העברית המחשמלת:

     ריקוד משותף--------

השפה העברית היא כמו משחק שחמט.

למעט הבדל אחד.

כאן שאין מתחרים על מקום ראשון.

בכלל' עם השפה יש שיתוף פעולה.

 מלא כמו דיאלוג.

היא תמיד במקום הראשון.

זה אנחנו בני אדם איפה שהוא

בין המספרים הרצים,

האחרים.

בכול אופן,

זה "המשחק האולטימטיבי של הנצ"ח.

של כול הזמנים,

ואנו הרי, 

 ברי חלוף.

והיא לא.

יש לנו זמן כול עוד יש נשימה באפינו ואנו חיים,

נקודה.

ככה זה,

לא אני קבעתי את החוקים.

(הנוקשים),

לא שאני חולק.

אני רק מתאר מנסה,

לתת עניים לקוראים ,

שקוראים אותי.

שאולי מנסים בכלל להבין אותי...

אני לא הסיפור.

השפה העברית היא העיקר.

אני כאן  התפל.

אני כמו פאזל צבעוני.

אני מרכיב.

מחבר.

מפרק,

ושוב מרכיב בחזרה.

אני גם הדובר.

ו

אני מחפש כול הזמן את החלקים השונים

היא לא עוד שפה.

היא השפה.

היא במקום הראשון.

בין כול הלשונות האחרים בעולם.

לי זה מאוד ברור.

וגם מובן.

וזה המשא  שלי.

אולי גם מסע עבורי?

רמז קטן, זה הגן הנעלם.

נאלם.

טוב, לא תמיד נאלם.

הוא גם גלוי.

אני תמיד מרכין ראש לשפה 

של האלוקים חיים.

תחשבו שברגע שלא תהיה בעולם הזה

תורה ,

מצוות,

ודרך ארץ,

זה כאילו יש עכשיו חושך.

בכול העולם בו זמנית.

כול עוד יש תורה בעולם, אז יש לבני האדם אור.

הם רק צרכים להתעורר

להתאורר,

ויפה שעה אחת קודם,

למען הדור הבא שלנו

כעם,אחרת לכאורה הכול זה רק סתם,

מרקם שאוו,

פאטה מורגנה.

בזכותה אנו מעוררים את הדמיון.

מתרגמים את המציאות למשהו מוחשי.

עובדתי.

מוחשי.

אני לא נביא.

אולי שוטה,

לא משנה.

אני זה שמקליד למזכירה את המכתב,

ואני גם המזכירה,

שכרגע בחופש.

אני אדם שכותב רק בעברית,

עדין לא שולט מספיק בארמית,

שפה מיוחדת, מאוד.

ואם אשאר  לי מספיק זמן לשפה זרה אחרת,

אז רק לטינית.

על מנת להבין את אותם בני האדם שדברו בה.

ואז לשבת ולכתוב.

את מה שהבנתי,

(לכאורה)

ותמיד אין מספיק זמן ,

רוצים לתפוס גם את השנייה שאחרי השנייה שעכשיו.

כי מה זה בסך הכול 100 שנים לבן אדם?

בגבורות,

לא הרבה.

אני משתדל לכתוב סאטירה.

על החיים עצמם.

ואני כמו דמות של קומיקס מצויר.

אז לפעמים אני כותב גם בחרוזים.

גם כי זה יותר מתאים ויפה,

וגם יותר שווה.

 HA HA 

מבחנתי העיקר לכתוב,

למי אני בכלל כותב?

לכול מי שאוהב לקרוא ולצחוק.

אני גם כותב לעצמי,

לעתיד.

לא חשבתי שאכתוב פרוזה,

אנחנו אנשי הרוח:

כתבתי את זה גם עלי,

אנשים של רוחניות,

ולא של חומר.

בזכות המחשבה.

בזכות השפה,

דברים בעולם במציאות מקבלים ביטוי וצורה מהרוח.

אז אני מתאר את העולם מבפנים.

איך אני רואה את העולם חיצונית,

אני גם כותב על עצמי.

אני מבקר אותי כמעט כול הזמן,

ואם זה לא זה,

ולא זה,

אז ברוך השם יש לי עודף בדמיון,

ראה דוגמת הניק

שלי-תלת מודע.

אימא שלי שתהיה בריאה ושלימה וגם אבא שלי אנשים שהם בחרו

לחיות כאן בעולם כבני אדם.

כבני אנוש.

בני אדם נאצלים,

מהם אני לומד ורואה את החיים כאן ויש לי משפחה אמיתית.

אז אימא שלי לא אוהבת פילוסופיה.

( אני כרגע מחייך לי )

היא מעדיפה לקרוא דברים שמדברים על הרגש.

כמו "דמעות יבשות".

שזה קטע יפה בפני עצמו.

וזה מה שגרם לי להבין שיש עוד כאילה כמו אימא שלי שלא אוהבים פילוסופיה,

לכן אני מנסה להגיע גם אליהם.

וזו האומנות שלי.

אני אומן אוצר.

לא חייבים להסכים איתי,

מבחינתי שיר חדש ,

או משהו חדש שכתבתי,

זה ריגוש גדול מאוד.

בתור אומן ,

הסיפור בכתיבה נותן מסגרת לדמיון.

המופשט ואז הכול ברור,

לכן יש את הכתיבה.

תודה לאל.

אחרת הכול נשאר רק בראשי שלי.

אני עדין

בכלל לא מגרד את פני השטח מבחינת עומק בכתיבה.

זה רק הפרומו.

אז נשאר לי הרבה לקרוא  ועוד יותר הרבה זמן לכתוב.

ואני נהנה,

וכמובן שלא מתלונן.

השפה היא המלכה,

אני רק המלווה שלה.

הרומן הלא פתור שלי עם השפה העברית המחשמלת.

אני והשפה כאילו בריקוד משותף.

והשפה לכאורה אומרת לי.

תוביל אתה אני "משיב" לה.

 אני בכלל רקדן גרוע....