבא שמקפיד לבדוק בכל ערב את השיעורים שלא עשיתי. כי אני, דניאל אלבז, מקור גאווה למשפחתי, הילד החכם בשכונה, שאוהב לקרוא, שיודע להשיב, שיהיה דוגמא ומופת לתושבי השכונה ,כשלתי. אימי השקדנית והשאפתנית הקימה על כתפיי את חלומותיה. ערימת ציפיות עצומה, שהילכה איתי לאורך השנים.

בשנות הכישלון שלי בתיכון, הייתה אימא  מגיעה למנהל היהיר, המשופם, מספרת לו על כישרונו של דניאל אלבז, על יכולתו לקרוא ספרים של בוגרים, ועל כך שבשכונה וביסודי ידעו הכול שדניאל אלבז נועד לגדולות. הוא התבונן בה במבטו האטום,קולו היה מרוחק אך דבריו חדים ,"גברת אלבז, בנך לא עובר שנה בבית ספרינו, הכישלון שלו צועק, אין מקצוע שדניאל מצליח בו את לא יכולה לבוא אליי כל שבוע. יש לי חמש מאות תלמידים שאני צריך לטפל בהם." אימא הייתה חוזרת משם מכווצת מהשפלה, עטופה בייאוש. היא הייתה מתיישבת מולי, עיניה צרובות  מדמעות "דניאל שלי, מה קורה לך? מדוע אתה נכשל?" ואני, עיני מקובעות בנקודה עלומה בתקרה וספר פתוח על השולחן, "אימא אני רוצה, מנסה באמת, אני לא יכול, האותיות בורחות לי, המספרים נעלמים לי. אני לא יכול אימא!" אני צועק בדמי, והקול לא יוצא מגרוני. והיא, אימא שלי, שותקת, מנענעת בראשה "למה זה מגיע לי דניאל שלי? מה אני עושה לא בסדר? מה אלוהים? מה?"

בחופש הגדול,, לאחר שנתבקשתי לעבור לבית ספר אחר לקחה אותי אימא לד"ר גרין, מומחה להפרעות קשב וריכוז.  

הגענו בבוקר, מסורק, שותק, קודר. לא הזמנו תור. אימי רצתה תשובות מידיות והסבר מניח את הדעת לכישלון הלא מתחשב של בנה ולא הייתה מוכנה לקבוע מועד אחר בעוד חודש או חודשיים. כך ישבנו בחדר ההמתנה עד לשעות הצהריים, עד שד"ר גרין הסכים לקבל אותנו.

לאחר  מבדקים של מילים, ציורים לא ברורים,שרבוטים שונים, ד"ר גרין פנה לאימי. "גברת אלבז, דניאל יצליח.אמנם יש לו בעיות מסוימות של קשב וריכוז בתוספת דיסלקציה קלה אבל אלה בעיות שניתנות לפיתרון ומשם השמיים הם הגבול." ממש בדיחה של החיים. רופא, ברבע שעה של התבוננות בי ובציוריי שולף אבחנה בעלת שם ארוך, מודיע לאמי המיואשת ולבנה המסמורטט  שאנחנו צריכים לפנות לקופת החולים באזור מגורינו כדי לקבל יעוץ מיוחד לילדים דיסלקטים. כן, וודאי, עכשיו זה לגמרי ברור  למה אני יושב אבוד בכיתה,הוא בהחלט  מוכן לרשום מכתב למנהל, אולם לדעתו כול פניה לא תעזור, כיוון שאין כיתות מיוחדות לילדים דיסלקטים, שיטת ההוראה אינה מתאימה.

אם הייתי יכול לומר אז את מה שאני חושב היום, הייתי אומר לו,אולי ד"ר מלומד,המחלה הזאת היא  תוצאה של הציפיות ששוכבות על הבן אדם במשך חייו הצעירים. הציפיות העצומות  שהוא נושא על גבו משא הגלותי, האפור, הכבד של ההורים.

מאד קל לפטור זאת  במילים כמו דיסלקציה או הפרעת קשב, ומה עם הייאוש התהומי, העצום, שמכסה את ליבו של הילד, הכאב, ההשפלה?  ודאי גם כאן, תספק תשובה ארוכת הסברים ואולי, דוקטור, תוכל לומר לי מה עושים עם הלבד העצום שגר לך בלב.

 "דני, אתה בא? יש צלצול," הקול הוא קולו של רונן כהן, החבר הכי טוב שלי, השכן שלי, הילד היחיד שיודע שאני אוהב את יעל. אני נגרר אחריו בחוסר חשק. שיעור חשבון עם משה, המורה השנוא עלי ביותר, במיוחד אם לא הכנתי שיעורים."דני אלבז. מה יהיה? כרגיל, חולם. על מה, למען השם? אני מאד מקווה שהחלום מעניין, אולי תספר אותו לכל הכיתה." כולם צוחקים. ומשה, המורה, נהנה מהצלחתו וממשיך "כן, דניאל אלבז, אנחנו ממתינים."  "לא חלמתי." אני עונה בעיניים משפלות."אהה כן, סלח לי אדוני, טעיתי" הוא מחייך בחיוך סרקסטי השמור כנראה למורים בלבד  חיוך של בעל הכוח  להשפיל את הטרף שנלכד במלתעותיו.  ישבתי מבויש מול המורים שצחקו לחולשתי, הרגשתי את הזיעה הקרה שכיסתה אותי, את הכאב שפילח את בית החזה כולו, את תחושת האפסות שמחצה את נשימתי ואת הייאוש  שהלם בי שוב ושוב . משה המורה מחייך את חיוך הגביר מול הסריס המותש והעלוב.

בכיתה ט' בהארה פתאומית בשיעור ספרות עניתי תשובה מנומקת, מושלמת, על הזקן והים.המורה לספרות התבוננה בי בתדהמה. הילדים סביבי התלחשו ואני  המשכתי בתשובתי בנועזות לא אופיינית. כשסיימתי התבוננה בי המורה בחיוך " יפה מאוד דניאל אלבז, וממי העתקת את זה? האמת היא שיש לך יכולת העתקה נפלאה,אולי תפתח אותה? בטח מחפשים אנשים כמוך בשירות הצבאי או במוסד." ההשפלה התפוצצה בכיתה כמו מרעום. התלמידים ללא יוצא מהכלל שאגו מצחוק, והיא, המשיכה את מסע ההשפלה, מלבנת את המאכלת. ישבתי שם, עוצר בכל כוחי את הדמעות, חנוק מעלבון והשפלה.  למחרת חליתי בשפעת קשה. במשך שבוע וחצי קדחתי מחום, לא יכולתי לנשום, רקותיי בערו הובסתי כליל. אימי חיוורת פנים, ניסתה לשוחח איתי, אבי ניסה לדובב אותי וגם סבי גויס למשימה. אבל אפילו הוא, אדון שמעון לא הצליח לגרום לי לדבר.  נפשי הייתה פצועה ללא מתום. אז, אני זוכר, אמרתי לעצמי, לא עוד. שום בעל שררה לא יצליח עוד לחדור כך לנפשי, לרסק את גופי, לשבור את רוחי.  אני חזק, אני שקט, אני גיבור. תמו הימים בהם  דניאל אלבז  היה טרף קל.  וכך יהיה גם  מול המפקד בצבא, המרצה באוניברסיטה, הבוס בעבודה וכמובן מנהל הבנק. השררה, שיכרון הכוח, ההנאה המרושעת  להפוך אותי לאפס, ללא כלום., תם זמנה. מהיום אני חומה   בצורה. אף אחד לא יוכל עליי. "ושיעורים הכנת?" שואל המורה משה."כמובן." "אז בוא נשמע את תשובה מספר ארבע." הוא יודע היטב שלא הכנתי שיעורים. אני מרים עיניים בהתרסה  הוא נראה בעיני כזחל עצום מימדים בעל מחושים, פרוטגוניסט  שנשלף מסרט עתידני המבקש להשתלט על העולם. "לא הכנתי" אני   אומר, ליבי  הולם בפחד ועיניי מקובעות בזחל הענק שניצב מולי."לא הכנת.ואיך אדוני המלומד מעז להיכנס לשיעור שלי ללא הכנת שיעורים.אולי כי ראית את התשובות מרצדות באחד מהזיותיך .הזחל מתענג על לכידת החרק המתכווץ במקומו.הוא פונה לחלל הכתה,"ידוע לכולנו שבשל יכולת החלום המיוחדת של דניאל אלבז, שיעורים הם נושא זניח שדניאל אינו חייב להתעמק בהם, בום, הבזק מהיר והתשובה ניצתת במוחו .אנחנו עדיין ממתינים מר אלבז".הזחל מרוצה מנאומו המבריק והצלחתו מול הכיתה הגועשת ברעמי צחוק ,סובב את מחושיו אליי, "תעוף לי מהעיניים ובלי גברת אלבז אתה לא חוזר לכיתה, תעוף עכשיו".

אני הולך הביתה, צועד ברחוב הנשיא, הרחוב הכי מאובק שיש בחדרה. מכוניות, רוכלים, ערב רב של אנשים זזים בתנועה לא מתואמת.. אני  מאד חי את התזוזה הלא נגמרת. יש  בה אנרגיה מעירה ותוססת.  פוסע לאורכו של השוק העירוני, אני אוהב לעבור דרכו, ריחות של כוסברה, שמיר, צבע בוהק של עגבניות אדומות דם  , בשר תלוי על האנקולים חשוף , דגים ענקיים פעורי פה מכוסים בשכבות קרח מרוסק. רוכלים צועקים סיסמאות מצחיקות ואני שואב את המילים   ומשתעשע בהן "מי שלא קונה תות אצל אדון זמר תות, מחר ימות."  המולת השוק טבועה ברוחי. ההנאה העצומה למשש פירות וירקות, לטעום מהגבינות ומהזיתים. בימי שישי, שי ואני היינו יוצאים למסע קניות פרטי בשוק ברמלה. מנגבים מסבחה אצל חליל, מסתובבים בסמטאות, קונים בשר לגולש אצל סמי, פרגיות אצל עדנאן שיהיה למחרת לצלייה על האש. יש בי אהבה עצומה לאוכל ולבישול. למגע הבשר, לריחות שנרקמים לתרכובות שנרקחים. אני אוהב לבשל אוכל נחמה, אוכל של פועלים, דגים מבושלים מכוסים בפלפלים אדומים מעלים ארומה צורבת עיניים, קציצות עסיסיות ברוטב עגבניות סמיך מכוסה בכוסברה ריחנית, בשר שמתבשל בקדירה במשך שעות המתפרק לחתיכות שמנמנות, אותן אני אוסף באצבעותיי, כשהרוטב ניגר חם על כריות האצבע,ומחדיר במכה אחת לפי הרעבתן . החוטם שלי לוקח אותי לריחות העבר ,לטעמים שאני מנסה לשחזר ברוחי ובסירי. הנה אני, יושב על הדרגש במטבח הקטן ומביט  בסבתא נינט, מייצרת הקסמים, מסבירה בידענות על חדוות הבצל, טעם הדג ואיך עושים לסבא שמעון קוסקוס. אני מתבונן  בה, לומד את סודותיה, מפזר כמון, מעט כורכום והרבה פפריקה, טועם ומתענג. ארוחת ערב בבית משפחת שגיא היא משתה מנחם של חיבור לעבר.

 אני מגיע לחנות הדגים של אדון רחמים, שכן של סבא, עובר לידו והוא מסתכל עליי  פניו כועסות אך עיניו מחייכות "לאן אתה הולך דניאל? למה אתה לא בבית ספר?" למזלי,  מגיעה בדיוק לקוחה ואני מנצל את ההזדמנות להיעלם. אני יוצא במהירות לרחוב הראשי התוסס מן הצד האחר, השמש כבר באמצע השמיים. אנשים נשפכים מהבנק החוצה, בית הקפה הומה  ביושבים הנהנים מהקרניים החמות. הכול צבעוני וסוער. חבל שעידן הרחובות מסתיים. הם ירדו מגדולתם  היום תנועת האנשים מתבצעת  בקניונים ענקים,  ממוזגים. יש בי רצון עז לתעד את  הרחובות של ילדותי.

"דני, בוא הנה, מהר," אני מסתובב  אבי מכלוף ניצב מולי. השכן הכי סוער שבבניין מגוריי. מניאק, עיניו בורקות, שערו משוח בג'ל, לגופו גופייה לבנה חושפת שרירים וג'ינס משופשף, לרגליו כפכפי עץ , סיגריות טיים  תחובות בכיס מכנסיו האחורי. האיש שעליו נאמר לי כל בוקר וכל ערב "אם לא תלמד ותממש את  הכישרון שלך, תהיה בדיוק כמוהו, בלי מקצוע ובלי עתיד."

 אבל זה לא נכון. אבי מכלוף עסוק במשך כול ימי השנה. בימי הקיץ, עובד כמציל בים משקיף מלמעלה בבנות העיר העוברות ליד הסככה, כשהוא יושב על כסא הקש בלי חולצה, מעשן סיגריה ולוגם קפה שחור בכוס זכוכית. בחורף הוא עובד בבית קפה של אחיו במרכז העיר. ממלצר, מכין קפה, יושב על קופת הטוטו. בימי חמישי בערב, כמו רוב תושבי השכונה, אני מגיע ביחד עם אבי כדי לשלוח את  טור הטוטו שעליו עבדתי  כל השבוע.  אבי מכלוף רואה אותי ומחייך. הוא מוריד קרמבו מהארגז המונח על הדלפק,  מוודא שאבא יושב עם חבריו לעבודה ולא רואה ואז מגניב אליי את הקרמבו אותו אני בולע ברעבתנות.חבריו לעבודה ח את הטור שעליו עבדתי כול השבוע הוא רואה אותי מחייך ומוריד קרמבו מהארגז  על קופת הטוטו ביום ימי אני אוהב את אבי והוא אוהב אותי.

אבי מכלוף בן שבע עשרה. גבוה, יפה תואר, שחום-עור בעל חיוך מערבוני, שיערו מהודק .

במשך רוב חיי מלווה אותי אבי מחלוף כהחמצה מדהימה. התבניות בנו אותנו. גדלנו בשכונה מול הים. אבי אהב את החוף. הוא שתה מהשמש ולגם את הגלים. הוא השתמש בכלים הצנועים שהיו לו להבין את החיים והוא ידע לטעום מהם מלוא המרחב. היום, במקצועי כאדריכל נעלם לי הים, נעלם לי אבי מכלוף והתפוגגה התמימות.

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ויברך אלוהים את יום השישי" הקידוש הנצחי של יום שישי,הניגון העוטף, הטעימה מהיין, בציעת הלחם, גם רגעי קדושה,כל אלה נעלמו לי ואינם. סלח לי, סבא, על התמימות הטהורה שהתפוגגה בי  אבל, אני עדיין יכול להעריך חוכמה, אסרטיביות, רעננות וחוצפה. ודווקא מכאן, אני יכול לומר בפה מלא ובגאוות שכונות אמיתית שאבי מכלוף היה הגדול מכולם. אני, דן שגיא, מלך הארכיטקטים, איש המשפחה השנון, המתוחכם, מודד את זמני בתוך מנהרת זמן בדיוק כמו המאכלים הנדיבים בתשוקה של חיות שאני מתקין בביתי ומתגעגע עד כאב לאבי מכלוף. אין הרבה מכלופים בעולם שלי, העולם המרובע, המנותק מהחיים האמיתיים, גדוע מהשכונות הצפופות, מהעבר, רחוק שנות דור מהאמת, מדניאל אלבז, שנשאב לדניאל שגיא שחי בעולם מסוגנן. עולם של נייר, של פנטזיה. אמיתית.אני רוצה להיות כמו אבי מכלוף   חצוף, תוסס ואוהב את החיים עד שמת. כן, עד שמת.אבי מחלוף הנצחי, הנער ללא פחד שהפך לחייל עם הכומתה החומה, הגולנצ'יק של השכונה שנהג להסתובב ברחוב ביום שישי, הכומתה בכותפת. אבא היה מפטיר שהצבא יישר את מכלוף ואני הייתי גאה שסוף סוף מכלוף קיבל אישור מאבא. הייתי רץ אליו, קופץ לו על הגב, והוא היה מחבק אותי לוקח את הכומתה ומניחה על ראשי. גם אני אהיה בגולני כמו אבי מכלוף הגדול. אני זוכר את הזעקה הנוראה, מקפיאת הדם שיחזקאל אביו זעק ברחוב ביום שישי, כשהודיעו לו שאבי איננו, איך צעק, שורט את פניו ,אבי, אבי, א – ב – י... ואת חנה מכלוף, אימו, מתעלפת ואימא שופכת מים על פניה,  כול שוכני הבלוק יצאו החוצה, כל אנשי השכונה התאספו זועקים. שטוף דמעות רצתי  ועליתי לגג,  מקופל מתחת לדוד השמש, בוכה,  גופי בוער מבפנים מדקירת מחטים זעירות.

למחרת, הלוויה. כל השכונה הייתה סגורה לכלי רכב ,כולם הלכו בין הרחובות, לקבור את הלוחם קרוב לים ליד שכונת הרכבת, בין רחוב אלי כהן לרחוב תש"ח.  בהליכה איטית פסענו אחרי  המכונית הצבאית הפתוחה  . אביו יחזקאל נשען על  חנניה ובועז האחים של אבי. שחוחים צועדים, בוכים, שורטים מכאב את גופם. אבא הלך עם אימא וסבא. ראיתי את מקווה הדמעות בעיניו של אבא. אבא אל תבכה, אבי לא מת, זה רק סרט, ותיכף יבוא הגיבור הטוב ויסדר עבורנו את העלילה .לא הייתי אמור להיות שם . אבא לא הסכים שאבוא. הוא לקח אותי לחדר, חיבק אותי, ניגב את הדמעות וביקש שלא אבוא. שעה לפני מועד הלוויה ברחתי מהבית רצתי דרך הים, לבית הקברות והתחבאתי מאחורי המצבות. הידיים  כמו שותקו מכאב. מחטים חדרו לתוך רקותיי,  נחילים של דמעות נבעו מעיני, בטני כאבה . אבי, למה הלכת, אבי אחי הבכור. אני כבר מתגעגע אליך. רק אבי מכלוף שלי  קפץ על רימון ללא ניצרה כדי להציל את חבריו. אבי מכלוף איש השכונות המחוספס, עם הלב הענק והנשמה האינסופית הרים את עיניו  אל האלוהים מקפד את חייו. אני הוא הילד שמעלה את נשמתו על מזבחך, אתה הקדוש והנורא, אדון הסליחות, קח אותי , הקצין דיבר על גבורה, ואני ראיתי את אבא מביט בי, מניע את ראשו בחוסר אמון ואת דוד יחזקאל  שידיו מורמות מעלה בתחינה,  "ריבונו של עולם למה, למה, איוב אני."  אני שקט. בטני בוערת, נשימתי קצרה.  אבי מכלוף יוצא מהארון, פושט את תכריכיו עיניו עצומות, פניו יפים והוא עולה כעשן מעלה, לאיטו עם כנפיים של זהב, רק אני ראיתי את אבי מכלוף שלי."אבי אבי," צעקתי, בוא אבי, אני נופל." הרגשתי את לחייו של אבא מלטפים את לחיי לאחר שהוא מרים אותי על ידיו, מחבק אותי, ודמעותיו נמהלות בדמעותיי,. "אבא, אבא, תראה את אבי..."כולנו,  החיים הפוסעים על פני האדמה, מאובחנים, מקוטלגים, ממוספרים בארכיון של שמות תואר. אבי קוטלג כאיש פרא, היום הוא  מתויק בעולם הנשמות כמזוקק.

אני קוטלגתי על ידי ד"ר גרין כבעל הפרעות הפוגעות ביכולת הלמידה שלי. אימא, כמובן, לא וויתרה והלכה למנהל התיכון כשאני צועד קפוא לידה. המנהל  הביט בקוצר רוח  בתוצאות האבחון, הניע בראשו באיטיות ימינה ושמאלה ואמר: "גברת אלבז, אם אני אתייחס לכול אבחון של איזה דוקטור, אני לא אוכל לעולם לנהל תיכון אלא אאלץ להתעסק כל היום בסיפוק גחמות ההורים. גברת אלבז, הבן שלך פשוט צריך ללמוד או אולי לקוות להיות מעט חכם יותר, לא כל אחד מוכרח ללמוד בתיכון. ועכשיו אני עסוק גברתי, סלחי לי."  הוא פנה לדרכו משאיר את אימי אולי בפעם היחידה בחייה ללא מילים.

אני מגיע למשרד לישיבה המאוסה הזאת. זוג מעוצב, שתקציב בית החלום שלהם  כמעט כמו  תקציב החלומות שלי ושל ילדי השכונה יחד.

"בוקר טוב, אני דן,"האדון המעונב ואשתו הבהירה רוצים בית חלומות, ואני ,כמובן, נעתר לבקשתם. צריך להרוויח, לא?עוד ניצחון לדן שגיא. ניצחון קטן בתקציב, סתימת חור זמני לדניאל אלבז. מחר נקום עם חור חדש בלב .