התנגדותו של השר יעלון לעיסקת שליט מעוררת זכרונות מימים אחרים:

ובכן, בזמן שיעלון היה רמטכ"ל החליטה הממשלה על עיסקת חילופים מול החיזבאללה – עיסקה שבמסגרתה תקבל ישראל אלחנן טננבאום אחד חי ועוד שלושה חיילים הרוגים שנחטפו מקו הגבול עם לבנון (עומר סוואעד, עדי אביטן ובני אברהם ז"ל), ובתמורה לכך ישראל תמסור לידי החיזבאללה ארבע מאות אסירים פלסטינאים, ועוד כמה עשרות אסירים ערבים, וכן את מוצטפא דיראני ואת שייח' עובייד שהוחזקו בישראל כקלפי מיקוח בעניין רון ארד.

ראש הממשלה דאז אריאל שרון הפעיל מכבש לחצים לאישור העיסקה ובהקשר לטננבאום קבע מפורשות כי: "יש להציל אזרח ישראלי חי. להשאירו שם פירושו להשאירו למוות" .

בסופו של דבר, ולאחר ויכוחים סוערים, נפלה ההחלטה בממשלה על חודו של קול: שנים עשר שרים הצביעו בעד העיסקה, ואחד עשר שרים התנגדו.

גם בקרב אנשי מערכת הביטחון שנכחו בישיבה וחיוו דעתם היו הדעות חלוקות: ראש המוסד התנגד, ראש השב"כ לא הביע דעה נחרצת לכאן או לכאן, והרמטכ"ל בוגי יעלון – דווקא הוא – תמך בעיסקה בנמקו את תמיכתו בכך שנפתח כאן חלון הזדמנויות שיש לנצלו.

וכהושבו ארונות החללים מלבנון אמר יעלון בטקס בנתב"ג את הדברים הבאים:

"כל חייל חייב לדעת כי אנו ששלחנו אותו למשימה, לא נחדול ולא נשקוט עד שנחזירו הביתה בשלום או נטפל בו אם ייפצע ונחזיר אותו אם ייהרג"

ובכן, מדוע הבוגי באמת תמך אז בעיסקה?  הייתכן שנוכח עמדתו המכבשית של שרון לטובת העיסקה, חשש אז הבוגי לסכן את סיכויי הארכת רמטכ"לותו לשנה רביעית? מתגנב הרושם שאמנם כך הוא, ושבוגי שמע אז לקול אדוניו ללא ערעור והרהור (מה שכידוע לא הפריע לאדוניו שלא להאריך את כהונתו).

הלאה:

בטקס שהתקיים בבית הנשיא ביום העצמאות לכבוד מאה ועשרים חיילים מצטיינים – בהם החיילת יובל ארד, בתו של רון ארד – אמר הרמטכ"ל יעלון, ללא כל סייג בדבריו, כי "צה"ל מחוייב להשיב את החיילים הנעדרים".

ובכן בוגי, האם אתה באמת מאלה המתנגדים לעיסקות של חילופים, או שמא העמדות המוצקות שלך משתנות בהתאם לשינויי מזג האוויר או על פי מצוות אדוניך?

אמור לי בוגי מה מזג האוויר בחוץ, ואספר לך מה הן עמדותיך.