You know me

I know how to suicide

I don't give a fuck

I give love

While you fuck me

Truly

Gently or hardly

With your heart

--------

עוברת יד

ירכיים מפעם

גוזיה אפורה (גמכנסוניםזו

מילהטובה) הצלחה טכנולוגית

קטנה ילד וילדה

מתחבאים מאחורי ביכנסת

מבעירים אש בשבת

בשקט

אוכלים מילים קרובות

מקנאים בחפצים

ובגרמי שמיים. איש ואישה

מנחשים נקבוביות של עור (ונפש יהודי

הומיה) חולצת כפתורים ושמלה

מסעד ושולחן ערוך, בלי קיצור.

(עלילות)

כמה מכוערת

יכולה להיות ההתבגרות.

מזל טוב

כבר שנה.

ונותרנו מעט

--------

אפורים כבדים אטומים יריעה מחיצה שמעבר לה מה מעבר לה אלה האמיתיים הבהירים הצלולים ובהם שמש זהב ובהם עננים מרחפים לבנים לא מתקרבים זה אל זה לא נערמים זה אל זה לא מצטופפים לא מתמצקים לא תותירי בהם טביעת רגל שריטה איוושה מתפוגגת של עלה ניתק אפילו לא זה     גם העץ לא שומע את העלה אולי הענף אפילו לא הענף אף אחד לא שומע אף אחד לא ישמע*

--------

הוא מלקק לי את בית-השחי

ויש לו חתיכת לשון. אני שוכבת על הגב וזה כל מה שהוא עושה בזמן הזה, מלקק לי את בית-השחי. הוא כורע לצידי, יד ימין שלו על פרק-כף-יד-שמאל-שלי, מחזיק בשביל למנוע מתנועות לא-רצוניות להפריע לו כשהוא מלקק לי את בית השחי. הלשון שלו, שאצלי, במסע מונוטוני של תנועות איטיות, מלמטה למעלה ושוב ועוד. בכוונה רבה הוא מלקק, אני מרגישה על העור שלי את הרעידות הקטנות של הלשון שלו, כמו סוף-של-סיבוב-של-סביבון. הוא חדור אמונה, מה שעושה אותי פרוצה ונכנעת לרוח הקודש הזו שלו, מתערבלת פנימה, קיטצ'ן-אייד בצבע אדום. בסוף הוא תמיד מזיין אותי, לפעמים גם במכות, יבשות ורטובות. כשאין ביננו מרחק, כשאין כלום חוץ מאיתנו- זה מטיס אותנו למעלה ורחוק, וזה גם מפחיד אבל הפכנו לגיבורי משחק ההכחשות. הוא בוכה עם הגב אליי כשהוא נזכר שהוא אידיוט. הוא מלקק לי את בית-השחי כי הוא לא מעז ללקק לי את הדמעות.

-------

ולא ייפערו מתחתייך שמיים מתוחים כדי לקלוט אלא מעלייך צמודים לראשך מעבר להם לילה תראי את הסדקים הקרעים הם יתפקעו עוד מעט והלילה ייפול ויצנח אט יצנח

אבל את לא הולכת לבכות עכשיו אסור לא את לא את לא הולכת לבכות לא את לא תבטיחי לי שלא שאת לא הולכת אסור תבטיחי תעלי*

--------

הוא חולם אותה בעיניים פקוחות בגלים על העור הוא יודע כשבבוקר הזויות שלה קהות הרעידות הפנימיות שקטות הניקיון של השעה הביטחון והאור שנשפך. חלון שעות נזילות. היא גומרת מלהניח מילים על פסים של קול הברות שחוזרות ברכבת. הוא גומר כשהיא שלו ונכנע לה בסוף. השינה והערות, הקרבה והריחוק, החיים והמוות בזה הם עסוקים כבר לא מזדיינים שעות. גם לא ממש מדברים, כל מה שהם יודעים לעשות זה לבכות זה לזו, לצרוח לעזרה או לשתוק באלימות. רוצים דבר-מה שלא יודעים ומחכים למי שהם שונאים. בקפידה הם שונאים ואוהבים במידה וכמהים להבהוב רגעי של הלב פרפור חדרים, עוד מטר וחצי זה צחנה. היא מתגדלת ושומרת עליו כשהוא קטן ואבוד בה ובוכה לה על זה שהוא ככה הוא עושה אותה לבטן הומיה איןאוויר כמו ילדה אסטמטית ומרגיע מיד. ליד. רחוקים כל כך ותמיד ביחד מי ידע שאפשר להיות ככה בכלל יש משהו מטריד ונוכח באוויר לפעמים שואלים אם גם שם או שבנפרד הם לוקים ולמה להפריד בכלל בין חלומות למיני מציאויות שמאז ומעולם- זה כל מה שהם יכלו זה כל מה שהם נועדו ונועד להם להיות. נדירים מי שהצליחו ליצור יש מאין ולחיות איתו במלחמה ארוכה כל כך שינה מתוקה בעמידה. על ציר של חסר אינטימיות נולדה על גבי פסי-ייצור שקופים. נותנים זה לזו את החיים ועושים זה לזו את המוות אכיל. פועלי הכחשה מזרזים מעברים חדים לצדדים קיצוניים גאווה, סרבנות וקמצנות הדדית. לפעמים הם טובים. וכמה עצב הצטרף להם לאהבה קירות לבנים, תביעת אצבעות. יש ותנועת יד מקבלת מרקם וצורות ויש רגעים שלווים כמו עריסה כמו דשא ירוק. כבישש אדיש לכל זה נוסעים ישר אבל בזיגזג אל כלומוחלט כתמיד עיניים מכוסות וזכרונות מושתלים. עומס במחלף חורשים להם את הלב דברים. אולי קראו לזה געגועים. מילה שחוקה זו געגוע, החזרתיות של ה-ג' והאין. הם צד הדרך והחתחתים סחר לבבות בשבבים זונות של להרגיש על זה הם משלמים.

--------

נושרת ניגרת במורד הצוואר לא אני לא, היא אומרת, אז מה אם אני בוכה, אני יכולה לעמוד ולבכות אני יכולה להישען ולבכות אני גם יכולה להתכופף ולבכות הנה אני מתכופפת. היא רואה את הדמעה ניתקת מפניה, צונחת, מחישה את תנועתה, מזדהרת לרגע לפני שהיא חומקת מן העין, מתפוגגת באוויר ונבלעת בו.*

--------

וכן, לפעמים זה משעמם, הכל חוזר על על עצמו. מונוגמיה שכזאת

--------

ולפעמים, כשממש קשה-

הסנדלר הולך אילם.

והיה איזה לילה

שנדמה היה

שלא יביא אחריו

בוקר של אור של תחילה של מעוף של ראשית

של מרום. כמו שהתקף חרדה של חלון

צובע אזדרכת בשחור

--------

ואילו הייתה מוצקה הדמעה נוקשה גבישית יהלומית פוגעת לבסוף באבן לא פוקעת אלא מנתרת מטר או שניים אפשר היה לאמוד את העומק כמו בבאר, היא אומרת, את יצאת מדעתך, היא אומרת, כן, היא אומרת, הנה אני יוצאת * (י. שמעוני)

הבהרה