לדעתי, כל מי שיש לה 10 ילדים או יותר - מגיע לה צל"ש. 

אני רק עם שני ילדים, אבל תודה לאל עם אופי משלהם. יש כאלה שאומרים "ג'ינגי זה אופי" אז אצלי, כך יצא, שני הילדים הם עם אופי חזק ובולט, רק בלי הג'ינג'יות! 

שניים שיש להם קוצים, וחוסר יכולת לעמוד במקום אחד ולהמתין, אבל שניהם עם פנים של מלאכים!

אני אסביר: 

לקטנה יש חוג בלט. ממש בלרינה מתחילה, שכל הזמן גם ככה עסוקה בלעמוד מול המראה, ומאז שהיא בחוג היא לא מפסיקה להתאמן, ולהשוויץ. בגיל שלה- מותר. מגיע היום הקבוע של החוג ו... הפלא ופלא בכי תמרורים! צרחות עד לב השמים - היא לא רוצה ללכת לבד.

מה????למה???? הרי כל השבוע מאז סיום החוג פעם קודמת היא לא מפסיקה לשאול מתי החוג, וכל השבוע התאמנה, התלהבה, ועכשיו היא לא רוצה!??!?! מה קרה???

כמו כל אמא מגוננת, אמרתי לה שהיא לא חייבת להשתתף, למרות שליבי נחמץ,  זה לא נורא אם לא תהיה יותר בחוג, אם היא לא רוצה.

אני לא מכריחה! אבל הבכי רק התגבר.

למה?- אין לי תשובה. אולי חרדת נטישה??? מה אני עושה???

בינתיים נשארנו בכיתה ולאט לאט היא שיתפה פעולה.בשירה וריקוד -אבל ליד אמא, ואז התיישבה עם כל הבלרינות המהממות ואני, שהרגשתי שהכל בסדר,  יצאתי לבדוק איפה נעלם לי עוד איזה ילד.

ירדתי למטה- והוא לא נמצא. אני עולה בחזרה במדרגות והוא לא נמצא - באותו הרגע, הלב מתחיל לפעום במהירות מטורפת

(טוב אולי גם מהפעילות הגופנית המוגברת) ניסיתי שוב לרדת למטה ושם הוא היה.אוףףףףף - נשמתי לרווחה.

ירדתי במדרגות שוב ולקחתי אותו לחבר. בינתיים עברו אולי דקותיים... הבלרינה שלנו יצאה מהשיעור והלכה לחפש את אמא (שהלכה לחפש את האח...כן?!) עליתי שוב במדרגות ונכנסתי לשיעור.ואז אני מחפשת אותה בעיניים  והיא-  נעלמה! באותו רגע דום לב!!!!! 

לאן היא הלכה??? עם מי??? לבד!?!?? ("לא, עם איזו אמא.." אמרה המורה- "לחפש אותך..." ) ירדתי במדרגות לחפש אותה. מסתכלת ימינה ו..-כלום. מסתכלת שמאלה ו....-כ ל ו ם!!!! מנסה לחשוב בצלילות! מה אני עושה!? הצילו!!!!!!!!!! החלטתי לעלות במדרגות שוב,

הלכתי לכיוון המדרגות של הצד השני של הבניין. בדרך עברתי ליד המעלית ו... פפפפפפפפוווווווו. הנה היא!!!

אפשר לנשום לרווחה! שם היא היתה, ילדה בוכיה עם אמא של אחת הבלרינות שעזרה לה לחפש אותי... נראה לכם הגיוני!??עלינו שוב למעלה, על מנת להכנס שוב לשיעור. אבל הילדה - סרבה, לאחר משא ומתן החלטנו להכנס יחד לשיעור.

והיא- כאילו היתה ילדה חדשה או אחרת לגמרי, אין זכר לבכי או דמעות. רק שמחה ואושר, ריקוד ושיתוף פעולה. ממש מלאכית קטנה. 

אלוהים! מה זה היה???

מה היה קורה אם היו לי עשרה ילדים!??!

אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו, כי כל דבר אצלה מתחיל ומסתיים במשא ומתן.  החל מהבגדים, וכלה במה אוכלים (וזה כשיש רק שני ילדים! )

בואו נצא מנקודת הנחה שאני מסכימה עם זה שכל ילד צריך שיהיה לו אופי משלו, עדיף על חסר אופי - לדעתי. ובגדים זה חלק מהאופי. סגור. במקרה שלה זה ממש בהגזמה, אבל זה בדיוק תפקידי כאמא, להבין שלילדה שלי אין גבולות ולשים לה את הגבולות. אבל מה קורה כשהיא בוחרת להחליט לבד ורק רוצה שכולם רק יסכימו איתה ? אז בדרך קבע יש בכיות, צרחות ובעיקר הרבה דמעות גם שלה אבל גם של מי שלא מסוגל להתמודד עם המלחמה התמידית והכוחנית בכל שעה, בכל דקה וגם לא בכל שנייה. היא רוצה בבוקר להחליט מתי מצחצחת שיניים, ומי מגיש לה את המברשת, מתי נועלת נעליים ואיזה סוג היא תנעל היום, איזה מכנסיים ואיזו תסרוקת וזאת רק ההתחלה... אז מתחיל הבכי  ואיתו הצעקות, הצרחות וכמובן כאב הראש, ועצבנות, ולכן תמיד אני מרגישה שבמלחמה נגדה אני תמיד המפסידה!

(ואני לא מתייאשת בקלות, כי אני יודעת שאם את כל העולם על כתפיה היא מנהלת, מה יהיה בגיל ההתבגרות?) אז אני, בעקביות, ממשיכה לנסות ולנסות ולתהות על הבאות... אין כמו לקוות שיהיה יותר בקלות... אופטימית. כבר אמרתי?!