נכון, אני מאד אוהבת את סייד קשוע וקוראת את מדורו השבועי באדיקות.

ואני בטוחה שהעובדהשאני שמאלנית כפי שנהוג לכנות אותי ושכמותי בחוגים כאלה ואחרים אולי משפיעה עלי קצת,

ואולי בגלל שאחד המקומות היותר חביבים עלי זו טירה, ולא בשבת......

לא יודעת ולא חשוב כי הספר הרבה יותר חשוב.

הוא כתוב באומץ.

כיוון שמתחת לסיפור הדי "פחדני" והדי "מתרפס" יש את הרובד שבעיני הוא הכי אמיתי.

זה שהיה בסדרת הטלויזיה "עבודה ערבית".נ

הצורך להשתייך כדי להיות חלק, להיות שווה, להיות "אחד מהחבר'ה".

אפילו שהחבר'ה הם בכלל חבר'ה אחרים.

השסע שמתגלה בין הצורך הנואש כמעט להיות אחד משלנו לבין ההבנה הנוקבת שכמו שדם סמיך ממיים כך גם השיוך התרבותי/הסטורי/חברתי - חזק יותר מכל ציפוי נראה לעין, יהא מתוק ככל שיהיה.

היה לי לא נוח ולא ממש נעים בחלק מהקריאה, הגם שהספר כתוב בשפה קולחת, בהירה ורוב הזמן משעשע.

כי כמו שאמא שלי אמרה די מזמן: בכל צחוק יש גרעין של אמת.

והאמת אצל קשוע היא אמת שדי קשה להתבונן לה בלבן של העיניים.

כי זה לא עניין של "מי צודק" אלא עניין של מורכבות מציאותית שבולטת בפרודותיה.

אבל בהחלט אפשר להתעלם מכל מה שכתבתי כי זו תחושתי האישית כנראה בגלל הצורך להצדיק את כל מי שמכיר אותי כשייכת לגוש השמאל שהולך ונעלם, ולקרוא את הספר כי הוא פשוט ספר שנעים ומהנה לקרוא אותו.