שמעון פרנס יום רביעי- 6.8.08 : (היום בו נפטרה בגיל 102, מי שעליה נכתב הסיפור חנהל'ה ושמלת השבת...)
סיפור שחוויתי: שעת צהריים,סמטה בשכונה ירושלמית ותיקה, רעב תוקף אותי, וזה לא במקרה כי ריח הפלאפל המיטגן בחנות הסמוכה, העיר בי את מיצי הקיבה. חנות פלאפל קטנה וותיקה, שאני פוקד אותה לעיתים קרובות. חנות של פלאפל של פעם: פיתה חלבית או פיתה עירקית, כדורי פלאפל אמיתיים, שלא עשויים מתשעים אחוז לחם חמישה אחוז שעועית וחמישה אחוז חומוס, וטחינה סמיכה, שלא ערבבו אותה עם קמח, אלא טחינה גולמית טהורה. סלט ירקות מועשר בעגבניות, לא מדגם של קובייה של עגבנייה קטנה שמקשטת את הסלט כמו דובדבן על ערימת כרוב. בקיצור, אני נכנס. מזמין מנה של פלאפל בפיתה עירקית, מקבל מהמוכר היחיד מנת פלאפל לאדם יחיד, ניסו הוא המטגן והוא מכין את המנות בעצמו. לקחתי ביסים קטנים, קטנים, למרות הרעב, כדי שלא ייגמר מהר, אני מכיר את עצמי, ביסים גדולים מביאים אח"כ מנה נוספת. פתאום נכנס איש מבוגר, לבוש ברישול, ג'ינס בלוי, חולצת טריקו, שידעה ימים טובים יותר, סנדלים מאובקות, שיער קצת פרוע. הוא עצר בפתח, שלח יד לכיסו, הוציא מספר מטבעות והחל לספור. אח"כ אמר לניסו המוכר: " מנה פלאפל בבקשה" , והגיש לו את המטבעות. ספר ניסו את המטבעות ואמר : " סליחה אדוני, אבל חסר לך שקל ". "אה , סליחה", אמר לו ההוא " אבל יש לי מאתיים שקל, אין לי יותר מטבעות , "לא צריך" אמר ניסו והכין מנה כבקשתו. הגיש לו ופנה לטגן פלאפל, כשהוא עומד עם הגב אלינו, כלומר עם הגב אל הדלפק. אני עומד בצד של הדלפק שקוע במנת הפלאפל שלי, אבל לא יכולתי שלא לשלוח מבטים באיש הזה שתקע ביסים תאוותניים. כל ביס שלו אמר - רעב, רעב. כל ביס שלו אמר - כמה זמן חיכיתי לזה. אבל זה לא הכל, אחרי כל ביס הוא לקח חופן חמוצים כף טחינה ושפך לתוך הפיתה שהולכת ומצטמקת אחרי כל ביס. ואני אמרתי לעצמי: " איזה פרסר. טוחן אמיתי. העין שלו אוכלת כמו הפה ". וניסו עומד עם הגב ומטגן, כשההוא נשאר עם הביס האחרון של הפיתה, הסתובב פתאום ניסו לקח פיתה נוספת הכין מנה בריאה ועשירה פנה להוא שלידי ואמר לו : " אהבת את הפלאפל שלי ? " ההוא אמר : " כן. תקע ביס נוסף אחרון מהמנה הקודמת לתוך הפה". "אז הנה" , אמר לו ניסו : " קח עוד אחת לבריאותך, שתהנה". " לא, לא, לא תודה, לא צריך" אמר ההוא. " אל תדאג, זה על חשבוני, על חשבון הבית קח ותהנה". "לא תודה", אמר בביישנות הזקן "באמת לא צריך". ניסו אמר : " זה פעם ראשונה שאתה אצלי נכון? אז אני, כל מי שנכנס אצלי פעם ראשונה, אני נותן לו בחינם מנה נוספת, איך אני ? אה ", אמר ההוא וחייך : "אם ככה, זה בסדר ", לקח ולא חיכה שנייה תקע ביס גדול זרק תודה נוספת שם עוד קצת טחינה בפיתה ויצא מהחנות. הסתכלתי בניסו וניסו בי והוא חייך ואני חייכתי . " איך ידעת שאין לו כסף למנה נוספת ?" שאלתי. ניסו השיב: "אתה רואה את האריה הקטן הזה מעל סיר הטיגון? האריה הזה הוא העיניים שלי, ככה אני רואה את כל הקליינטים גם כשאני מטגן עם הגב לדלפק. אם היה לו כסף ולפי הביסים והמהירות שהוא אכל והכמות של החמוצים והטחינה שהעמיס בפיתה שלו הוא היה מבקש ממני מנה נוספת כבר בחצי של המנה הראשונה. כשלא ביקש הבנתי. יש לי ניסיון של שלושים שנה אני מכיר אותם לפי הביסים. כבר שהיה חסר לו שקל חשדתי ואני מוכן להתערב איתך שהוא היה מת שיהיה לו שטר של מאתיים שקל בכיס. אני מכיר כבר את כל הטיעונים של כאלה שחסר להם כסף למנה". אמר ניסו חייך ופנה לסיר הטיגון. "אלוהים אוהב את מי שנותן בחיוך, מכיר את הפתגם ניסו? " אמרתי, אולי כדי שתתלה את זה כאן מעל הראי שלך מה אתה אומר ?" ניסו שוב חייך ואמר : "אולי". הכנסתי ביס אחרון של המנה ויצאתי.
|