אני רואה את עצמי כאדם אופטימי, שלומד מכל דבר בחייו.

 כל השינויים בחיי קרו בעקבות החלטות, או מקרים שגרמו לי להבין שטעיתי- ולכן החלטתי לתקן.

לא כולם כאלה....

בכל מקרה אני לא מצטערת על דבר וחצי דבר שקרה, כי מכל מלמדי השכלתי J

דבר אחד לא ברור לי. החלטתי מכורח המציאות שאני רוצה לעבוד מעט שעות, כדי להיות עם הילדים שלי, ואני כאמא שמחפשת להתקיים מעבודתה, לא יכולה למצוא משרה שתתאים לשעות הגנים ובתי הספר.(ובטח שלא להתקיים משכר מינימום) האם זה הגיוני?!

אני אדם עובד, ושמחה לעבוד. משקיעה את כל כולי ונשמתי בעבודה. ככה אני! וזה דבר טוב, אבל למדתי שלא זה מה שמחפשים בעבודה, אנשים לפעמים מחפשים ראש קטן. לא לשאול, לא להעיר או להאיר רק לעבוד.ולעשות כסף, .(כן, אני יודעת, רבים יגידו לי לכי תהיי עצמאית..אבל זו לא המטרה)

כסף הוא אמצעי – חשוב בהחלט, אבל הוא ל  א !!!! הכל בחיים.

לא ברור לי מדוע אני כאמא – ולא היחידה בעולם!!! רוצה להוציא את ילדיה מהגנים ובתי הספר – ולא יכולה למצוא משרה שמתאימה לי בשעות! כל המשרות הן משמרות, שעות מרובות, שעות נוספות, עד שלוש, עד שש מה רע בלהיות אמא?!?!??! זה נהדר להיות אמא!!! אין כמו האושר הצרוף של הילדים שאמא באה לקחת אותם, אין כמו האושר של האמא שלהם שהצלחת שלהם מתרוקנת לגמריי!

אבל...

אין כמו הכבדות, והכאב של החוסר מעשה! תחושת התסכול וחוסר הביטחון העצמי שכל זה עלול להוביל.

עבודה ותעסוקה מובילה למילוי חלל,

חלל של זמן שכולם בו עסוקים ועובדים,

חלל של חור בחשבון הבנק שדרוש מילוי דחוף,

והכי גדול הוא החלל של תחושת סיפוק על "מעשה ידיי להתפאר".

וכל החלל הזה מתמלא שוב קצת לפני השעה שתיים בצהריים...

כשהילדים חוזרים שמחים ומאושרים!