כותרות TheMarker >
    ';

    שר החינוך, מה אתה בדיוק חוגג?

    11 תגובות   יום שני, 10/10/11, 08:20

    בראיון עם גדעון סער במעריב ("הראיון היומי", 6.10.201) שרתה זחיחות רבתי: "חוט מקשר" עובר לדעתו בין תוצאות המיצ"ב, שהתפרסמו זה עתה, והזכייה של שכטמן בפרס נובל יום למחרת. כמעט כאילו היה המדען הבכיר בוגר המערכת שמוביל סער, ולא אדם שניחן ביכולת חקר גבוהה, סקרנות, חריצות ומחוייבות אישית עמוקה. אף אחת מהתכונות הללו אינה מטופחת בבתי-הספר של גדעון סער. משרד החינוך עושה ככל האפשר בכדי להכחידן.

     

    "יעדים מדידים", זוהי השקפת עולמו של השר, שהפכה אצלו לדיבוק של ממש. מדוע חל שיפור במיצ"ב, שואלת המראיינת (מזל מועלם),  והשר משיב: "עצם הצבת היעדים למערכת בכללותה. ...הרבה מאד שנים לא היו למערכת יעדים מדידים לתוצאות מבחני הבגרות והמבחנים הבינלאומיים". השר מתקשה להבין "את הטיעון שביסוד התיאוריה שאני מכנה אותה תיאוריית 'הפרחים והפרפרים', המציגה את החינוך כדבר בלתי  מדיד". ובכן, כבוד השר, במערכת החינוך של פינלנד – מושא עולמי לעלייה לרגל – אין מבחנים. הדבר שאותו למדת בעיקר מאז נכנסת למשרד הוא המנטרה הפשטנית להדהים: "המבחנים אינם תכלית בפני עצמה, אלא דרך למדוד אם התלמידים שלנו עומדים ברמה הנדרשת במקצועות הליבה". אבל אצלך הם הפכו לחזות הכל.

     

    לכן תלמידי ישראל ומוריהם עוסקים כמעט אך ורק בהכנה לבחינות – מיצ"ב, בגרות ואחרות. זוהי החוויה שלהם מבית-הספר. לא חקר, סקרנות, חריצות ואחריות לעשייה האקדמית, חומרים שמהם קורצו מקבלי הנובל. התלמידים שלך, סער, מגיעים לבית-הספר "חפים מאחריות". הם ראשים קטנים שממתינים כל העת להנחיות המורה, ללא יוזמה, ללא חיבור אמיתי, באים לראות את החברים ולהפריע. "תמיד יכולות להיות בשוליים תופעות שליליות", אמרת על ההעתקות, אבל אלה אינן תופעות שוליות כלל ועיקר, הן במרכז ואתה אינך מטפל בהן.

     

    אתה יודע ולא מספר, שהשיפור במיצ"ב שחגגת עכשיו, בקרב היהודים (הערבים זה סיפור שלא אכנס אליו כאן), נע בין 2% במקצוע ה"מוצלח" ו-0.8% במקצוע המוצלח פחות. זה הכל. מה יש כאן לחגוג, כשהמחיר על כך הוא עיוות כל תפיסת החינוך במדינת ישראל? ציינת בסיפוק שיש עלייה בביקוש להוראה; אתה מסתיר את האמת: ככל שעולים בגיל יש פחות ופחות נכונות להיכנס להוראה בכל תחומי-הדעת.  אנחנו לקראת קריסה.

     

    גם לא סיפרת של-31% מן התלמידים הבוגרים יש יחס שלילי כלפי ביה"ס; 20% מן התלמידים חשים השפלה מצד מורים;  15% מן המורים נפגעים מן ההורים; ו-40% מן התלמידים (שלא לבגרות) נזקקים לשיעורים פרטיים. מלחמת עולם.

     

    בראיון לדמרקר (גיליון אוקטובר 2011) אומר גרגרסן, מחברו של רב-מכר על חדשנות: "כל אחד מאתנו נולד כיזם פוטנציאלי, אך במקרים רבים המורים בביה"ס או ההורים מנהיגים משמעת  וגורמים לילדים לחשוב בתוך הקופסה. ...רוב בתי-הספר מסרסים את היכולת הזו". בישראל המסרס הלאומי הוא אתה, באמצעות הלמידה הרוטינית והמשעממת לקראת בחינות. אחרי שנתיים וחצי אתה רואה את החינוך, נושא מורכב מאין כמותו, באופן חד-מימדי לגמרי. לא, כבוד השר, אין לך על מה לחגוג. וודאי שלא לנו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/10/11 01:00:

      צטט: zelko 2011-10-11 18:29:20

      לזכויות הפרט- בית הספר אותו הצגת הוא שופרא דהשופרא, אבל אנו יכולים להסתכל אליו בקנאה וכמו משה רבנו אליו לא נגיע, ראשית מדובר בבית ספר פרטי, משתרע על שטחים אדירים , משלב בין השקפת עולם של בית ספר פתוח (אני בהחלט מחסידיו, עובדת עם אנשים מהחינוך הדמוקרט במכללה בה אני עובדת.) אולם אני רוצה לנסות לקדם ולהיות ריאלית. מה ניתן לעשות ברמה הציבורית, כך שגם ילדים משכבות חלשות יזכו לחינוך טוב. הפתרון הוא קודם כל להכיר בכך שאנו צריכים לשאול מיהו הבוגר אותו אנו רוצים לפגוש, איך עליו להתמודד עם העתיד, עם הטכנולוגיה עם הערכים האנושיים.בית הספר הזה יכול לשמש לנו מקור להשקפת עולם אידיאולוגית, אבל הבה נסגל את המערכת אלינו, ונשאל בשלב זה כיצד נשפר , מי ישפר. ומה יהיה האני מאמין של מורה העתיד. הסרטון באמת מהווה קרן אור. אבל עדיין לא מקור לחיקוי. כן אני רוצה בית ספר שההחלטות הן דמוקרטיות, לצד קיום סמכות מורית וסמכות הורית שתומכת בילדים, בעת מצוקה, התלבטות, צורך בהצבת גבולות מבחוץ. תודה על הסרטון ניתן ללמוד ממנו הרבה.

       

       

      ילדים מכל השכבות יזכו לחינוך טוב ציפי, כאשר יהיה חופש בחירה, חופש לימוד, ובעיקר חופש מחשבה. ראי נא בהמשך: 

       

      החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  
      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.
      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.
      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !
      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.
      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  
      בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.
      -----------------
      * ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).
      החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  
      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.
      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.
      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !
      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.
      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  
      בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.
      -----------------
      * ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

       

      החופש מזין את התרבות ואת הלמידה ! 

       

      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

       

      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

       

      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

       

      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

       

      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים. 

       

      בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

       

      -----------------

      * ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

       

       

        13/10/11 00:03:

       

       

      , ראי נא את תגובותיי כאן אצלך: המסע לפולין, וכאן: מחקר המסעות לפולין - עובדים עלינו בסטייל.  

       

      מועדים לשמחה !   

       

       

      במפעל בו עבדתי , אדם חכם נהג לומר : " המפעל מצליח להתקדם ולהתקיים למרות ההנהלה " .....
        11/10/11 18:29:
      לזכויות הפרט- בית הספר אותו הצגת הוא שופרא דהשופרא, אבל אנו יכולים להסתכל אליו בקנאה וכמו משה רבנו אליו לא נגיע, ראשית מדובר בבית ספר פרטי, משתרע על שטחים אדירים , משלב בין השקפת עולם של בית ספר פתוח (אני בהחלט מחסידיו, עובדת עם אנשים מהחינוך הדמוקרט במכללה בה אני עובדת.) אולם אני רוצה לנסות לקדם ולהיות ריאלית. מה ניתן לעשות ברמה הציבורית, כך שגם ילדים משכבות חלשות יזכו לחינוך טוב. הפתרון הוא קודם כל להכיר בכך שאנו צריכים לשאול מיהו הבוגר אותו אנו רוצים לפגוש, איך עליו להתמודד עם העתיד, עם הטכנולוגיה עם הערכים האנושיים.בית הספר הזה יכול לשמש לנו מקור להשקפת עולם אידיאולוגית, אבל הבה נסגל את המערכת אלינו, ונשאל בשלב זה כיצד נשפר , מי ישפר. ומה יהיה האני מאמין של מורה העתיד. הסרטון באמת מהווה קרן אור. אבל עדיין לא מקור לחיקוי. כן אני רוצה בית ספר שההחלטות הן דמוקרטיות, לצד קיום סמכות מורית וסמכות הורית שתומכת בילדים, בעת מצוקה, התלבטות, צורך בהצבת גבולות מבחוץ. תודה על הסרטון ניתן ללמוד ממנו הרבה.
        11/10/11 08:51:

       

       

      בית הספר למאה ה-21   

       


      ''

       

       

        10/10/11 21:49:
      שר החינוך הו אדם בינוני לחלוטין שרק שאיפות פוליטיות נוספות מניעות אותו,ראו את ענין הקברים, מערת המכפלה ועוד נושאים עתירי ידע חיוני אוניברסלי מעשיר ומרתק לתלמידים. הלוואי שבתי הספר היו מלמדים כמו במאה ה-19, אם כי רק מיעוט מהילדים למדו אז.מורים מלומדים במקצועם, תלמידים שמזיעים יום יום על לימוד שינון זכירה יהעלאת חומר.לא למדו תקשורת, מיגדר, סביבה, שזה חלק מגיאוגרפיה לדעתי,לא עסקו ביצירתיות כי אי אפשר להיות יצירתי עם מוח ריק ומטען ריק שלא קלטו ועיבדו לתוכו חומר רב ואמיתי.והחשוב ביותר הוא לעורר סקרנות ענין והנאה.זה קל מאד אצל ילדים אבל זה נחשב דבר מיותר ואפילו תמוה.
        10/10/11 20:01:

      כלכך מסכים איתך.

       

      צטט: zelko 2011-10-10 17:10:30

      http://cafe.themarker.com/video/2381396/
      תלמידינו לומדים בבית ספר של המאה ה-19 (העידן התעשייתי) לומדים על ידי מורים של המאה ה-20 כדי לתפקד במאה ה-21 . ומבחני המיצ"ב היא העבודה בעינים, כפי שמבחני הבגרות אינם מעידים על יכולת התלמיד לחקור, לחשוב להסיק מסקנות לעבוד בשיתפיות כי לא התנסה בכך , הימים הוקדשו לשיעור החשוב ביותר שעור הכנה למבחן

       

        10/10/11 17:10:

      http://cafe.themarker.com/video/2381396/
      תלמידינו לומדים בבית ספר של המאה ה-19 (העידן התעשייתי) לומדים על ידי מורים של המאה ה-20 כדי לתפקד במאה ה-21 . ומבחני המיצ"ב היא העבודה בעינים, כפי שמבחני הבגרות אינם מעידים על יכולת התלמיד לחקור, לחשוב להסיק מסקנות לעבוד בשיתפיות כי לא התנסה בכך , הימים הוקדשו לשיעור החשוב ביותר שעור הכנה למבחן

        10/10/11 16:47:

      צטט: שושי פולטין 2011-10-10 10:52:33

      אני מזועזעת מעצם הקישור בין מבחני המיצ"ב לבין הזכיה בפרס נובל. מבחני המיצ"ב הם בדיוק מה שיוביל אותנו לכישלון מפני שהם הפכו לחזות הכל. מכיתה ב'' מתכוניים למבחנים, נקודה. זה ממשיך כך כחוט השני לאורך לימודי התלמיד , עד שהוא מסיים ומקבל "זכאות לבגרות" . התלמיד הופך אולי לטכנאי מבחנים ובוודאי לא לאדם חושב. פרס נובל? ממש לא זו הדרך!

       

        10/10/11 11:21:

       

       

      יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: ''יופי''; ''זריקה טובה'', ''ניסיון טוב''. פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, ''אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול''.


      כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר.

       


      אין ציונים בסדברי-ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר.

       

      תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.


      וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

       


      לעיתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו''? שאלתי יותר מתלמיד אחד. ''כי היא מכוערת'', הם עונים לי את התשובה הבלתי-נמנעת.


      התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי-רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, ''אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, ''הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך'', זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.


      לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת-כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, ''זו חתיכת עבודה טובה".

       


      מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.


      הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, ''האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה''? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

       

      כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית-הספר נוהג כך, זה חלק מבית-הספר.

       


      לב-ליבו של סדברי-ואלי היא המדיניות בה אנחנו 
      לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה-עצמית.


      בית-הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן-אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית-הספר. מבחינתו של סדברי-ואלי כולם ''בסדר''.


      מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי-הבקשה לקבלה לבתי-ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

       

      הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן-אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: ''האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה''? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

      עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית-הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית-הספר: 
      ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות-המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית-הספר, כבונוס למדיניות של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי-ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.



      ["הערכה", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]

       

       

        10/10/11 10:52:
      אני מזועזעת מעצם הקישור בין מבחני המיצ"ב לבין הזכיה בפרס נובל. מבחני המיצ"ב הם בדיוק מה שיוביל אותנו לכישלון מפני שהם הפכו לחזות הכל. מכיתה ב'' מתכוניים למבחנים, נקודה. זה ממשיך כך כחוט השני לאורך לימודי התלמיד , עד שהוא מסיים ומקבל "זכאות לבגרות" . התלמיד הופך אולי לטכנאי מבחנים ובוודאי לא לאדם חושב. פרס נובל? ממש לא זו הדרך!

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין