כשהייתי נער, חיבבתי מאוד את השיר "אזור חופשי" של ז'אק פרבר, שבתרגומו של אהרון אמיר נשמע כך:
שמתי מצנפתי בכלוב
היה משהו מאוד פרוע בשיר הזה, אי-קבלה של הסדר הציבורי התקין - אבל היה בו גם משהו חידתי, לא הבנתי אותו עד הסוף. ובסופו של דבר קיבלתי את הדין: אדם שם מצנפת בכלוב. האם יש כאן מעשה ליצנות (מצנפת של ליצן)? אולי זוהי בכלל מצנפת שינה. חירות המשורר. היה איזה קסם בדיבור העמום והמאתגר בתרגומו של אמיר.
לפני מספר ימים נתקלתי בדיון באיזה פורום, שבו התפלספו הכותבים על מהותה של אותה "מצנפת". מישהו הזכיר שבתרגומים אחרים של השיר פשוט מופיעה המילה "כובע". ואז נתקלתי בתרגומה של חני עמית-כוכבי. יותר זורם, יותר בשפה דבורה, ובעיקר: הוא פתר לי את הבעיה. הנה התרגום שלה:
שמתי את הכומתה שלי בכלוב
J’ai mis mon képi dans la cage הבעיה, אם כן, היא במילה képi, שפירושה "כובע מצחייה צבאי", ומכיוון שאין לנו בעברית מילה לכובע כזה, תרגומה של עמית-כוכבי הוא ההולם ביותר. אז עכשיו הכול ברור. אבל האם פג הקסם שבצירוף הבלתי-מובן? לפעמים אנחנו כל כך מכורים לצירופי מילים שמקסימים אותנו, עד שאנחנו מעדיפים להתענג על חידתיותם על פני הבנתם כהוויתם.
הוא שנאמר: כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף |