לפני מספר ימים, פנתה אלינו אמא לילד, בזעקה מחרידה לעזרה. כשהקשבתי לסיפורה, לא יכולתי לעצור את דמעותיי.

מדובר בילד, שהיה מנומס, אדיב ומתוק, אבל עם הפרעת קשב-ריכוז, ההורים הוציאו הון, על אבחונים אצל פסיכולוגים, שטירטרו אותם מהאחד לשני ולבסוף, שלחו אותם לפסיכיאטר, שקבע, שהילד צריך תרופות ו... מוסד-סגור.

הילד היה שנה במוסד-הסגור, מורחק מאחיו ומהוריו, להורים הרשו לבקר אותו, רק אחת לחודש-חודשיים, ובכל ביקור חזו ההורים בהתדרדרות במצבו, ובכל פעם, שניסו להוציא אותו מהמוסד, נדחו, עד שהגיע החופש הגדול.

כשהגיע החופש הגדול, וסוף-סוף הילד חזר לבית-הוריו, התגלה להורים הסיפור האמיתי מאחורי המוסד-הסגור... הילד, שהיה ילד עדין, עבר התעללות קשה, הילדים האחרים היו מכים בו, מחביאים לו ג'וקים בין הדברים שלו, או זורקים עליו ג'וקים, היו צוחקים עליו ומקללים אותו, והאחראים, שידעו על מה שקורה, כי הילד היה בא אליהם בתחנונים לעזרה, העלימו עין מהבעיות, ואף גרוע מכך, טענו, שהילד בעייתי.

כפי שניתן כבר להבין, ההיגיינה במוסד-הסגור היא אפילו לא מינימאלית.

הילד הפך לחרדתי ואלים, בלילות הוא חולם על ג'וקים, שרוצים להרוג אותו ומנסים לאכול אותו, כשהוא רואה ג'וק, או משהו הדומה לג'וק, הוא נכנס למצב היסטרי מוחלט, הוא מפוחד ומבוהל. עדיין לא נמצא לו איזון תרופתי מתאים. מה שיותר גרוע מזה, הילד עובר רגרסיה מנטלית והתנהגותית, והיום הוא מתנהג ומדבר, כילד בן 4-5.

היום הילד לומד בבית-ספר מיוחד, מרחק שעה וחצי נסיעה מהבית, שם מתייחסים אליו בצורה מכוערת, גם כאשר הוא בהתקפי היסטריה, או אלימות. המורה מאשרת לו לעשות דבר מה עם חבריו, ורגע לאחר מכן חוזרת בה ואוסרת עליו...

רק להבהיר, שהתקפי האלימות אצלו, קורים רק לעיתים רחוקות, ורק כתוצר של טריגרים מסויימים, המזכירים לו את הדברים, שעבר במוסד. המורה והמנהלת בחרו להשהות את הילד מהלימודים, למרות המכתב מהפסיכיאטר המטפל, בו כתוב במפורש, שאין להשהות את הילד, אלא להתמודד ולטפל בו, עד שימצא לו האיזון התרופתי המתאים.

בנוסף, נודע לנו מפי הילד עצמו, שאת האוכל, המוגש בארוחה, עליה משלמים ההורים, הוא ורוב הילדים לא יכולים לאכול, מאחר ומגישים להם, דברים, שמגעילים אותם, כמו במיה וכדומה. (אגב, בפסיכולוגיה של הילד, דבר שלומד כל מחנך, יש סעיף שלם העוסק בנושא התזונה לילד)

לאור ההשהייה מהלימודים, האמא דרשה מהמנהלת מכתב, האומר, שהילד מושהה מהלימודים, אך המנהלת סירבה בתוקף לשלוח לאם מכתב כזה. בתגובה לסירוב, טענה האם בפני המנהלת, שאם אין מכתב כזה, היא שולחת את בנה לבית-הספר בהסעה, כרגיל... תגובת המנהלת לא איחרה לבוא: "חבל, כי אם תשלחי אותו, תצטרכי לבוא לקחת אותו."

לילד עוד שני אחים, ההורים בתהליך גירושין, האם אינה יכולה לצאת לעבודה, לאור המצב, והמצב הכלכלי בבית קשה מאוד. למעשה, המצב פגע לא רק בגרעין המשפחתי הקטן, אלא בכל המשפחה המורחבת, המנסה לתמוך ולמצוא פתרונות.

זו תמצית הדברים, שהיא מזעזעת לא פחות מהסיפור המלא.

אני פונה אליכם אנשים יקרים: מעבר למכתב לשר החינוך, עם העתק לתקשורת, מה עוד אפשר לעשות, כדי לעזור להם? – איך אפשר להשיב במהרה את החיוך לפניהם?

נשמח לכל רעיון ועצה.

שלכם

עינבר אזולאי

גם בפייסבוק

"נווה-אור – עזרה לזולת" - https://www.facebook.com/groups/neve.or/