לחץ לחץ....

כנראה שחלק מהתרבות  או המהות שבה חיים בישראל זה לחץ.

כולם ממהרים. בכביש כולם מצפצים.אפילו כשאתה הולך רגל יש מצב שיצפצו לך כדי "שלא תעיז לעבור עכשיו, אני ממהר"

 אין סבלנות ואין סובלנות. לאף אחד. לא לאנשים מבוגרים ולא לנשים בהריון.

איך אפשר לחנך ילדים לכזאת תרבות!? מצאתי את עצמי שואלת.

 בתור אחת שלא מטיילת הרבה בעולם ראיתי את האירופאים. בפאריז, לונדון או ברצלונה,  הכל אצלם רגוע, התורים בסופר- שקטים, סבלניים, רגועים ומהירים. או הכבישים ללא צפירות מיותרות, מלאי סבלנות. (יותר מזה, בברצלונה מונית עצרה את כל התנועה ברחוב  למשך עשר דקות כדי להוריד נוסעת עם עגלה והתינוק שלה, ואף אחד לא צפר )

וזה לא שאני לא ממהרת, אבל הלו??!!! תסתכלו מסביב ותראו שאם תהיה סובלנות יהיו פחות תאונות, פחות הרוגים, פחות אלמנות או יתומים!

כי כשמחנכים ילדים איך לעבור כבישים, מסבירים להם שהמעבר חצייה נועד  להולכי רגל, 

 רק ששכחנו שזה בגדר המלצה בלבד לנהגים! לכו תסבירו שיש כמות גדולה של אנשים שנהרגים במעברי החצייה... 

פעמיים בחיי ראיתי/ חוויתי תאונות קטלניות. אחת מהן כנערה. בכביש סואן במיוחד בעל 4 נתיבים, ללא רמזור להולכי רגל. הולך רגל שרצה לחצות שני נתיבים נתנו לו זכות קדימה ועצרו לו על מנת שיעבור, השלישי ndash;מיהר מאוד ככל הנראה, ולא היה לו זמן לעצור... הוא העיף את הולך הרגל מאות מטרים באוויר. ובנחיתה קשה לכביש. מיותר לציין שמד"א הגיעו לקבוע מוות. עצוב עצוב. וזה מה שצרוב לי בזיכרון.

פעם השנייה היתה תאונה שהייתי מעורבת בה, אני וכל המשפחה.

בצפון, כביש מהיר, צומת Tומישהי שפשוט המשיכה לנסוע, בלי להסתכל  אם יש מכוניות או אין, ומסתבר שהיא בכלל לא ראתה את השלט!שלט עצור.קטן ועזוב.

פשוט ראיתי אותנו נהרגים..... צעקתי.

היתה חבטה אדירה! האוטו הסתחרר והסתחרר עד שנתקע במעקה בטיחות בנתיב הנגדי. שני הילדים צרחו בהיסטריה!

הסתכלתי מסביב ראיתי שכולנו חיים. אין דם.  רק צריך לצאת מהאוטו. יצאנו, וראינו את האוטו, או מה שנשאר ממנו... והיינו המומים. 

כולנו היסטרים. אבל חיים. יצאנו בנס גדול!!!! (לידיעתכם: פגיעת הבחורה שלא ראתה תמרור היתה בצד של הילדה וכסא הבטיחות שלה )

אמבולנס לקח אותנו דרך ארוכה לבית החולים. והילדים לא נרגעו! אולי בכל זאת משהו נשבר?! חבלה פנימית? לחץ!!!! (אבל מבחוץ, מנסה לשדר רוגע! אחרי עשר דקות של נסיעה כולם רגועים)

בבית החולים עשו צילומים לילדים ובדיקות וגילו מכות יבשות וסימני חיכוך קשים עם החגורה. אבל היא מה שהצילה את חיינו!

 מאז הילדים הם אלה שמקפידים שנוסעים רק אחרי שכולם חגורים!

אבל כל זה לא היה צריך לקרות אם הגברת היתה סבלנית יותר, וערנית יותר. חבל.

בקיצור בגלל שגם אני נדבקתי במנטליות התזזיתית הזאת, שקיימת גם בלי הסביבה... החלטתי להרגע.

ולנסות לשלוט בזמן ב ע צ מ י. פשוט להאט את הקצב.

התחלתי לעשות דברים שדורשים סבלנות, אימון, מאמץ וזמן... הרבה זמן.... כמו פאזלים, עבודות יצירה וכו'. 

הצטרפו אליי בשמחה שני הילדים ואני שמחה לגלות שהמאמץ המשפחתי יכול לעזור גם בזה.

מרוב מירוץ אנחנו שוכחים את הדברים החשובים באמת! החיים יפים אז  קחו נשימה לפני הכל ואל תשכחו לחיות-ולתת לאחרים לחיות!!!